| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2008
כובע
בטח הלילה היה כמו הלילה ההוא. אומנם אחותי
לא בבית ולא מכינה את עוף הגריל של ילדותי. היא
מטיילת במחוזות הסושי. גם אני מנסה לפרוס לרצועות
דקות דקות את הלילה ההוא. היה קר ורטוב והים
העלה לכביש החוף שמיכות שהסתירו את הכוכבים.
לא יכולתי להתרכז בכלום, רק בנסיעה הזו. מנסה
לפלח את הערפל בלי פגע. כאשר הגעתי לסביבות
האצטדיון עצרתי בצד שוקל את בקבוק יין הרִיוחה
האדום בידי. ניסיתי להעריך את הריח שיפרוץ כאשר
אחלוץ את הפקק מולה. כאשר אסניף את גבינת הלַה-
מַנְשָׁה המבטיחה לפני שאבצע ממנה פרוסה. המשקל
של חריץ הגבינה היה נכון. ציורי הקש עליו התאימו
לקווי היד שלי.
ציורים של מפת התעיה שבי. באותו הלילה תעיתי
ברחובות רמתגן, עד שחשתי מוגן עלידי שמות של
רחובות שאף פעם לא שמעתי עליהם. עצרתי בצד
ועצמתי עיניים.
היד נשלחה מאליה ולחצה ארוכות על כפתור החייגן.
הקול שלה העיר אותי מחלומות. לא, לא הערב היא
צחקקה לתוך הטלפון. הריחות התכנסו חזרה לבקבוק
היין. היד שלי התייבשה כאשר נטשתי את אחיזת
הגבינה. יצאתי החוצה והשלכתי בזעם קר את הכובע.
הכובע שהיה בעל מצחיה עם קשת מושלמת. אותו אחד
שנוצר עבורי ורק עבורי, שעליו הנחתי את כל כובעיי.
לא אספתי אותו. שבתי למכונית והפלגתי. אחרי שנה
אחת, כאשר אספתי את צואת הכלבים במורד המדרגות,
האגו שלי היה כבר מאולף די צורכו. כבר לא היה לי
אפילו צורך בכובע. חשוף ראש, קיבלתי ואהבתי. עוד
שלוש שנים עברו ולפעמים אני חובש כתר.
קל לי עכשיו. אין הרבה שערות שמפריעות לי. גם האגו
כבר לא במשחק.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
