יומני אלפוחרה

הרופא שלי טוען שיש לי עתיד.

תחושת העתיד ממלאה אותי תקווה.

מאוד מזכירה  לי את תחושת הילד שבי כאשר שאלו אותי: ¿מה תרצה להיות כאשר תהיה גדול?

כאשר אגדל ארצה לעוף כסנונית אדומת החזה, שדיגמנה לפני מלוא אפשרויות לעתיד לבוא.

ביחד, אני והילד, שרנו עם הסנונית היפה את "לו יהי".

והפעם ראו ראו, לא שרביט קיבלתי אלא כתר מלכות.

וואוו... כתר מלכות...

תודה לך שלי ב... נראה אם אוכל לספר כאן מעט סיפורי מלכות.

כאשר מדברים על מלכות, אני מייד מפליג לאפריקה אהובתי.

שם האבק חדר מתחת לעורי ובנשיפת קסם אחת, חיי קיבלו כיוון ותנופה אחרים.

בפעם האחרונה סיפרתי על שלושה דברים.

הכי אהבתי שסיפרתי אז, שאני אוהב אדמה. תמיד אהבתי, מילדות.

פשוט להתפלש בה. לחוש שהיא עוטפת אותי. וגם לטעום אותה.

אני אוהב אותה בעיקר מלוחה.

פעם באפריקה אמרו לי שיש חוף באוקיינוס ההודי שלמי הים יש טעם מלח שונה.

כל פעם שהגעתי לחופי האוקיינוס ההודי שאלתי, וכמובן שהטעם היה רק מלח, מהסוג הידוע של מלח הוא מלח הוא מלח.

יום לוהט אחד הגעתי שוב לאיזה חוף בחיפושיי, וראיתי איש דג.  משהו היה בו אחר, נחישותו וחיטובו היו שלובים בצמה היפה שלו.  לאחר זמן, הוא פנה אליי והזמין אותי להצטרף אליו למסעדה על החוף.  עד שהכינו את הדגים שהוא דג למדתי ששמו ג'רמיה.

שם נקשרו נפשותינו לתמיד.

כאשר ג'רמיה בא לבקר אותי בבית החולים הוא הביא לו חופן חול מלוח שהוא פיזר בשולי המיטה שישמור עלי.

כל פעם שג'רמיה היה מגיע, אחת האחיות, הייתה מסתובבת לידו ובעיניה הרבה רוך.

ג'רמיה המתיק לי סוד שהיא נסיכה.

אחרכך למדתי כי היא הייתה נסיכה שמאסה להיות אחת מנשים רבות וחיפשה איש שיפרה את רחמה.  היא לא בטחה באיש כי כולם היו בעיניה נשאי איידס בפוטנציה ושלא בפוטנציה.  יום אחד היא וג'רמיה הסתודדו בהתרגשות.

בלילה היא באה והציעה לי שאהיה אב ילדיה.

כל אותו הלילה נדדה שנתי ומנוחתי.

לאחר שהשתחררתי מבית החולים היא לקחה אותי לבקר את השבט שלה.  שם ראיתי נשים יפות ומתוקות לרוב.

בכלל, היה זה יום מתוק כלכך.

אחרכך נפרדנו לתמיד.  גם אם חלמתי, נסיך כבר לא אהיה.

עדיין במסעותיי אני מחפש את טעם המלח.

אומנם לא עשרה דברים, אך הרי שלי הכתירה אותי למלך... מותר לי

נעם לי הכתר מאוד, אך באמת איני מלך למרות שהאריה הכחול הוא ידיד נפש שלי.

את הכתר אני מעביר ל-לי שאתמול יצא ספר שיריה השני "יבשות נעות".  ברכות רבות

האכזבה היכתה בחזי גלים גלים.  הרבה טרחתי לכנס את האנשים ולרצות את שגעונותיהם.  הסתבר שרבים מהם באו כהזדמנות להתבשם מיפי אפריקה.  לזכות באפשרות לראות את 5 החיות הגדולות שכל מי שמגיע לאפריקה מבקש לראות – אריה, ליאופרד, קרנף, פיל והיפופוטם.

כשסיימנו את הסיכומים ליום המייגע הזה, ירדתי לסכר להרגיע את עצמי.  מצויד בבקבוק יין אדום וגם ביין לבן, למקרה שיגיע מישהו שאוהב יין לבן לעת השקיעה. 

השקיעה הרגיע אותי לגמרי.

אין כשקיעה אפריקאית לעורר את ההבנה ולהמשיך הלאה.  הרי הפרויקט כן ייצא לדרך, רק באיחור של שנה – שנה וחצי.

לאחר השקיעה חיפשתי את שלדג היערות.  לאורך כל הדיונים, שמעתי אותו קורא מסלסל מבעד לחלונות, כאילו הוא ואין עוד.

מצאתי אותו כבר לאחר שקיעה, עם אור אחרון.  זוג שלדגים נח ממהלך היום החם והמעיק.

בסלסול זמר אחרון הם התעופפו להם למעבה העצים לשנת לילה.

