יומני אלפוחרה

כלי הקרמיקה שמדברים אליי נבראים תוך טראומה.
במגע אַלִּים של אש מים ואויר.
סודקים וחושפים את נפשו של הכלי.
אלה כלי הראקו.
כלים של שימחה שצורפו באש באויר ובמים.

ראשית הוא מכייר את הכלי כמו כל כלי קרמיקה אחר.
מעניק לו את רוחו ודמו שלו.
אצבעותיו מרפרפות על אדמה עתיקה.

הילד מביט בו בשקט.

על גבו השחוח מעל האובניים.

הוא חש בנוכחות הילד ומתרכז אף יותר.

הגלגל סובב לו בביטנו.

את הכלי המיובש באוויר הוא שורף בתנור קרמי רגיל.
כלי המפיק חום רב.
מאש סמוייה.
מחשמל.
בדומה לכל כלי אחר.
כמו החיים הרגילים המכינים אותו לחיים.
הוא מביט בילד.

ויודע שכך הוא.

הוא מצפה את הכלי המיועד בגלזורות המותאמות לאשר מצפה לו.
מדמיין את צבעיו העתידיים.
את נחושת חייו שתתוחם בצבעי סדקיו.

שוב הילד שם עדיין.

חלק לא נפרד מעצמו.

עדיין מביט.

דומה שכך נצבע גם הוא.
ילדות צבעונית של תחילת שנות החמישים.
הרבה תקווה צבעו בו הוריו.
לחיים שקטים ושמחים.
יותר מאלה שהיו להם בתחילת המאה ההיא.
הסוערת כל כך.
שפגעה בהם עמוק עמוק.
אך האם צבעיו הותאמו לאשר ציפה לו?

את הכלי הצבוע הוא מכניס בזהירות לרחם התנור.
לכיבשן שֶׁיִּצְרוֹף חיים חדשים מהכלי העוברי.

הוא סוגר את המכסה.
מתקין את הארובה.
ומעלה את האש.
900 מעלות וכל אחת אמורה להעלות למרומים את תאי הכלי והוא אינו יודע לְמָּה.



תנור ראקו תוצרת בית (שלי) בעבודה.

חור הצצה מתקינים שם.
הוא מצפה ומייחלים ללבן האדום החלבי שמעיד כי שעת הלידה קרבה.
וכשמגיע הרגע.
בחיל ורעדה מכבה את האש.
מוריד את המכסה.
ויוצא למסע.

האלימות שבמגע של כלי לוהט ב-900 מעלות עם אוויר קר.
השוק.
כמו אוויר קר החודר לנשמתו של הכלי הלוהט.
כך יכול ברזל מלובן לחדור אל תוך גופו של ילד צעיר.
להזיל דם.
ככלי האדום והלוהט.

בעיצומה של היצרפות (אכן, זה אני למי שתוהה)

וכדי להרגיע את נפשו, נעטף הכלי לתוך עלים וכל חומר אורגני אחר.
בכדי שישבית כל נשימה.
בכדי שיפגוש הכלי את האופל חסר החמצן.
ושם הופך הכלי את עורו.
מיילוד צורח בכאבים לוהטים.
סופג הכלי את החשוך מכל ומייפה את האפילה הסובבת אותו.
בורא פירחי נחושת ואודם בקליפתו.
בשקט שאין לנו גישה אליו.

גם לא לילד שבו.

עדיין רוחש הכלי מנסה למרוד.
סודק את גופו.
ויש שמתרסק לחלקים חסרי ערך.

הוא פותח את מיכל העישון ובעדינות מחפש את הכלי בין ערמות עשנות.
כדי שלא להכאיב לכלי הסדוק.
יש ומוצא רק שברים.
מושלכים ללא חפץ.

אך הוא אף פעם לא משליך.

יש לו הרי ילד לדאוג לו גם.

לאהוב.

הוא מרגיע את כאבי הסדקים בתוך גיגית מים.
מקלף את שאריות האפר שדבקו לכלי.
מחפש את הכתמים האפלים חסרי הצבע.
מבריק את צבעי עורו של הכלי.

והכלי מוכן.
מספר על שימחה.
על צמיחה.
על אדמה אויר מים ואש.
הרבה אש.

והוא שמח.
הוא צרוב לא פחות מהכלי.
יש שגם הוא ניצרב ונישרף לחיים.

קורה גם שהוא בכלל הגיע לעסוק בקרמיקה בכלל ובראקו בפרט משום צריבה אחרת.
משום חדירת הברזל המלובן לגופו.
כל אש וחום מושכים אותו.
מכאיבים לו.
אינו מסוגל כלל להתמודד עם אש.
ומנסה ונכשל.
ניכשל ומנסה.

אפילו את הנאתה של מיקלחת חמה הוא עדיין לא מסוגל להכיל.
כל ליטוף חם מרתיע אותו.
אותו גוף צעיר שבו, נרתע.
נזעק.
ניצרח.

אך כל טיפה של אהבה מרגיעה מעט יותר.
מצננת בחומה את הסמבטיון הרותח בפנים.
והוא ממשיך לייצר מתוך הלהט הזה את כליו הבוהקים.
חיוכיו.
חיבוקיו.
נשיקותיו.
אהבתו.

לא הצלחתי לבטא באמת את אשר רואים מחור ההצצה.
רק אולי לתת מושג קלוש.
הרגשה.

מנסה כל יום להגדיל את חור ההצצה.
לברוא כלים יפים יותר.
חזקים יותר.
יש וכליי מתרסקים
אך יש שהם חמודים ומשעשעים כמו הכלים האלה...



שלי, בטח שלי. סידוק אופייני

חמסה עליכם אהוביי


חמסת רָאקוּ של שדות