| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
שוקולדה חמה
התעוררתי בבוקר.
קצת לפני זריחה.
עדיין חשוך וקר.
היה רטוב וקר כמו חורף שאין במידבר.
החוויה המהממת של אתמול בלילה עדיין עוטפת אותי.
מחלחלת לאיטה לעצמותיי הקרות מבוקר חורפי.
הדלקתי אור ושוטטתי בבית שאינו שלי.
בית ששנים כבר לא גרים בו.
משהו מת היה בו, שמתעורר לחיים כמו נורה שמפיחה אור בחושך.
אני הייתי הבוקר נורה זרה.
הסתובבתי בוחן תמונות, צילומים.
מפות שולחן.
ריחות אחרים.
חיים שאני לא מכיר את סיפורם.
אור ראשון של בוקר הבקיע מהחלונות והצצתי לרחוב.
ראיתי רחוב כפרי ישן.
בתים על עמודי עץ.
רגע, רגע, מה קורה כאן?
כל עמוד שני עקום כעומד להתמוטט.
ובכלל העמודים מעץ.
יותר מאוחר הסבירו לי שכך צריך להיות.
משהו בעניין ספיגת לחצים.
ומה אני עם יכולותיי ההנדסיות המוגבלות שאתווכח עם בתים שעומדים כך מאתיים שנה ויותר.
ירדתי לרחוב בכדי לראות את הבית שאני נמצא בו.
וגם הוא על עמודים עקומים.
קצת מפחיד.
הבית על עמודים שכאלה...
עוד אני מנסה להתגבר על החידה ההנדסית הזאת והדודה ניקי צדה אותי מחלון ביתה שממול.
בוא, בוא היא מזמינה אותי בחיוך מאיר.
נכנסתי ומייד נעטפתי בריח משקה שוקולד חם וצ'וּרוֹס שזה עתה נשלפו מהשמן הרותח.
אין כמו צ'ורוס טבולים בשוקולד חם להשכין חום בבוקר חורפי.
Churros מטושטשים מעט...
שם סביב השולחן מסבים כמה נכדים משכימי קום עם תיו (דוד) אנחל.
איש יפה בן 74 שמלא בשימחת חיים.
התעטפתי בהמולת הנכדים בכדי להסתתר מעט.
לספוג את חום השוקולדה הטובה.
למצוא את מקומי.
מתוך מחבואי הסתכלתי עליו.
היה בו משהו מוכר.
כדמות שכבר ראיתי פעם.
התחלתי לדבר איתו.
הסתקרנתי מה מסתתר תחת המסווה המוכר הזה.
מהר מאוד למדתי כי שם המשפחה שלו הוא אסקריבנו (Escribano).
פירוש השם הוא פקיד או סופר. היום נוטריון, ופעם סופר סת"ם.
את כל זאת לא למדתי כשישבתי מולו. זאת ידעתי מחקירותיי בקורות האנוסים בספרד.
הנוצרים החדשים, כמו שנקראו כאן אז, בימים ההם.
ומשפחת אסקריבנו היא מהמפורסמות במשפחות האנוסים ממחוז קסטיליה לאון.
אני יושב מול הדוד והוא אולי נצר למשפחה של יהודים אנוסים.
האם לשאול זה נימוסי.
הרי אני מכיר אותו רק דקות.
כנראה שחוסר המנוחה שלי ניכר בפניי והוא מחייך אליי בשקט.
מציע לי עוד מנה של צ'ורוס ושואל אותי אם אני יהודי.
זו שאלה רגילה כאן בספרד.
הקשר בין ישראל כמדינה ליהודים כדת או כלאום לא ברור להם (האמת שלא תמיד הוא ברור גם לי).
אני מהנהן וגם מוסיף הסבר.
הוא מחבק את כף ידי בין שתי ידיו ומחייך אליי בעיניו.
"אנו אחים אם כך".
יהודי הוא במקורו.
הוא יודע זאת כמידע שעובר במשפחתו מדור לדור.
אני התרגשתי ונפעמתי וכל מילה דומה שיכולה לתאר את תחושתי.
יהודי מכיר יהודי מעבר לתרבות, לדת ולמדינה.
אין לי מילים לתאר את התחושה.
כדי להביא אותי לסף התעלפות הוא מוביל אותי למרתף.
המרתף שווה פוסט בפני עצמו.
מבנה שחצוב בתוך האדמה ומצופה באבן שנבנה על ידי המוּרים.
כלומר הבית שאנו יושבים ולוגמים בו שוקולדה עם מצהלות נכדים עומד על בית בן יותר מ- 500 שנה.
ההתרגשות גדולה.
מרתף שורשים...
הוא מוביל אותי עם עששית בידו, בינות לכדי שמן זית ענקיים.
שם סמוך לאחת הפינות, עם מסמרים עתיקים, מחוברת שרשרת כסף גדולה.
בקציה תלוי מגן דוד גדול.
פריט שעובר מדור לדור במשפחתו.
ומקובע באבן העתיקה.
(לא הצלחתי לצלם את השרשרת. יצא רק חושך. ואני צילמתי כמה תמונות.
מקרי? לא יודע)...
להיות יהודי זה מעבר לרשום בתעודת הזהות.
זה בגנים.
הפיסיולוגיים, התרבותיים.
זה רשום איפושהו במערכת שמתחילה לנענע אותי מבפנים.
שמביאה לי תחושות של חידודים שבאים מתוך הגוף החוצה.
נגעתי בשרשרת והרגשתי חיים שעוברים אליי.
חשתי כי משהו בי יוצא אליה.
למזלי התחבקנו אני ותיו אנחל.
כי אחרת בטוח שהייתי נופל שם בחולשתי.
אני מתאר כי נראינו כמוצאי אחים אבודים.
התרגשות עצומה ורבה מאוד.
יותר מאוחר מספר תיו לעוד ועוד אנשים מהמשפחה את אשר התרחש במרתף.
כולם מחייכים במין שימחה מוכרת.
חלקם (אלה ששייכים למשפחת אסקריבנו) נראים לי יפים יותר היום.
מוכרים מאוד.
בכדי להירגע ולהרגיע תיו אנחל מזמין אותי לבוסתן עצי הפרי שלו.
את החוויה הזו אספר מחר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
