| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
נסעתי לפגוש
אחותו הצעירה של אמור הייתה כאן בקיץ.
הייתה פגישה מאוד מרגשת ביני לבינה. ראיתי איכויות של רוזנה בוקעות מעיניה.
ראיתי גם מודל נשי של אמור ומאוד מאוד התרגשתי.
היא חזרה לביתה שבדרום צרפת ואמרה-הבטיחה שניפגש בסתיו.
הגיע הסתיו ועימה הזמנה.
לבוא לכמה ימים לכפר הולדתה של אבואלה לחגיגות השנתיות של הכפר.
רוזנה הבהירה שהיא לשם לא חוזרת וסיבותיה עימה.
נשארתי עם התלבטות מהסוג של עלי כותרת.
כן נוסע, לא נוסע.
לא היו לי נטיות לכאן או לכאן.
יותר רציתי להישאר בבית מאשר לא רציתי לנסוע.
ברור לכן שכן נסעתי.
כמו בכל נסיעה שאני נוסע לבדי, אני מתכונן.
למדתי כבר כי התכוננות והתכוונות נכונה למסע
מביאה אותי לשביל הנכון של הנסיעה.
מכינה אותי גם ללא צפוי.
מחזקת אותי.
לכן, וגם משום שאני איש של נוסטלגיה נסעתי אל מעבר ההרים האהוב אלי בסיירה נוודה.
זה המקום שמעבר לו ניפתח עולמי פעם.
ומאז יש בי חוויה עוברית כל פעם שאני חוצה אותו.
מהמאמץ של הישרדות.
מהמאבק שבטיפוס.
אל העמק הפורה שניפתח לחיי.
האסטרה ספורט שלי חשה בכך והחליקה בשלווה בדרכי הסתיו.
גמעה את 650 הק"מ בשלווה כיודעת ולא מגלה.
לא מספרת לי את מסע הזמן שאני עולה אליו.
כל שחשבתי שאכיר איזה דוד ובנדוד.
אשתכר מעט.
אספוג חוויה אנתרופולוגית ואשוב לביתי ואל חיק החיים המתוקים.
טוב, גם טומטיטו שהביא פלמנקו למכונית סייע בידי.
גם השירה בציבור שניהלתי עם עזיזה בפול ווליום סייעו לי שלא להרהר על אשר אפגוש בצד השני של המסע.
אם הרהרתי במשהו, זה היה על רוזנה שנשארה בבית.
על הזמן הנכון לעצירה ובמקום הנכון.
אין כמו להגיע לפונדק העניים בלינארס בשעת אחה"צ.
להתמזג מפאייה כמו שרק שם יודעים לצרף.
למלא את הקרביים בטינטו אדום ומשובח.
אלה היו הרהוריי.
בקצה הדרך וההרהורים התגלה לי הכפר.
בגובה של כ- 1000 מ' בין מדריד לסרגוסה, קרוב לגוואדהלהחרה.
קבענו להיפגש בחניה של המלון בכניסה לכפר.
מקום קל לזיהוי.
ציור של הכפר פרי ידיו של אנטוניו, אחיו הצעיר של אמור
החניתי את האוטו.
יצאתי מחלץ עצמותיי מהמושב.
מתמתח ונושם אויר הרים קריר וצורב.
הבטתי סביבי וראיתי את הדודה מצרפת.
חייכתי והחיוך שלי ניקלט על ידי קבוצה גדולה שעמדה מסביב.
הדודה התקרבה ואיתה הקבוצה.
הדודה מנשקת וכל הקבוצה רוצה להתנשק ולהתחבק.
אז הבנתי.
השבט בא לפגוש אותי.
אין מילה אחרת.
הוזמנתי למיפגש השנתי של השבט.
ששה אחים ואחיות של אמור.
שלוש אחיות של אבואלה.
23 בנידודים ובנידודות.
ומספר לא משוער של נכדים.
וגם כמה נינים.
שבט.
מעל עשרים מנציגי השבט באו לפגוש אותי.
מאותו הרגע למעשה לא נגעו רגליי באדמה.
כך הרגשתי לפחות.
נינגע ומלוטף.
מחובק.
תטעם מזה.
תלגום מזה.
התבטלתי.
במובן החיובי של המילה.
אהבה של שבט יכולה לחנוק ובאותה המידה יכולה למלא ולרגש.
אני בחרתי לשחות עם האהבה וראיתי וחשתי רק טוב.
פתחו לפניי את הבית של הוריה של אבואלה.
הלכתי לישון על ענני אהבה.
אני בא מבית פולני "טוב".
אני לא מכיר תחושה של משפחה מורחבת ורחבה ותומכת וחונקת.
המשפחה שבה גדלתי הייתה מבצר מסוגר.
לעתים גם עבורי.
והנה כאן, הגעתי ואומצתי על-ידי שבט.
כזה שרק זכיתי לשמוע ולקרוא עליו.
ועתה אני בן משפחה, או לפחות כך הם נותנים לי להרגיש.
ברור לי שלא כלכך קל לחיות בתוך שבט שכזה.
אך ההתרשמות שלי הייתה מהכוח שיוצא מהם.
מכך שבשורה התחתונה תמיד הם יהיו עבור כל אחד מהשבט.
אוף, כמה היה לי טוב.
פשוט כזה.
כזה שנוחת אל תוך העצמות.
זו הייתה התחושה שמילאה אותי כשהלכתי לישון.
טוב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
