יומני אלפוחרה

שלי.  זו לא פינה פולנית, אלא הפינה, שבה אנמביט בפנס הקסם  שמביאני לעולמות אחרים.  זו הפינה בה סקוטי עושה לי בים אפ, ואני מוצא את
עצמי במציאות אחרת.  באספמיה או בילדותי...

הלכתי לצפות בסרטו החדש של וודי אלן: "איש לא הגיוני".  הסרט מאוד וודי אלני ודי צפוי.  גם הציפיה להפתעה ברגע האחרון צפויה הייתה.  המשחק טוב.  הטקסטים שוודי אלן שם בפי הגיבור מקסימים בחולשתם האנושית.  ומוסיקת הג'אזשוודי אלן בחר נהדרת.  זו רק העלילה שעייפה אותי כמעט מההתחלה

אך נחזור לענייננו.  השתעממתי וקפאתי מקור המזגנים, כדרכם של בתי קולנוע בעת הזאת.  ואז על המסך, הגיבורה מקבל סוודר יפהפה למתנת יומולדת.  סוודר עם נגיעות של כתום שנגעו בטעמי.  הנגיעה הזו הספיקה לסקוטי להגיע.  התכרבלתי בסוודר, שהפעם התאים למידתי, כי הרי איבדתי 20 קילו ממשקלי בחודשים האחרונים.  ובזמן הזה, כמו תמיד, בום, וסקוטי עשה לי בים אפ.  ומצאתי את עצמי איפושהו בן חמש או שש שמשחק במכונת התפירה של אז.  הסקוטי הזה יודע להפעיל את צינור הזמנים, לא רק טכנית.  הוא יודע להתאים אותו לכל אחד, או לפחות אליי.

הילד הזה שיחק בזינגר אוריגינל, שאימי סחבה כל הדרך מגרמניה לפלסטינה ב- 1936.  אני מתקרב ואנרואה שהוא מכין גלידה ורודה- לבנה שנראית מקסימה.  גם גביע הוופלה נראה כלכך פריך.  אנלא עומד לפני הפיתוי וטועם.  ובליקוק אחד הוא ואני הופכים לאחד.  הוא זה אני ואני זה הוא.  הטעם גנעדן.  טעם שעוד לא נברא ביקום, וקיים רק בעולמי.  כלכך נדיר היה מופע הגלידה בילדותי.  הרבה יותר נפוץ היה קרטיב הלימון, כך קראנו לקרחון השטוח. או קרטיב לבן מרובע כְּתֵיבָה, בטעם לא ברור שכינינו אסקימו לימון.  הם היו כטעמים שלקחו אותי למעוף קצר.  אך לגלידה, כלכך ערגתי לטעם נימוח ולטעמי השוקולד-וניל.  טעמים אחרים לא היו בנמצא, אלא בדמיון הילדותי שלי.

מכונת התפירה זינגר, שאמא החזיקה כדי לתפור לנו את בגדי החולין והחג שלנו.  בימים ההם לרכוש בדים ולהזמין תופרת בכדי לתפור לנו, היה זול יותר מאשר לקנות בגלנטריה.  כאשר המכונה שבתה ממלאכתה, היה נפתח מפעל הגלידות על-ידי אוֹרִי הקטן עם הַחוֹלָם.  לא ידעתי הרבה על טעמים, מלבד השוקולד-וניל המוכר.  למרות שהיו כמה טעמים חדשים, באמת המפעל של אוֹרִי התגאה במבחר הגוונים שהוא הציע.  כל אפשרות של ערבוב צבעי הגואש שלי, הגיעו גם למוצרי המפעל, ולבגדיי.

היום אנמבין שמכונת הזינגר ייצרה שבילים ודרכים לדמיוני.  היא סייעה בידי לעבור את ילדותי שלא אחת הלמה בי במקומותיי הרכים ביותר.  ובבחרותי היא סיפקה לי דרכים לפתח ולפתוח את השקט שבי ובמקומות אחרים.

תודה לך סקוטי!

אם תרצו, תטעמו

מהגלידה הזאת שאני וחברה ספרדית מייצרים ביחד עד היום.