ישבתי שם מוקסם מצלילי אפריקה המתכוננת ללילה. ואז ראיתי אותו, מתנהל בעצלתיים על מעקה הסכר.  לא היה כבר הרבה אור, וזה כל שיכולתי להציל במצלמה המרוחקת שלי.

התרגשתי מאוד, זו לי רק הפעם השלישית לחזות בליאופרד האפריקאי.  אומנם יש מאות פריטים ממנה בדרום היבשת, אך קשה לצפות בו, הוא פשוט לא אוהב להיראות.  החיה הזו מתמחה כבר מיליון שנים בהסתתרות והיא מעולה בביצוע.  החתול הגדול הזה פעיל בעיקר בלילה וכנראה שזכיתי לראות אותו בגיחתו למסע ציד לילי.

בניגוד לאריות, הוא חי וצד לבדו.  נקבת הליאופרד מגדלת את הגור שלה עד הגיעו לגיל שלוש בערך, וכאשר הוא מתחיל להוות גורם תחרותי, היא מגרשת אותו לדרכו.

בהתרגשות רבה אצתי ורצתי לחפש את ג'רמיה יודע הכל.  מפח הנפש של היום נשכח ורק הליאופרד נתקע לי בראש.

הערתי את ג'רמיה מתנומת לפני_ארוחת_ערב שלו והראיתי לו את השלל שבמצלמה.  הוא לא צהל והתרגש כמוני, אך ראיתי את הזיק המוכר לי נדלק בעיניו.  סיכמנו להתכונן ליציאה עם אור ראשון.  אני לא כלכך עצמתי עין, נזכר בהתרגשות המיוחדת להיות בקרבת החתול היפיוף הזה.  לעומת זאת, צצו ועלו גם סיפורי חוסר הזהירות של כמה ששילמו על כך בחייהם.  כלל הברזל שלמדתי עם כל חתולי אפריקה, לזכור שהם תמיד הרבה יותר קרובים ממה שאתה משער.  נרדמתי.  כשהתעוררתי ג'רמיה כבר עמל על חליטת רויבוש אדום שחומו הנפלא היה מחייה בארבע בבוקר.  חצי שעה לאחר מכן העמסנו את הציוד נזהרים מהקופים הסקרנים.

יצאנו מהמחנה מתנהלים במכונית מאוד לאט וסורקים את צידי העשב הגבוה, שמאוד מקשה בתקופה הגשומה לאתר חיות.  ליאופרד יכול להיות מטר מהדרך ולא תדע.  במקרה הזה קיווינו שנראה אותו נע באזור מסולע או נח על ענף אופקי עבה, המקום המועדף עליו.  להפתעתנו, מכל המקומות האפשריים מצאנו אותו מתנהל בכביש, ממש לפנינו.  הוא התנהל באיטיות, לא מתייחס אלינו כהוא זה, לא מסתתר ולא בטיח.  כנראה לא קרא את המדריך הנכון לחיי ליאופרד באפריקה.  הוא התנהל באיטיות של בוקר קדימה, כאילו בשבילו נסללה הדרך.  ברור שנוח הרבה יותר לנוע על הכביש מאשר בתוך העשב הגבוה.

כך הוא התקדם כמה מאות מטרים, עד שנוכחותנו המציקה גרמה לו בכל זאת להיכנס לים העשב והוא נעלם.

יכול להיות שהוא רבץ שם וחיכה שנסתלק, ואולי פשוט המשיך במעבה העשב, מחפש עץ שיהלום את מידותיו וצרכיו.  לא יודע מה שיער בנפשו הליאופרד, אך הוא לא העריך את סבלנותו הבושמנית של ג'רמיה.

נסענו במעלה ובמורד הדרך מבקשים נקודת תצפית טובה.  לבסוף התמקמנו בסמוך לדרך, אך מוסתרים מכל רואה.  ג'רמיה עלה על גג הרכב לתצפת, עומד קפוא וממתין.  כך חלפו להם שעתיים וכלום, פרט לבטן המקרקרת שלי שפיטמתי במיני קרקרים להשקיט את רעב הבוקר.  הוא ג'רמיה המשיך לצפות לכל הצדדים ובהתקרב סיומה של השעה השלישית, ירד לרכב מחייך בסיפוק, התניע ונסע בזהירות כשלושמאות מטר במורד הדרך ועצר בבטחון.

תביט על העץ לכיוון שעה 13, הוא לחש לי בנצחון.  ושם הוא היה, ליאופרד שרוע על עץ, מוסתר למחצה מהדרך, יפהפה בהדרו.

לא מבין איך ממרחק של כחמישים מטר החתול הזה שידר בי  גלים של התרגשות.

נשארנו שם עוד זמן רב, מכוונים את התנועה הרבה של האנשים שהתקבצו במקום מהר מאוד.

כך זה עם החתולים הגדולים, השמועה רצה לה במרחבים ומקבצת אנשים מכל עבר לראות ולחוש ביופי המדהים של הטבע.

