| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
קטע מקטע ילדות
שבתי מסיבוב הכלבים ובאמתחתי גבינת העיזים המשובחה של פּאקי ודבש פרחי הרוזמרין שהיא קנתה בשבילי בהרים. עיסקה לא רעה עבור זיתים במלח. שבתי והאריה חיכה לי נחוש כמו תמיד, הפעם עם תקתוק שעון הדוקסה שלא מרפה. הוא הניח את השעון קרוב קרוב אלי, כדי שלא אפספס את הרגע בו נצא למסע. בינתיים תחכה מעט, אני מבקש ממנו. תן לי להתבשל עוד מעט במיץ שלי. חמישים שנה ועוד יום או יומיים לא יזיקו לתחמיץ.
2. תמונה ראשונה
המחוגים סבבו לאחור ואני מצאתי את עצמי מתבונן בשעון המופלא של מר אייזן. ילד קטן מול איש גדול עם שעון מוזהב ודקיק. מר אייזן היה בעל הקיוסק ברחוב. לא הייתה אז שכונה. היה אז רחוב. אם רצית לזכות בתשומת ליבו העסוקה כל שהיית צריך הוא לשאול אותו מה השעה. העולם היה אז נעצר בבלימת חירום. מר אייזן היה מפסיק כל עיסוק וכל שיחה ומתפנה לשעון הדוקסה שנדמה היה היקר לו מכל. היום אני מבין שהיה זה חוט שחיבר אותו לחיים שהיו לו והתאיידו. הוא היה מניח הכל, מסתובב אליי ומביט בי שמביט משתאה. ידו עבת האצבעות הייתה חופנת את שרשרת הזהב וכדייג מיומן הוא היה שולה את השעון מהכיס הקטן שבמכנסיו. שוב הוא היה מביט בי לוודא שעדיין יש לו צופה מתפלא, לוחץ על המכסה שהתרומם ללא רחש וחושף את לוח המחוגים. 'חמש ושלושים' הוא היה כמעט מזמר בקול הבריטון הבוטח שלו. אך אני כבר לא הייתי שם למחוא כפיים להופעה המוצלחת של מר אייזן. אונגה קראה לי לשבת איתה על הברזלים. וכשאונגה קוראת, אני בא.
כמו בחלום, אני לא זוכר מתי הייתי בחנותה של גברת ברומברגר בכדי שתרשום לחמניה ומלפפון חמוץ. כמו בחלום, סדרי הזמן לא תמיד מסתדרים. כך מצאתי את עצמי בפה מלא במלפפון חמוץ יושב עם אונגה, מביטים בסחורה שנפרקת לחנותו של מר אייזן. אונגה ואני קבענו לנו מיפגש דחויים שם. יושבים וצופים על הפועלים שפורקים סחורה. לבד לא הייתי מעז לשבת שם. זו הצומת שבה אבדה לי תמימותי, אך עם אונגה היפה והאמיצה הרגשתי גדול בראש. מידי פעם אייזן היה מציץ מהחנות לוודא שזרם הסחורה הנפרקת אכן שוטף וכי אין פוחחים שמזנבים לו בתפוח או סוכריה שהתגלגלו מהארגזים. כולנו היכרנו את נחת מקל ההליכה שלו. הוא ידע את חלומותינו על תפוח עסיסי שרק תלוש מיוחד יכול היה לקנות. אך מר אייזן היה מגן על רכושו במקל נטוי ולא היה מהסס להנחית אותו על גב נער חוצפן.
היחסים בין מר אייזן ובינינו היו רבמיפלסיים. מצד אחד היינו מתים לחמוד משהו קטן וצבעוני מחנותו ומצד שני אהבנו את נוכחותו ברחוב. זו הייתה נוכחות שבירה ושבורה. השמועות סיפרו על עינויי זוועה שהוא עבר במחנות (מילה איומה שגדלנו עליה. דמיון הילד שבנו עבד שעות נוספות על מה עוללו לאנשים במחנות). על משפחה שלמה שהוכחדה לו באירופה. על רגל מעץ. על גבורה ועל התרסקות. אך הוא היה שם עבורינו ונוכחותו הייתה חשובה, כי הוא הגן עלינו במקלו מהפורעים של רחוב גאולה שהיו מנסים להשתלח בנו, הילדים הקטנים. תמיד הוא היה שם להתמודד איתם עם מקל ההליכה שלו. כסייף אציל ועתיק יומין.
צלצול פעמון הכניסה משיב אותי באחת אל היומיום שלי. איש המעליות הגיע לבדיקה החודשית. כרגיל, הכלבים נובחים עליו בטירוף. אני הולך להציל אותו ממלתעותיהם ולאפשר לו להיכנס.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
