כל הציטוטים כאן מקורם מסיפרו המופלא של אוליבר סאקס.
האיש שחשב שאישתו היא כובע.
הוצאת מחברות לספרות, זמורה (ע"ר).
סינֶסתֶזיָה – גירוי שמעורר תחושה סובייקטיבית שונה מהרגיל.
כדוגמת שמיעת צבע או לטעום צבע.
האם הדברים שאנו חווים, שומעים, רואים וחושבים בימי חיינו מסתדרים במוחנו כמראֶה מופלא, מעין נוף אשר זמין לנו בדפדוף פשוט? נוף כזה המכיל את כל הטעמים והצבעים והקולות בחיינו. קושר בין חוויות לטעם. בין ריגושים לצבע.
שיחה שהייתה לי הלילה עם בני הצעיר.
הביאה חיבור בין היסטוריה של מילים, צבעים.
טעמים של ימים רבים שעלו.
הדברים לא כלכך מסודרים.
אביאם כמות שהם.
זכורה לי חוויה שעברתי עם בני הבוגר כשהיה בן חמש.
שוחחנו על צבעים ולשאלתי היכן הוא רואה צבעים בגופו, הוא השיב שבכל מקום.
אך בעיקר באצבעות.
הזרת לבשה מראה ירוק.
הקמיצה הקרינה בצהוב.
האמה חוותה כאדומה.
האצבע הורתה בכחול.
והאגודל נראתה בלבן.
הוא אמר לי את הדברים בפשטות.
אני נדהמתי, כי באותם ימים התעסקתי (כמו תמיד הרי) באנרגיות וצבעים.
הוא באמירתו הפשוטה המחיש לי את קיומם של מסלולי אנרגיה בגוף.
השיחה הזו החזירה אותי לילדותי הצבעונית.
צבעים תמיד סייעו לי להתמודד עם בעיות זיכרון.
את חודשי השנה זכרתי כסידרה של צבעים.
לימוד בעל-פה של פרק תנ"ך (אוי איזה ימים קשים היו אלה) הסתייע על-ידי יצירת הקשרים של תמונות ציבעוניות.
גם לאנשים הייתי נותן זיהוי צבעוני.
האיש בעל הכובע הסגול לדוגמא.
לא, לא היה לו כובע סגול.
הוא חבש כובע, כמו רבים אחרים.
אך ברוחי צבעתי את דמותו בכובע סגול.
דומה במקצת לאיש שחשב שאישתו היא כובע.
הוא מִיפָּה את חייו בצלילים ומנגינות.
למעשה הוא לא הכיר במראם אף דמות מתלמידיו, משפחתו וחבריו.
זיהויים נעשה לפי צלילים, מיקום וייחוד כלשהו.
כך זרמתי כל חיי עם צבעים וטעמיהם.
הכל היה לי ברור.
מהר מאוד פסקתי לדבר על זה.
אנשים מגיבים באופן מוזר כאשר אתה מספר להם שהם נראים כדמות גזר ורוד.
חלק מההתאהבות שלי באישתי הראשונה נבע כי היא טעמה צבעים.
בפגישתנו הראשונה היא שאלה אותי אם טעמתי פעם כלנית.
אהה? הבטתי בה בלא מאמין שכזה...
לעגבניה, היא הסבירה לי יש טעם של כלנית.
זו הייתה הפעם הראשונה אולי בחיי שהבנתי שאני לא לבד.
פגישה נוספת שלי עם צבעים הייתה בקולה של זמרת שעד היום אני מאוד אוהב.
לורה נירו.
מאוד אוהב אותה כי, כאשר היא שרה אני רואה סימפוניה של צבעים.
רוטטים, רוקדים.
פושטים ולובשים צורה וטעם.
כמה לא הופתעתי כשלמדתי שהיא לא קראה תווים.
היא כתבה, ניגנה ושרה צבעים.
לאחר הפגיעה המוחית הזעירה והזמנית שלי.
כשלמדתי לדבר, באו הצבעים וסייעו בידי.
כל מילה חדשה נהגתה עם צליל צבע שונה.
מים היו לבן.
אוכל היה אדום.
אהבה נהייתה צהובה.
רופאים הפכו לירוקים.
ליבי הפך לכחול.
למדתי משפטים כצירוף צבעים.
מילים התאגדו במחלקות ציבעוניות.
"לבן כחול אדום" הפך בתרגומי ל"אני רוצה לאכול".
"ירוק צהוב אפור לבן" הפך ל"הרופא מכאיב לי".
היום אני לא חושב בצבעים.
אך כשאני כותב ומדבר וקורא אני חווה כל הזמן צבעים וקולות.
מעין ערבוב חסר משמעות שלא מוצא לו מקום בתוכי.
למדתי לאכסן את הערבוב הזה, חסר התועלת המיידית, במקום חיצוני לי.
איפשהו במוח שלי.
במקום ההוא, אני מפריד את הצלילים והצבעים למרכיביהם, ומנסה לבחון את המשמעות שלהם.
את התוצאות אני אז דוחף (אין לי מילה אחרת) פנימה לאיפושהו במוחי ומשם לליבי ושוב חזרה למוחי.
מנסה לחוש את התוצאה הריגשית-דעתית של מיקומם של המילים והמשפטים.
כמו לחשוב (גם) עם הלב.
בתחילת הדרך, לא היה כל ערך לתהליך הזה.
הוא היה חסר משמעות.
מאכזב.
מאיים גם.
משום הכמות הרבה של גירויים לא מוסברים.
גירויים שגרמו לאיום פיזי.
משפטים פשוטים מאוד כמו "איך אתה מרגיש?" היו נופלים אצלי כאיום על שלומי.
הסתייעתי כמובן בסבלנות וביכולת המובנית של המוח.
המוח הטוב ידע לערוך קורולציות והתאמות בין מה שהתרחש בסביבתי לבין מה שקרה בפנימיותי.
לאיטי למדתי והשכלתי כי משפטי חיבה לא מהווים איום על שלומי.
וכי זיכרונות יכולים להיקשר למציאות בלי לסנוור את ההווה שלי.
למדתי לשמוע את הטונים.
לבחון עוויות שפתיים.
להבין רכותן של עיניים.
כל אלה סייעו לי בהבנת קונצרט המילים והצבעים שהגיע אליי במטרים בלתי פוסקים.
היום, שפת הגוף ושפת המילים על צבעיה וטעמיה חיים בשלום זה לצד זה ומסייעים לי בדרך אוטומאטית.
אני קורא לזה (גם) להקשיב.
תקראו את אוליבר סאקס.
הוא פותח חלון לתהליכים המתרחשים בכולנו.
באותו מקום מסתורי.
הצד האפל של המוח.
ההמיספירה הימנית שלנו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
