| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2004
השדה
הבוקר הסתבר לי שהסתירו ממני את נפילתה של אבואלה.
חשבו שליבי עומד בעומסים גדולים גם כך.
באמת התפלאתי על כל תנועת האנשים כאן בימים האחרונים.
אבואלה נפלה ושברה את מפרק הירך.
בגילה זה תעלול לא פשוט.
בשביל אישה אוהבת חיים כמוה, נו, לא ברור איך זה לא התרחש מוקדם יותר.
עברה אתמול ניתוח שבו חיברו את המיפרק עם פלטה וברגים.
מסתבר שזה קטן עליה.
הבוקר כשביקרתי אותה כבר טרפה ארוחת בוקר גדולת מימדים וקיטרה על איכות המזון בבית החולים.
הצוות כבר ירא את עיניה המוכיחות בחומרה ומנסה בכל מאודו לספק את רצונה.
אבואלה.
למי שלא יודע, היא אהבתי הגדולה כאן.
קשר שהתחיל באיבה ובחשדנות והפך להיות אהבה שמתחילה בעצמות ולא מסתיימת לעולמים.
לכבודה ובכדי לשמחה רוצה לספר לכם את סיפור השדה.
יום אחד כדרכה בהפתעות, שאלה אותי אבואלה אם בא לי לבקר בכפר הולדתה.
וודאי עניתי, כקופץ על שלל רב.
ובין תכנון למעשה לוקח אצלה מעט מאוד זמן.
נפרדנו ממי שצריך, וכבר לאחר שעה יצאנו לדרכנו.
לקחנו את האוטו והפלגנו למרחבי ספרד.
לאחר כשש שעות נסיעה הגענו לכפר הולדתה של אבואלה.
מקום שבו נכתבות אגדות על חיים שאינם כבר.
שקט ואיטי.
זורם עם זמן אחר.
סמוי מעיניים.
היא הורתה לי לעצור ליד אחד הבתים במרכז הכפר.
יצאנו והיא הוציאה מתיקה מפתח.
מהענקים האלה של פעם.
מפתח של אוצרות.
נכנסנו וניגלה לי בית של פעם.
מלוכלך ומריח ומאובק.
בקומת הכניסה מחסן לכלים חקלאיים.
וחלל גדול למישכן חיות הבית.
עדיין היו כמה גללים על האדמה
ובמחסן מונחים כמה כלים שמקומם במוזיאון.
בקומה השנייה גרו בני הבית.
חדר מישפחה גדול המחובר למיטבח בגודל דומה.
שני חדרי שינה.
האחד גדול מאוד לילדים.
ועוד חדר שינה קטן יותר להורים.
אבואלה התרוצצה מחדר לחדר.
בוחנת את הרהיטים.
נושפת להסיר אבק מתמונה ישנה.
מריחה את חייה שהיו כאן.
את הוריה שכבר מזמן לא איתה.
את שתי אחיותיה שייבדלו לחיים ארוכים.
יצאתי החוצה לחצר בכדי לתת לה את האפשרות לחבור אל ריגשותיה.
לקירות שכה אהבה פעם.
להתייחד עם שורשיה.
לאחר זמן יצאה אלי.
מחוייכת וזקופה.
בוא, היא אמרה, נלך.
יצאנו מהבית ועברנו בתי בד לרוב.
נכנסנו לכרם זיתים.
עונת המסיק הייתה והכל הריח משמן זית.
ריח משכר.
חמצן מתובל בשמן זית.
לאחר הליכה של כמחצית השעה נגמר הכרם ויצאנו למרחב.
לשדה.
היה פעם כרם זיתים.
עדיין היו פה ושם עצי זית ספורים.
כמה גדמים של עצים עתיקים יותר.
ומסילת ברזל שהחלידה עם זיכרונות של חיים אחרים.
זה השדה שלי, היא אמרה.
והוא שלך מעתה ועד הבוקר.
הוציאה מתיקה חריץ גבינת עיזים.
פת לחם ובקבוק יין והניחה על האדמה.
בבוקר אבוא לאסוף אותך.
וכך הלכה ופסעה לה בחזרה.
בצעדיה הקטנים והמוצקים.
יכולתי כמובן לחזור איתה לבית.
היא לא אמרה שלא.
אך האכול הצביע בפירוש על כוונתה.
לא בדיוק הבנתי מה היא מצפה ממני.
או מה אמור להתרחש כאן.
ידעתי שמשהו יקרה.
עם אבואלה הכל תמיד מתרחש.
נשארתי.
ישבתי בוהה.
נרגש מהמרחב.
מהריחות האחרים.
של שדה ושמן זית באוויר.
עולם אחר מעולם הדרום.
חשבתי על אבואלה ועל אָמור האיש שלה.
גם הוא היה כאן חשבתי.
נרדמתי.
תמיד אני נרדם כשאני בחוץ.
יש משהו במרחב ובהרהור שמפיל עלי תרדמה.
התעוררתי לאחר זמן והיה חושך.
לילה.
היה לי קר.
הלילה היה מלא קולות.
הרגשתי זר ומוזר.
סידרתי כמה זרדים וענפים.
והדלקתי אש.
להתחמם ולחוש מוגן.
הקולות הלכו וסגרו עליי.
לא התקרבו.
רק חדרו פנימה.
לוכדים אותי בעורף ובבטן.
מספרים לי על אי שייכותי לכאן.
ממש כמו אבואלה בפגישתנו הראשונה.
הרגשתי שאני ניבלע על ידי הקולות.
משהו בי הלך והתכווץ.
הקולות המוכרים של אבריי הלכו ונעלמו.
חשתי חולשה לא מוסברת.
פחדתי.
נזכרתי באוכל.
לגמתי מהיין וחום טוב וסמיך התפשט בי.
לעסתי מעט גבינת עיזים וחשתי מוגן.
אוכל מוכר בסביבה זרה יכול להעניק תחושה של בית ארעי.
אוהל לנפש.
עם הזמן החלו הקולות שבי להיחלש.
חזרתי לחוש את אבריי המוכרים.
שוב שמעתי את ליבי פועם.
את הקיבה רוחשת.
התקבלתי על ידי קולות השדה.
או אולי היה זה השדה שחיבקני אליו.
לפנות בוקר נרדמתי שוב.
רגוע הפעם.
השמש הזורחת ליטפה את פניי.
התעוררתי ומצאתי שאני מכוסה בשמיכת צמר.
אבואלה ישבה לצידי לועסת לחם טרי טבול בשמן זית.
התיישבתי לצידה והתחלקתי בפת הלחם.
היא ליטפה את מצחי.
נשקה לי לעיניי.
הסתכלה בי ואמרה.
השדה שלך.
הוא מצא בך מקום.
וכך נהייתי בעליו של שדה.
עם מסילת ברזל חלודה.
עם גדר עץ רעועה.
אני שתמיד חלמתי ששדה יחיה בי.
כמה פעמים בשנה אני נוסע אליו.
עם חריץ גבינה, בקבוק יין ולחם.
ומעביר את הלילה בחיקו.
תחלימי מהר אהובתי אבואלה.
תחלימי וניסע שוב.
תמיד את יודעת את המסע הנכון.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
