| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
שישי באוקטובר 2008
מבעד לעשן המיתמר אפשר להבחין באווזים שחוצים.
הם מטשטשים את הדימעה שמבקשת לנשור.
ואני קיוויתי להתערסל מול עוד שקיעה אפריקאית מקסימה.
אלא שהיא שורפת.
עדיין.
החודש הזה תמיד מערסל באכזריות את המלחמה ההיא.
גורר אותי כך כבר 35 שנים אם ארצה או לא.
ואנלארוצה!
רוצה שיניח לי.
שאוכל לצחוק ולשמוח גם בחודש הזה.
שאוכל להתמלא מזריחות.
אך הוא לא מרפה.
נועץ בי את ציפורני הזמן וגורר אותי אחריו.
ולשם מה?!
הנה אני נמצא בארץ אחרת.
מלאה בשקיעות מהממות, אך אותי הן שורפות.
כבר 35 שנים שאני נשרף כלפעם מחדש.
התחושות לא מתקהות, הן רק מעמיקות.
כלכך הרבה חוויות שאני רוצה לשתף ומתמעטים האנשים.
מתמעטים.
אנו עסוקים בסליחות.
בינינו למקום.
בינינו לבין עצמנו.
בינינו לבין חברינו, אהובינו, ידידינו.
הלב נרעד לי עתה כאשר כתבתי אהובינו.
הרבה אני זוכר אתכם בימים האלה.
זיכרונותיי לא ממעטים אתכם.
אך כנראה שזהו.
כבר לא נשתנה.
רק נתמעט.
פעם כתבתי:
גּוּף וּנְשָׁמָה
לִי נָתַתָּ
עַד
אַר. פִּי. גִ'י
אוֹתִי קָרַע
וּבָאת יִשְׂרָאֵלָה
וְהֶעֱנַקְתְּ לִי
גַּם מַשְׁכַּנְתָּא
לִפְדוֹת אֶת עַצְמִי
ובתמימותי קיויתי אז כי:
לִּמַּדְתִּי אוֹתִי
בְּתַשְׁלוּם
חָדְשִׁי לִטַּפְתַּנִי
קֶרֶן וְרִבִּית
חִשַּׁבְתִּי
לִי
רְסִיסֵי חַיַי
פָּדִיתִי
תּוֹדָה
יִשְׂרָאֵלָה
מוֹדֶה
אֲנִי
כְּבָר פֹּה
בְּאֶרֶץ הַחַיִּים
עתה ברור לי יותר מתמיד כי
את המשכנתא אמשיך לשלם.
תשלום שלא מתמעט ברבות השנים.
פעם חשבתי שכן.
ובכל זאת, אנשמח עם הטבע שממלא אותי בניחומים.
איתו אנהולך לישון
ואיתו אנמתעורר.
הוא לא מתמעט אף פעם עבורי.
גם את דימעתי הוא קיבל.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
