יומני אלפוחרה

אתמול היה יום עצוב.
עצוב מאוד.
ועוד יותר עצוב.
כי מהר מאוד כולם מפנים אצבעות.
להאשמות.
לתהיות.
ולסתם שאלות.
לא מאפשרים להתאבל.
לתת מעט זמן לעכל.
להרגיש.

הבכי שלי הביא אותי לסיני שלי.
וסיני שלי לא משתרעת בחופים.
סיני שלי נמצאת בהר הגבוה.
שם גדלים בהיחבא, מהמיטב שבצימחי העולם.
שם תמצא את לענת יהודה.
המשובחת שבתבלינים.
הבושם המיטבי.
שם גם מתקיים אלפי שנה הזעתר המשובח מכל.
בעל עלים גדולים.
החריפות המשובחת.
הניחוח המשכר.

הייתי מלא בעצב ובהתרפקות על שיכרונה של סיני.

אך לא.
לפתע, עלה לו מתריס ריב ביני לבין רוזנה.
ממש לא חשוב על מה.
חשוב לי האיך.
הוא היה טוב האיך הזה.
כי אהבתי אותה כל הזמן.
לרגע לא שכחתי.
וגם היא.
ושוב בכיתי מתערבב עם בכי על חיים שהלכו.
בוכה את אהבתי לרוזנה.
מתבשם מאהבתה אליי.

לא היה מקום לריב בתחילתו.
דחס את מקומו בין עצב לזיכרון.
ובסופו, מירפקה לה אהבתנו מקום ברור בי.
לא מתערבבת בעצב האחר.

עוד אני ככה מעורבב מעט עם המתרחש,
ו- PACO ידיד הטוב הגיע עם היבול הראשון.
יבול של פלפלי צ'ילי רוקוטילו מהחממה שלי בכפר בהרים.
לרגע חשבתי, אוףףף, מה אני צריך אותו היום ועכשיו.
אך עם PACO זה משתחרר מהר מאוד.
אי אפשר לעמוד מול חיוכו והאור המחבק שלו.
נכנעתי והתחבקתי ונמסתי.
טוב, אז באו לי עוד מעט דמעות.
של התפרקות הפעם.

נגסתי מהפלפלים ובאו שוב דמעות.
הפעם, של גוף המגיב לכימיה הזו שבוערת בלשון ובגרון.
כל הדמעות האלה הביאו מרגוע ושימחה קטנה.
על אהבתה של רוזנה.
על אהבתו של PACO.
על חיים שנמשכים.



בחנתי את הפלפלים.
הם נראו לי מיושנים נכון ובמידה הנכונה.
נתתי עוד נגיסה והרגשתי את החספוס של הטעם.
מחליק את הגרון הצרוב מדמעות.
כן, הם ללא ספק משובחים בטעמם וביכולתם.

התמכרתי לפלפלים.
כמוצא שלל רב.
מוצא מינהרה של שׂחוק.
וחיים מפכים ונמשכים.

לפני שנה מצאתי מקור לזרעי צ'ילי שתמיד חיפשתי.
צ'ילי רוקוטילו.
המראה המיוחד שלו כפְּרי פירחוני מזמין.
מפתה להריח ולטעום.
רציתי להתאהב בו.
לכן גידלתי אותו.
חיבקתי את הצמחים בבקרים.
התבשמתי מיופיו.

לפני חודש קטפתי את היבול.
השארתי ל- PACO ליישן אותם.
עוטפים את הפלפלים בנייר עיתון ומאחסנים במקום קריר.
למשך שבועיים עד שלושה.
כל זאת בכדי לתת לנוגדי החימצון שבפרי להיווצר ולהתרכז.
נוצר פרי בריא יותר וטעים הרבה יותר.
יודעים כי הגיע המועד כשרואים שעוקצי הפרי מתייבשים.
דומים לצמות דקות ושחורות.



PACO ואני ניגשנו למלאכה האהובה.
לריקוד עם אוכל.

שטפנו וניקינו ומחצית מהזרעים שמרנו.
כדי שיהיו לי זרעים לשנה הבאה כמובן.
הוספנו בצל אדום אחד.
9 שיני שום.
את ליבתה של עגבניה אחת גדולה.
מעט שקדים קלופים לספיגת נוזלים ולעומק הטעם.
קצת פלפל אדום וירוק רגילים בטעמם.
תיבלנו בכמה ענפי נענע טריים.
ובזרעי כוסברה לרוב.
הוספנו מלח ומעט שמן זית משובח.
את הכל עירבלנו במעבד מזון.
עם מעט מים בכדי להרטיב את העיסה.
עד למידת החריפות הרצויה.

טעמנו, PACO ואני, ופצחנו בצחוקים ובדמעות.
רוקדים במטבח.
מחייכים ובוערים.

יש לרוקוטילו תכונה של טעם עשיר ועמוק.
וכשהוא מונח על מצע השקדים שברוטב הזה הוא פשוט נשאר על הלשון זמן רב יותר.
גורם לכיף הבעירה הטובה להיות עוד רגע קט.
רגע המביא טעמים עמוקים יותר.
רגע מעשיר.

וכך נרדמתי אתמול.
עם חיוך בוער
על מצע של עצב ובכי.
וכך התעוררתי הבוקר
קל יותר.
פיניתי אתמול מקום להיום.

שבת רגועה.