| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2007
האנפה לא מפוקסת
אני מנמנם לי בשלווה ובנבני היקר נכנס לו לחלומותיי:
סבא, סבא ספר לי סיפור.
אוףףף!!
נו סבא, קום כבר! למה אתה לא מספר לי כלום???
בני בא להצילני מפני הילדון:
שששש.... שקט, סבא ישן.
הוא עייף/זקן/חולה.
כך היא השיחה שלעיתים מטרידה אותי.
היא לא מתקיימת.
היא לא התקיימה אף פעם, עדיין.
עדיין, זו מילת המפתח.
היא תתקיים מתישהו.
שאלת המשנה היא האם אני יכול בכלל לדחות את אפשרות קיומה.
אני כנראה מנסה לדחות את המצב המחלוּתי הזה שכל אחד חושש ממנו.
המצב בו אהיה תלוי לחלוטין באנשים שיסובבו אותי.
כן, זו הזיקנה שמציצה בי בביישנות מהחלון.
אני יכול להגיף את התריסים, אך אז יהיה פחות אור.
אני יכול לנוס ממנה, אך אני אוהב את הבית.
יש שיאמרו שאני אכן נס ממנה, עם כל המסעות שאני יוצא אליהם.
אולי. לא ממש מעניין אותי המרדפים הפסיכולוגיים שאני מנהל עם עצמי.
כל אחד מנהל אותם.
בכל גיל ובכל מצב.
אני נמצא היום במצב שאני מודד את יכולתי מול מה שהייתי.
הרי זו נקודת ייחוס לגיטימית לגמרי.
יש שמודדים את עצמם מול ספרי הרפואה.
יש כאלה ששמים את סרגלי החברה מול שנתות חייהם.
אני מודד את עצמי מול מה שהייתי.
מניח את אני שהווה מול מה שהוויתי.
לכן גם יצאתי למסעי בביצות דונייאנה.
כמעט חמישה חודשים עברו מאז שכמעט ואיבדתי את חיי, באותה התפרקות רבמערכתית שפוררה אותי.
לחצות את ביצות דונייאנה. זו הייתה הבדיקה שהחלטתי להריץ בחיי.
כמו עם כל בדיקה חדשה, בהתחלה רעדתי מקור ומאי יכולתי.
או אולי הייתה זו אי יכולתי שהרעידה אותי מקור.
לקח לי זמן עד שהצלחתי למקד את עצמי מול אותה אנפה מלכותית שבי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