אני מכנה אותה אהבה ו- care.

מועדים לשימחה וטעמי
גלידה לששון

ברור שגלידה היא שריטה שלי עד היום.  סקוטי יודע אתזה :)

לִבּוֹ אַלְפֵי נְגוֹהוֹת

שֶׁל  שִׁירֵי הַלֵּב  -

שׁוֹאֵל בַּשּׁוּק אֲנָשִׁים,

וַאֲנִי קוֹנֵה יְרָקוֹת

מִבַּעַד לְחַלּוֹנִי

עֵינַי עֲצוּמוֹת.  מְצַפּוֹת.

הַגּוּף מַכִּיר אֶת הַשֶּׁקֶט.

לִפְנֵי רֶגַע עוֹד חַשְׁתִּי אוֹתָךְ בֵּין שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדַי.

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָן

יוֹדְעוֹת אַחַת אֶת הַשְּׁנִיָּה בְּאֶמְצָעוּת מָה שֶׁבֵּינֵיהֶן.

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ.  אֲנִי זוֹכֵר אֶת פָּנֵינוּ הַגָּלֻיּוֹת (הַגְּלוּיוֹת), אֶת לִבְּךָ שֶׁבִּקַּשְׁתִּי.

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁמֵּעֵבֶר לַפִּנָּה. מָקוֹם סוֹאֵן.

רָצִיתִי שֶׁנֵּשֵׁב עַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַנְּמוּכָה, שֶׁלֹּא נַחְשֹׁשׁ לְהַנִּיחַ רֹאשׁ עַל כָּתֵף.

חָשַׁבְתִּי שֶׁעִם הַשָּׁנִים הַהֶבְדֵּלִים מִצְטַמְצְמִים.

נִסִּיתִי לִהְיוֹת בַּיְּדִיעָה שֶׁלְּךָ,  אַךְ לֹא מָצָאתִי שָׁם חִבּוּר אֶל הַלֵּב שֶׁלִּי.

אִלּוּ הִבַּטְתִּי לְלִבְּךָ הָיִיתִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא שֶׁחִפַּשְׂתִּי מַחֲסֶה מֵהַחֹם הַנּוֹרָא,

וְלֹא יָדַעְתִּי אַבָּא, שֶׁשָּׁנִים נִפְרַדְנוּ כְּבָר.

מפתיע מאוד מה שקרה בפוסט הקודם על לב ודעת.  לא חשבתי שפוסט ארוך כלכך ויבש משהו, יצליח להביא לשיחות שהתפתחו שם.

תודה לכם חברים שלי שבאתם והגבתם.

במסגרת השיחות הבאתי דברים שכתבתי לפני יותר משמונה שנים, על האריתמטיקה, שנראו לי מאוד שייכים לנושא.

אני חושב שקיים במילים האלה על האריתמטיקה (תורת החשבון) סיכום אחר למחשבות שלי על לב ודעת.

על חוסר הדטרמיניזם, ועל ריבוי האפשרויות שבחיים.

על בחירות.

על עוד דברים הרבה שבשיחות שבין לב לדעת, שבין רגש למחשבה.

וכך כתבתי...

אני יושב פה וכותב.

מצב רגיל כבר עשרות שנים.

אך כתיבה של שבת אינה דומה לכתיבה אחרת.

כי בשבת תמיד מזדנב לו בשקט ריח מוכר.

ריחו הטוב של יומראשון.

מכיר אותו את החמקן הזה.

אך אף פעם אני לא מתבלבל.

בעברית הוא נקרא ראשון.

יום שרק הוא בגאווה נושא את הסיפרה 1.

זה ייחודו.

זאת מיוחדותו.

גם ספר הספרים שלנו לא מכנהו יום ראשון, אלא יום אחד:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

ראשון לימים, ראשון לספרות.

ראשון.

תמיד.

הוא מזמין לספור.

ואני נעניתי להזמנתו לפני ימים רבים.

כמעט משחר ימיי.

לספור.

מאז שרכשתי מיומנות זאת, אני סופר וסופר וסופר.

המון.

לא מפסיק.

עד היום אני סופר.