כל הלילה הגשם הכה מלווה בסערות ברקים. בשבת בבוקר רציתי רק לישון, הגשם המשיך לרדת בעוז.

ריח הטוסטים שלף אותי מהמיטה והבטתי מוקסם לעולם הירוק שבחוץ.

מישהו פתח את ארובות השמים וכל תכולתם נשפך ארצה.  נחלים נחלים זרם המחנה.

מתוך אפילת הגשם הזו התקרבה דמות מטושטשת, חוצה את מסכי המים שיורדים בזעף.  מי אם לא ג'רמיה הבלתי נלאה.  הוא נכנס לבונגלו והטיפות התגלגלו ממנו כמו מכנפי ציפור.

קיווית הנפח - Blacksmith Lapwing

עוד לפני שפתח את פיו ידעתי מעיניו המאירות, כי משהו מתרחש. בוא, הוא אומר לי, תראה מנוחה מהי.  אני מביט ממנו לעולם הזועף שבחוץ, והוא בשלו מחייך אלי את החיוך הבושמני שאי אפשר לעמוד בהבטחות שהוא מכיל.  יצאנו עטופים, כלומר אני עטוף כמה שיותר והוא מדלג בין הטיפות והשלוליות.  תוך כדי הליכתי העיוורת אחרי ג'רמיה המבול כמעט ונרגע.  לפתע הוא האט והצמיד את אצבעו לשפתיו, שאשמור על שקט מוחלט.  מתוך העשב הירוק התבהרה לה תמונה של משפחת חתולים ישנה בתוך הגשם.  שישה אריות בערמה בתוך העשב, שני זכרים וארבע נקבות, מידי פעם משנים את תנוחתם ומתלטפים, תוך כדי הרמוניה של נחירות במקצבים שונים.  נראה היה שגם אם נתקרב ונלטף את צווארם, הם לא יתעוררו מהסייסטה העמוקה שלהם.

במרכז הערימה שכב לו המלך ישן שנת אריות עמוקה ומלוטף על ידי כף רגלה של לביאה... עונג הסייסטה...

שבת שלום ומנוחה

יש בי לעיתים רעידות עלה שאיני יכול להסביר או לכתוב או לשחזר.  בימים אלה שלפני יציאה למסע, האור שבחורף מצליח להרעיד בי זיכרון לא מוסבר של היותי עלה נרעד. אני זוכר את ההתנהלות האיטית מאוד של ג'רמיה ושלי לאורך הגדה, בניסיון לחוש את הייחוד של הצמחייה הענפה עוטפת אותנו.  ג'רמיה הסביר תוך כדי להתנהל עם חושים דרוכים, כי באפריקה אתה לא יכול לפסוע בנחת כאשר אתה בתוך סבך.  לפני שהספקתי בכלל לתרגם את חושיי לפעולה, הפעולה הייתה כבר סביבי.  האוויר התחיל רועש וגועש מכה בי גלים.  לא, לא הבנתי מה מתרחש, התחושה של גלי רוח בתוך בטני עניינה אותי הרבה יותר.  באופן לא מודע כרעתי ופתחתי את פי מנסה לשאוב עוד ועוד מהאוויר שהכה בי גלים גלים, ואז ראיתי אותו.  עיט לוחם מתרומם לאיטו ממש סמוך אלינו, גועש ומכה בכנפיו העצומות באיטיות באוויר.  עיניו לא הרפו מאיתנו.  קפאנו רועדים.  מוטת כנפיים של 2.5 מטר מכה וחובטת באוויר במרחק אפס מאיתנו. משתק.  הוא המשיך להתרומם ונס על נפשו מפנינו האנשים שפלשו לסבך שלו.  יצאנו מהצמחייה להתאושש ולאחר זמן שבנו למחנה.

בלילה ההוא עלתה החוויה שוב ושוב מציפה אותי ולא מאפשרת להירדם.  כשנרדמתי באה הציפור לבקרני.  מאז חוויות מרעידות בטן מעלות את הציפור ממקום משכנה בי.

למחרת שבתי עם ג'רמיה לאותו מקום ולאחר שעות של ציפייה הצלחתי לצלם את עוּל הימים הזה.  עיט לוחם במלוא גודלו, ממש לפני בגרות, אך עדיין חסר את הנקודות בחזהו.

מחר אני שוב יוצא לאפריקה, מקווה שאזכה פעם נוספת לפגוש את הציפור האדירה הזו.

להתראות

עיט לוחם כמעט בוגר - Martial Eagle

בַּחֲלוֹמִי אֲנִי רוֹאֶה מִלִּים

שֶׁנּוֹגְעוֹת בַּמִּלִּים

שֶׁמִּתְרוֹצְצוֹת

אֶצְלִי בַּלַּיְלָה.

שְׁנַיִם אֲנִי רוֹאֶה

אֶחָד אֲנִי נִרְעָשׁ

שְׁנַיִם אֶת לִבְּךָ חָשׁ

אֶחָד אֶל פָּנֶיךָ צוֹפֶה.