יומני אלפוחרה

היא חזרה רוזנה.
הכינוס המשפחתי הזה שלה היה בזמן המדוייק בשבילי.
למרות שלא הייתי מכוון אליו.
הילדוּת הזאת הנפלאה שלי שטומאה על-ידי איש ארור אחד.
היא זו שקנתה לה שביתה בימי חג אלה.
רוזנה לא הייתה כאן משום הזמן שלה.

אתמול בלילה התחברו הזמנים לידי נחל טוב.
היא חזרה והביטה וידעה הכל.
חיבוק נכון והתרככות שלה מול עצמי.
הפעם, לא היו לי דמעות.
לשחרר את הלחץ הגדול מבפנים.
רציתי.
והן נכלאו במעמקיי הארכיאולוגים.
הכל היה שם רותח ובחוץ שקט של חיבוק.

רוזנה פסעה לחדר שלה ושבה עם הכלי הכי יקר לי.
הכלי האחרון שיצרתי.
לפני זמנים.
ובכתה את עצמה לתוכו.
ואני עמדתי מביט ולא מבין את הכוחות שיש באישה הזאת.
את היופי.
העוצמה.



קערת ראקו

עם הכלי ירדנו לים.
נכנסנו למים.
עם הכלי.
להביא מלח אל מלח.
זמן אל הזמנים כולם.

פעם ראשונה שהיא חדרה מעבר למסך ההוא.
שתמיד ציעף את עיניי.

הבוקר קמתי שונה.
קל יותר להמשך המסע הזה שבחרתי בו.

שיר אחד הדהד בי.
לא ידעתי אז שאהיה אותו בעתיד.

עָטוּר בַּיָּם
עֵירֹם צָלַלְתִּי
לְאוֹקְיָנוֹס
כְּאֵבַי
לְבוּשִׁי חָלוּקִים
וְכוֹתָרוֹת בּוּגֶנְוִילְיָה

עָטוּר יָצָאתִי
אַצּוֹת אַהֲבָתֵךְ
עוֹנֵד צִדְפוֹתַיִךְ
מוֹרִיק וּמַבְרִיק
עָטוּר אוֹר

אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבֹת*" (הוֹשֵׁעַ יג ה).

*תלאות, יסורים

השיר ניכתב ב- 6 ביולי 2004