| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2004
יושב על מילים
היום כתבתי שני שירים.
כל אחד נטען במילים צפופות וצרות.
מילים שאיני יודע את מקומן.
מרוב שירטוטים של מילים מקווקוות.
צווארי לא יכול היה לשאת את צריבתן
כתליון.
מותניי לא הצליחו לשאת את משקלן
כחגורה.
וחששתי.
כי אם כך המילים שלִפְני.
איך ייראו המילים של אחרי יום הכיפורים.
הטעם המריר שלהן.
איים.
לאחרונה המילים מאוד טעונות ממני.
כל מילה שבי גועשת.
מבעבעת בצבעים רותחים.
הריחות אומרים ¡סכנה!
ואני מרים ובוחן בזהירות.
שלא להיפגע.
מניח במהירות.
כדי לא להיכוות.
מילים מלובנות.
נעלמו מעט המילים הרכות.
המילים שמציירות לי ורוד.
ומריחות את היסמין הנַרְדי
הרווי בלימון של נרקיסים.
לכן העליתי את שיר תפילה שלי מהגנזך.
הוא ניכתב לפני יותר מארבע שנים.
בשקט של איש מאוהב.
בדממה של ביטחה.
ומייד, בכדי להפחיד עוד יותר את המילים הלוהטות.
לבעוט בהן הרחק מעבר ליום הכיפורים.
הבאתי את המילים של בואי נביט אל מה שהווה.
לא ממש בועטות.
אך ללא ספק ממלאות בתקווה גדולה.
מספרות סיפור של לידה מניצה מהדממה.
מתוך חושך של מלחמה.
מתוך הבטחה של שבת.
ויכולתה של אישה.
התרחשה לידה שבי לפני שש שנים.
זו הלידה שזרעה נעוץ במלחמה.
אשר חבל טבורה המזין, שורשיו בבוגנויליה.
אותה אשר לא הירפתה שנים ארוכות.
אשר את דמה השקתה כדי שלא אִיבַשׁ.
השימחה של הלידה הזו עם יפיה ותקוותה.
נימהלה היום בחשש מהמילים עליהן אני יושב עם ליבי.
אז החלטתי היום שלא.
לא לתת למילים האלה לבקוע.
ירדתי לים.
ובתפילת תשליך מוקדמת.
נפטרתי מהן.
פיסות המילים חזרו למקורן.
למקומן שבים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
