| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
שבועות של תקוה
שבועות עבורי הוא חג של תקווה, של קבלה.
שבועות, החג שמאיר באורות וברקים את הר סיני.
את ליבי.
ומסתיר את ההחמצות שיבואו. את הר נבו.
שתי קצוות בתפיסות עולם.
האחת מטמיעה את ההחמצות בחיי והשנייה זורעת תקוות קדימה.
האחת ניסתה לעקם אותי לא אחת, ועם השנייה אני מנסה ליישר את חיי קדימה.
תפיסת ההחמצה המובנית, מבוטאת כלכך יפה בכאבה של רחל בשיר מנגד.
תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי וחונכתי.
דרך חיים שלמה אשר הטמיעה בי את הר נבו ומשמעותו לחיים.
תרבות של החמצות.
משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.
החמצת הר נבו.
גזירת הר נבו
וכך כתבה רחל:
מִנֶּגֶד
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
חורף, תר"ץ
מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.
שורות שמגלמות כמעט אקסיומה קיומית.
גזירה שאותה חייבים לקבל.
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
כל ימי סירבתי לשורות האלה.
לא הכלתי אותן.
אני סבור שעצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת שרידות.
יכולת להתחדש.
למדתי שגם על הר נבו אפשר לזרוע.
כל מועקה ועקה מייצרים זרע.
אשר יודע להיטמן במקומות שיבואו.
שיביאו את החיים שבו.
ביום שגשם יבוא ויעירו.
וממש כך כתבתי אתמול:
מָתוֹק לִי גֶּשֶׁם הַבֹּקֶר
שֶׁבֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ
מֵקִיץ בִּי נֶבֶט זָעִיר
מִתַּרְדֵּמָתוֹ
מַבִּיט
בְּתִקְוָה מְחַדֶּשֶׁת
חגשמח
שיהיה החג מלא אור ותקוות מתגשמות 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
