| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2007
ריקוד האבק
איש אחד לא יכול לצייר תמונה אמינה של ארץ באפריקה.
וודאי שאני בכתיבתי למען עצמי לא יכול.
אני כותב את אשר עיניי הצליחו להכיל והן די מוגבלות, עיניי.
קיימים דברים כלכך יפים בחברה הדרומאפריקאית. לו רק יכולתי להעביר אותם בהינף אות לכאן.
הבוקר למשל הייתי בחברת נשות קוסה (Xhosa).
לא, לא באמת, רק בכאילו.
בחלומותיי.
קמתי עליז ושמח ושר ומתפלל ורוקד (אם אפשר לקרוא לטלטול הגופני הזה ריקוד, אך בעצם כל תנועה היא ריקוד. אני לא שוכח מהזה להיות חסר יכולת לנוע).
קמתי כך ונזכרתי בביגמאמא. כשמה היא והרבה יותר מכך. הרבה יש בה מכל דבר והכי הכי הרבה לב.
באפריקה, כאשר התמקמנו במחנה, היינו מגייסים עובדים מכפרי הסביבה.
נשים וגברים.
בבוקר הם היו מגיעים ולקראת חשיכה הם היו חוזרים לבתיהם.
כמו רוח סופה היו מגיעות עובדות המחנה כל בוקר.
הגברים התנהלו בכבדות שהיא מתנת הגברים בלבד. כבדות של מנהלי היקום.
של תחליפי בורא העולם.
אחרת אי אפשר להבין את המיצוי שיש בצעדים הכבדים והאיטיים שלהם.
טוב, לא היו להם תיקי השקעות לטפל ואפילו לא שני פקידים להתעמר בהם.
סתם גברים אפריקאים שמחים בחלקם ויודעים את מיקומו החשוב של הגבר ביקום.
כן כן, כך עד שהיו מגיעות הנשים.
מותירות את הגברים המהלכים בחשיבותם להתאבק בשובל שהשאירו אחריהן.
בימים הראשונים ראיתי את התופעה, אך לא התייחסתי לחשיבות שבה.
כי הכל היה חדש והייתי צריך לדרג את החיים באיזה סדר חשיבות יורד.
ריקוד האבק, לא תפס את החשיבות הראויה לו בתחושות הבוקר שלי.
למרות שהוא היה חשוב מאוד.
גם כאשר התפזר אבק הבוקר יכולתי תמיד ליהנות מחיוך אישה ורצינות של גבר.
לא הבנתי את התופעה עד שבוקר אחד מצאתי את עצמי בשעה מוקדמת, בשער המחנה.
האוטובוס פרק את העובדים שהוא אסף בכפרי הסביבה.
אנשים מתמתחים ירדו ממנו באיטיות אופיינית של בוקר.
עדיין קשורים לקורי השינה שהותירו בבתיהם.
עייפים ובוחנים את היום שמצפה להם בעומס של שעות שלא יסתיימו כלכך מהר.
הגברים פנו להם בצעדיהם האיטיים והמוכרים לי משעה מאוחרת יותר.
והנשים, הן התכנסו במתחם סגור בקירות וללא גג.
ביגמאמא פתחה את פיה במה שנשמע כתפילה חרישית. תפילה מצוירת לשמים במכחולים עדינים. כמעט ולא נראים.
אחריה באו כל שאר הנשים מזמרות גמהן בנוצות קולותיהן.
בלי שהרגשתי הפכה התפילה לשירה של נשים שנעות בשקט וקולות שעולים ומתחזקים.
עמדתי מהופנט.
כך הן עמדו ושרו ורקדו למשך כעשר דקות.
לאחר מכן הן פנו בסערה לעיסוקיהן.
כך כל בוקר.
תפילה-שירה-ריקוד של בוקר.
ניפלא.
חשבתי שזה ייחודי לבנות שבט הקוסה להתחיל כך את הבוקר.
וכמה שטעיתי.
אחר כך בביתהחולים ראיתי את הנשים (רופאות ופקידות ואחיות וכוחעזר) כך פותחות את הבוקר לפני תחילת מישמרת.
את הנשים בכפר של ג'רמיה נוהגות כך.
הסתבר לי שהמנהג הנשי הניפלא הזה קיים בהרבה מקומות.
במחשבותיי ההזויות ביותר אני לא יכול לצייר פתיחת בוקר כזאת בעולם המערבי.
כמה חבל.
ולמה רק נשים אימצו להן את המנהג הנהדר הזה?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
