| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
ערב יומעצמאות
היום הזה תמיד מתיש אותי.
נרדמתי על הספה ובחלומי פסעתי עם אבא.
אנזוכר אותי אוחז בכפידי הקטנה חזק חזק את כפידו של אבא, בכדי שלא אלך לאיבוד.
בחלום היו גם הדוד שנספה בשואה.
הוא היה ללא פנים. אך ידעתי שזה אחד מדודי.
לא הבנתי מה הוא עושה שם. ניסיתי לדבר ולשאול ולא יצא כל קול. רק דמעות.
התעוררתי.
שמעתי את דליה איציק מלודרמטית (מידי).
לא, לא התאים לי.
מערכת העיכול שלי לא מרגישה היום לתפארת מדינת ישראל.
כל היומהזה אנמנסה לעכל.
כבר חמישה ימים שהדברים לא מתעכלים בי נכון.
זה הגיל או המקום או גמוגם.
אנכבר לא מחפש הבנות, רק רוצה להיות שלם עם התחושות.
הכל התחיל בחלום לפני יותר משבוע, שבו הופיעה בלימצ'ה ואז כאשר קיבלתי אותה הופיע פתאום דובון.
גם הוא שייך לאותה המסכת.
עשרות שנים מפרידים בין לכתם.
כל אחד הלך באומץ אחר.
כל אחד ניזכר אחרת בחיי.
אך שניהם נמצאים על אותו המיתר שמנגן את היותי שייך לעם הזה.
והמיתר הזה תמיד מגיע לבית שמוביל ליום העצמאות.
עכשיו יומהזיכרון תם והנה פצח לו יומעצמאות.
אך הגוש הזה של מצות וזיכרונות ומרור וחרוסת די תקוע במעיים שלי.
לאט לאט הוא עושה דרכו החוצה.
בדרכו הוא מותיר את אבות המזון היהודים שמחזקים וחיזקו אותי, ביום הזיכרון הזה.
אין, אין בי שימחה עדיין.
כלומר, עמוק בפנים היא קיימת.
וודאי, הרי היא תגיע לפני השטח בעוד כמה ימים.
הכל עובד בקצב שנכון לי.
עתה, אני עדיין שזור בחוטי יום הזיכרון.
עדיין פוסע ומעכל.
* * *
כבר חודשים שאני מחכה לך שתגיעי לשישים.
והנה סופסוף החלטת להגיע.
יומולדת שמח לך מדינה קטנה ומטריפה.
 חגשמח לכם, שרחוקים ממני וקרובים אלי כלכך
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
