| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
פוסט על בטן ריקה
אתמול יצאתי מהבית נימלט, מעבר לקליפות היפות שאני יודע לצייר.
אם שם הקליפות, בחוץ אמצא את תוֹכִי. הרי בלילה הוא לעיתים משתחרר מהשלשלאות שאני מקפיד כל לילה להדק היטב לזרועי. הוא מתוחכם כמו גירית דבש אפריקאית.
יצאתי מהבית בכדי לחפש אותו.
מְהַלְּכִים בִּשְׁלִישִׁיָּה
אֲנִי אַחֲרָיו
הוּא אַחֲרַי -
אֲנִי בְּבֶטֶן רֵיקָה.
הַנְּשִׁיקָה תִּהְיֶה טְעִימָה יוֹתֵר
עַל בֶּטֶן רֵיקָה.
אך על מה אני מדבר, הרי אני צועד בינו לביני ורואה רק אותי.
את איננה כאן.
אני הולך במסלול קבוע, כמו שהוא הולך. הוא מחפש את המזון שהוא כלכך אוהב דווקא באותם הבארים שאני לא מסתדר בהם. אך הפעם התמדתי במסלול. ארבעה בארים שיזכו לביקור שלי. מוזר איך בכל פעם שאני מחפש אחריו אני זקוק לאותה מנת אומץ. לא כי שם מחכים לי אויבים גדולים, אלא ששם אני עלול להיתקע דווקא בזרועות אהובות, ולא אצליח יותר להשתחרר מהן. כי אולי לא ארצה. אהה, זה האומץ של להיות. של להפוך את העלול לעשוי. אני חסר אומץ שכזה בימים האלה. האם באמת היה בי האומץ הזה פעם או בכלל? לא יודע, אך עתה האומץ הזה נטשני. לקח ממני חופשת שבתון. הוא ישוב, ובינתיים, אני הולך לחפש את תוֹכִי שנמלטו בלילה.
בבאר הראשון התיישבתי בפינה שצופה לשתי הכניסות. כדי שאוכל לראות כל מי שיהיה בצאתו ובבואו. כך גם בבאר השני והשלישי והרביעי. אף דמות לא הזכירה לי אותו. כלום. הפעם הוא כנראה עשה לי תרגיל מתוחכם. ובכל זאת יכולתי לראות את שרידי ביקורו בבארים. בכל אחד מהם ראיתי את חיוכו שנטע מבטו במישהי. נגעתי בחיוך, רק כדי לחוש שהוא היה כבר קר. מספיק זמן חלף מביקורו והחיוך התקרר כבר לידי מתיחת שפתיים נעולה. הפך לעוד חיוך בבאר ספרדי. לעוד זר שמנסה למצוא את תוכו ולוּ במחיר תחפושת ספרדית.
שבתי הביתה בבטן ריקה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
