| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2004
נאום התחושה
"שלחולה אפאזי אי אפשר לשקר. הוא אינו קולט את המילים, ולכן אינו הולך שולל; אך את מה שהוא קולט, הוא קולט בלי לשגות, בעיקר את ההבעה שנלווית למילים, אותה הבעתיות מוחלטת, ספונטנית, בלתי רצונית, שאי אפשר לחקות או לזייף – כמו שאפשר לחקות או לזייף במלים..."
מתוך נאום הנשיא.
האיש שחשב שאישתו היא כובע / אוליבר סאקס.
בסוגריים אומר שהספר מבריק.
בסוגריים נוספים אומר שלי הוא פתח הבנות על מנגנונים ומסלולים בי.
ובעוד סוגריים אומר: קיראו!
ולמה אני מביא את אוליבר סאקס אל בלוגי הצנוע?
כי השבוע הזה למדתי להיות חולה ממילים.
נצרבתי ממילותיי שלי.
הלכתי לאיבוד ממשפטיי שלי.
ולאט לאט התפשטתי מהמילים.
ממחשבות.
מהרהורי המלחמות שלי.
השבוע הזה חזרו אליי הרבה ממוראות חיי.
הכל בגלל שמכשיר אחד ערמומי וזעיר לא משדר את קיומו לעולם.
בתחילה עברתי את ההכחשה.
לא נורא.
הכל יהיה בסדר.
מחלה הידועה בשמה היהודי: "יהיה בסדר..."
לאחר מכן התחלתי לספר לכולם.
למשפחה.
לחברים.
לחבריי כאן בישרא.
רציתי לשמוע דעות.
תגובות.
כן, רציתי גם לחוש חיבוק.
ניחום.
גלי איכפתיות ואהבה הציפו את ביתי.
מילות אהבה ותמיכה בקעו מהמוניטור אל עיניי האומרות תודה.
ואז הגיעו גלים אחרים.
גלי פחד וזיעה קרה.
גלי חוסר שקט.
גלי כאבים.
חשתי נעוץ בבוץ חוסר השקט.
עם כל תנועה הרגשתי שאני מעמיק לשקוע בתוך ביצת הפחד.
פחד, בוץ, ביצה וחוסר שקט.
ולא יכולתי לזהות את מקורם.
שקעתי ולא ידעתי במה.
ברור שכן ידעתי את המקור.
הרי מתתי פעם כשבגדתי בליבי.
אך התחושות האלה של השבוע, היו שונות.
זרות ומוזרות.
לא הצלחתי לחוש את מקור הפחד הנוכחי.
לא הצלחתי להניח אצבע על אי השקט שבי.
התחלתי כותב פחות.
ביומיום.
לועס יותר פירות.
נופש זמנים ארוכים בפאטיו.
מנסה להרגיש.
לחוש את המקורות.
לבנות גדר סביב הפחדים המוזרים האלה.
ולא הצלחתי.
הכל היה כרוך במילים.
בדימויים.
כל משפט בנה את חברו.
המילה השנייה יצרה את זו שבאה אחריה.
וכשנוצר הסיפור הוא שיקר לי.
הביא לי סיפור שרציתי לשמוע.
לא את אשר חשתי שמתחולל במעיי.
אז התחלתי לרוקן את עצמי ממילים.
דחיתי מתוכי משפטים.
הקאתי סיפורים שלמים.
פעם ראשונה מזה חודשים ושנים שכל כתיבתי הסתכמה בפוסט לישרא.
וכמה עשרות תגובות ליום.
לא כתבתי לעצמי.
לא כתבתי מיילים.
לאט לאט התחלתי לחוש.
רגשות עירומים.
ללא מלבושים של מילים.
ללא צבעי איפור של דימויים.
נקיים.
באים אליי.
באים ממני.
ללא צורך במילים.
חשתי את עצמי.
מנגן במיתרים החבויים בי מתמיד.
רצון לתת נשיקה.
הפך מייד לעוגן חדש בי.
כל חיבוק ממומש.
הפך מיד לחלוק נחל חדש בעורי.
חגיגה של טעמים כמו אחרי צום ממושך.
הבנתי, לעצמי כמובן, את האמת בפחדים.
את איי השקט שעולים.
ממקומות שתמיד היו שם.
אלא שאני לא ידעתי.
אלא שאני הייתי עיוור וחרש.
ואתמול בלילה התחברו האיים האלה לכלל יבשת חדשה.
יבשת שכולה היא גשר צר מאוד.
אשר דרכו הגעתי לידיעה שבהוויה.
ושוב איני הולך שולל אחרי המילים שלי.
אני רואה עתה אינמילים המגלות לי את האמת שלי.
ומוכן אני למחר.
ומוכן אני גם לעתה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
