| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
אוּנגה
באמצע שנות החמישים הגיע גל עלייה מפולניה (אז הייתה פולניה, לא פולין) וגם לכיתתנו הגיעו כמה פולנים חיוורי פנים. לרחוב שלנו הגיעה משפחה אחת. זוג מבוגרים, אשר משום מה המספרים על זרועותיהם היו בולטים יותר. אולי משום לבנוניות עורם. לזוג הייתה ילדה אחת, אוּנגה.
ילדה יפה וחיוורת.
היא לא התמזגה עם שאר הילדים. גם משום השפה וגם משום הגלותיות, כך קראנו לזה אז. ועוד יותר משום חולמניות עיניה הכחולות. כנראה גם משום צחות עורה הכלכך לא מזרח-תיכונית ושערות הבלונד הארוכות שטיפחה לה אימה. הייתה קצת חריגה מכל זווית שבחנת אותה. והסך הכל דחה אותה מהחברה הדורסנית של הרחוב החיפאי של אמצע שנות החמישים.
מחוסר פעילות אחרת, הייתי יורד לרחוב. שם היה תמיד אקשן וריגושים. לא לי. אני הייתי מסתובב לי בחברת האריה הכחול. מתעלם מנוכחות שאר הילדים. בטוח בנוכחות האריה שלצידי. כנראה שהביטחון שהקרנתי סייע בידי וההתעללויות הקטנות בי פחתו. לעיתים הייתי יושב, מתחבק עם האריה וצופה בהמולת הרחוב. כך הבחנתי בה בפעם הראשונה. יושבת לבדה בקצה השני של הרחוב.
במרחב בינינו, כמו סימנו את תחום הדחויים. אני כצמח שונה משיחי הצבר האופייניים, והיא כאיום של איזה עשב שוטה פולני. לאט לאט התקרבה, עד שיום אחד התייצבה מולי, הושיטה לי יד לבנה ואמרה, אונגה. התעלמתי, כי כך הורגלתי. ידעתי שפנייה אליי היא מבוא ללעג וצחוק.
אז היא התיישבה לצידי. אפילו האריה חש בה ופינה לה מקום. מתרפק אל הנוכחות החדשה. כך, יום אחרי יום, אונגה ואני בפינת הבדידות הדחוייה של הרחוב. היינו זוג. היא בת 10 ואני שמונה ומשהו. באופן מוזר, ישיבתה הקנתה לי ביטחון. איזה רוגע של שותפות גורל. של יד פעוטה אוחזת ביד טיפה יותר גדולה. בשבילי זו הייתה יד. וידיים לא היו מיצרך נפוץ ברחוב שלי. או בכל מקום אחר בעולם היומיום שלי.
קיבלתי אותה לתוך עולמי, ואיך לא? הרי אפילו מהמלפפון החמוץ שלי נתתי לה ביס לפעמים. היא לא כלכך אהבה, העדיפה את הלחמניה שתמיד באה עם המלפפון. למרות טעמו המר לה, של המלפפון, היא חייכה כל פעם שנגסה בו, עם שמחה על השי שהיא מקבלת ממני.
התחלנו אונגה ואני לטייל לרחובות הסמוכים, מחפשים מקומות להסתתר מעט.
להיות עם עצמנו. לצאת למרחבים אחרים.
אז גילינו את ההר. ומהר מאוד מצאנו את פינתנו.
שלושת האורנים.
מקום שהיה בחיפה של שנות החמישים רחוק ומבודד.
מקום שקט, סמוך לרמת הדר של היום.
שעות ארוכות של אחרי צהרים בילינו שם. שוכבים על שטיח המחטים וסופרים פיסות שמים מציצות בין הענפים. יש והיינו יושבים קרוב קרוב אחד לשנייה, ראשי נשען על בירכה ומביט בערגה לעולם הרחוק של המפרץ החבוק על-ידי עמק זבולון ושפלת עכו. לעיתים היא הייתה נושמת עמוק עמוק אל תוך עיניה את הריחות שבקעו מרוחות הגליל התחתון. ולאחר ששבעה הייתה מניחה את ראשה על ביטני.
רגעים שאותם אני נוצר כל חיי. שרטוט קוים עדינים של משהו שהתקיים, ללא שאלות וללא ציפיות. רגשות ורגעים שפשוט היו שם. מציירים את עצמם בתוך זוג לבבות רך וכמה.
כל אותה העת רבץ האריה הכחול סביבנו. מביט ושומר שהבועה הקטנה הזו תישמר לה. אני בטוח שכל זה לא היה מתקיים, ללא נוכחותו המשרה שלווה ורוגע. לולא היינו שם גם בשבילו. מין תחושה כזו של ידיעה.
שני ילדים מאוהבים בחיים ומנסים להיאחז זה בציפורני חברתו בכדי לטפס אל מקום מיבטחים. הכל נראה מבטיח ואפילו חיוכים שבו אל פניי, ולא רק אל אונגה היפה. התחלתי מחייך לאנשים, לילדי השכונה. אפילו התנדבתי לעזור לחלבן עם חלוקת החלב מהכד הגדול לשכנים.
יום אחד אונגה נעלמה. לא הופיעה יותר ברחוב. הדירה של משפחתה הייתה מוגפת. חיפשתי, שאלתי, וכלום. גם האריה הכחול נראה די מדוכדך. הוא אהב אותה לא פחות ממני. מהר מאוד חזרתי לדיכדוך שאפיין אותי בימים שלפני אונגה. הייתי הולך לשלושת האורנים כמה שיותר. שוכב שם מתגעגע ועורג. כמה לרגעים היפים ההם.
כמה חודשים אחרי שאונגה ומשפחתה נעלמו מהרחוב, הייתי מעורב בקטטה עם מישהו מכיתתה. הוא כמובן גבר עליי בגודלו וכאשר היכה אותי הזכיר לי גם את טומאתי. לסיום הוסיף עוד אגרוף עבור התעסקותי עם הנוצריה הבלונדינית.
בום גדול נחת עליי. נוצרייה.
טמא עם טמאה. כך הרגשתי. לא, ידעתי אז מה זה נוצריה. זו הייתה מעין קללה. משהו נורא שאפשר לומר על מישהו. באותה הסקלה כמו גרמני או ערבי. הייתי שבטוח שאני מקולל ונענש על כל עוונותיי הקודמים.
כך התנפץ הניסיון הראשון שלי לצאת מהבור העמוק שנפלתי אליו בילדותי.
לסיום רק אוסיף כי אונגה לא נעלמה מחיי. שנים אחרי, ואני כבר נשוי ואבא מצאנו אחד את השנייה וחודש הקשר. קשר שהפך למשמעותי ביותר בחיי הבוגרים. אך זהו סיפור אחר...
ועוד אוסיף, כי אונגה הפכה, כך הבנתי הרבה שנים אחרי, למיתולוגית שלי. שלא בהכרה, השוויתי כל אחת לאותו רגש ילדותי טהור ותמים שהיה בינינו חודשים ספורים, בשנה רכה ושברירית מאוד בחיי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
