|
יומני אלפוחרה מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
ספטמבר 2004
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2004
אשמרה שבת
הוזמנתי לחגוג את השבת בקונצרט של מוסיקה אתנית. קונצרט של מוסיקה מֶדְיֶוָלִית יהודית בביצועים של נוצרים, יהודים ומוסלמים. בדרך כלל אירועים כאלה מתרחשים בטולדו, עיר שלוש הדתות, כך היא מכונה. אך הפעם האירוע התרחש בעיר הדרום מזרחית מוּרְסְיָה.
חשבתי לעצמי. ניסע. למה לא? קונצרט של שעתיים ונחזור. מה גם שמורסיה ידועה בטיב מאכליה. מה שהם עושים שם לירקות באש, מבייש כל קרניבור מצוי.
אספתי את עצמי ובני. נכנסנו לאסטרה היפה וגמענו את המרחק בשעתיים.
הגענו ונוכחנו כי פרט לשלושה מהמבצעים אנו היהודים היחידים. וכי ניתן למצוא ולו מנין יהודים במורסיה? רובם של האנשים היו נוצרים ומוסלמים, ספרדים ומרוקאים, בהתאמה. הרגשנו ככה מוזר קטן כזה בבטן. עם צל גדול של חשש לא קטן. אך נכנסנו והתיישבנו.
הסתבר לנו מייד כי הנושא של הקונצרט המיוחד הזה הוא: אברהם אבן עזרא. בן המאה ה- 12. איש אשכולות, שהיה משורר, מפרש מקרא ופילוסוף. עסק גם ברפואה, מתמטיקה, אסטרולוגיה ואסטרונומיה. כתבים מרובים הוא השאיר אחריו וכולם בעברית.
שיר אחד. זה כל מה שהיה בקונצרט. השיר אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת. מזמור ידוע לשבת, בעיקר אצל יוצאי קהילת מרוקו.
אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת אברהם אבן עזרא (טודלה 1089-1164)
כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת, אֵ-ל יִשְׁמְרֵנִי אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי-עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי
אָסוּר מְצוֹא חֵפֶץ עֲשׂוֹת דְּרָכִים גַּם מִלְּדַבֵּר בּוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים דִּבְרֵי סְחוֹרָה אַף דִּבְרֵי מְלָכִים אֶהֱגֶה בְתוֹרַת אֵ-ל וּתְחַכְּמֵנִי:
בּוֹ אֶמְצְאָה תָמִיד נוֹחַ לְנַפְשִי הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִי מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בְשִׁשִּׁי כָּכָה בְכָל-שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי:
רָשַׁם בְּדָת, הָאֵ-ל, חֹק אֶל סְגָנָיו בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים לְפָנָיו עַל כֵּן לְהִתְעַנּוֹת, עַל-פִּי נְבוֹנָיו, אָסוּר, לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר- עֲווֹנִי:
הוּא יוֹם מְכֻבָּד הוּא, יוֹם תַּעֲנוּגִים לֶחֶם וְיַיִן טוֹב, בָּשָׂר וְדָגִים הַשְּׂמֵחִים בּוֹ שִׂמְחָה מַשִּׂיגִים. כִּי יוֹם שְׂמַחוֹת הוּא וּתְשַׂמְּחֵנִי:
שיר אחד בלבד? כן, רק שיר אחד.
השיר בוצע על-ידי 8 הרכבים שונים, בסיגנונות שונים. מסורתי, לפי מנגינה עתיקה הנהוגה בקהילות מרוקו. בסגנונות פלמנקו. ביצועים בערבית. ביצועי ג'אז. ועוד כהנה וכהנה.
הייתה לי כיהודי תחושה מאוד מיוחדת. משורר, בן עמי, אשר כתב לפני 900 שנים. שירו לובש עור וגידים ונפש כאן לפניי. מחבר אנשים ותרבויות. עמים ודתות. בונה גשר מעל ומעבר.
קשה להבין את זה. נשמע כסיפור דימיוני בלתי אפשרי.
המוסיקה הייתה מבולבלת משהו. ללא קו מסודר של סגנון. כל להקה ומקורותיה. כל עם ותרבותו. התמונות התחלפו במהירות. עוד לפני שצלילי תרבות אחת שוקעים במנוחה. והנה כבר עולים צלילי נוף אחרים על הבמה. לא מאפשרים להד הדועך של הלהקה הקודמת להיטמע בדם.
לאיטי חשתי כי משהו צומח אצלי. מהעצמות. ממקום עמוק שבדרך כלל לא פעיל (אצלי). מוסיקה פנימית שהגיבה למה שהתחולל על הבמה. בתוך גופם וליבותיהם של האנשים סביבי.
כמו תפילה חרישית עלתה בי (וכנראה שגם באחרים). ומצאתי את עצמי מתנדנד בצעדים איטיים. קטנים. לרגע פקחתי את עיניי וראיתי כי אני חלק. עוד אחד ממערך מתנועע בעיניים עצומות. בצעדי ריקוד שמוכתבים ממקור פנימי.
את כל זה חולל אדם שחי לפני 900 שנה. לכל זה הגיבו אנשים אשר רובם לא הכירו ושמעו עליו אי פעם. שיר אחד שחיבר אנשים אשר כמעט רק ניגודים ומתחים מחברים אותם.
אברהם אבן עזרא
המוסיקה והריקודים נמשכו שעות. החוויה תישאר לתמיד.
גם אני הייתי שם. גם בני היה שם.
זכינו. התעשרנו.
שבוע טוב וגמר חתימה טובה לכם!
| |
|