בודדים.

יחידים.

זוגות.

אפילו בשלישיות אני לא רע בכלל.

מיספרים תמיד משכו אותי בקיסמם.

משהו ברור ומוחלט.

האפשרויות לשרטט איתם ציורים.

להצמידם לאנשים.

להתחפש איתם ובאמצעותם.

וואו

מעלה בי ריר משובח ממעלה קיבתי.

אפילו לחם שזה עתה נאפה עם החמאה של Paci, לא מתחרה במספרים.

אבל אז, איפשהו בשחר ילדותי נתקלתי באריתמטיקה.

וזהו.

נקלעתי למדור הסתומים.

משם אני לא מצליח להשתחרר עד היום, כולל היום.

כנראה שכך יישאר.

למדתי לא להילחם יותר.

לקבל.

בכל זאת, העולם כה עשיר.

כה מיוחד.

יש בו מקום לכולם.

לכ-ו-ו-ו-לם.

אפילו לי.

אז מה קרה?

מה הייתה ועדיין הווה המכשלה הגדולה הזאת?

אהה, כל כך פשוט.

כל דרדק זב חוטם יודע את התשובה.

כמה זה

1 + 1?

אני יודע שאתם יודעים.

כולם יודעים.

רק לא אני.

מהפעם הראשונה, לא קלטתי איך 1 ומיוחד/ת מתחבר לעוד 1 ומיוחד/ת ויחדיו הם מייצרים משהו שנקרא 2.

למה דווקא 2?

ומה אם 1 מהם לא רוצה לחבור?

ודווקא מקיימים את:

1 + 1 = 0

לי נראה די סביר.

כל 1 וחבריו.

אפילו אם כלכך דומים, עד כדי בילבול במיהו מה ומהו מי.

בכלל, נראה לי ש-2 הזה, הוא מקור לא קטן לצרות.

כנראה בגלל הפיספוס הנורא שהוא חי עימו משחר ההיסטוריה.

כל כך זעיר המרחק בינו לבין 1.

למה הוא לא?

למה דווקא 1?

למה הוא לא הגיע בזמן?

רק למה ולמה.

בזה הוא דווקא טוב.

למשל, אחד הדברים הכי יפים שאני מכיר הוא:

1 + 1 = זוג

אבל ה- 2 הזה חייב להתערב כלכך הרבה פעמים.

להפריד ל-1 ו-1 נעצבים?

זה יפה ככה?

אני עדיין זוכר כשניסיתי לארגן מפלגת בוז ל-2.

כולם ברחו להם עם 1ים שמצאו ורק אני נשארתי עם 1 שלא רצתה אותי.

התייאשתי.

פעם ממזמן כשראיתי זוגות עם ילד 1 או יותר.

שאלתי שאלה את המבוגר שהיה בי.

איך זה ש:

1 + 1 = 3,4,5?

הסטירה שהחטפתי לעצמי, עד היום מצטלצלת לי בחרטה גדולה.

כך שלא ארחיב בנושא.

אחר כך כשבגרתי מעט (אבל רק קצת כזה), ניסו ללמדני שברים פשוטים ושברים עשרוניים.

לא קשה לדמיין את גודל השבר שחוויתי.

מילא לא להבין את הדימיון ולפעמים את השיוויון בין עשרוני לפשוט.

אך למה לשבור?

למה לעולל דבר כה ניבזי לספרות?

בגאווה הן עומדות, יפהפיות.

מספרות את היופי שבספירה.

שביחידוּת.

והנה באו האריתמטיקאים וניפצו את היופי.

לרסיסים פיזרו הכל.

פשוט חורבן.

ספרות נאנקות.

קלגסי שברים המהלכים בין החורבות.

גרוני נחנק ואוותר על תיאור האלימות הגראפית.

מזל שהייתי תמיד טוב בגיאומטריה

ואיזו שימחה תקפה אותי כשגיליתי את האלגברה.

רק האריתמטיקה....

בררררר....

פחד מה קורה לי איתה.

אז מה אם אני לא יודע אריתמטיקה?

אני אמשיך לספור ולהינות.

לספור ולספר.

ושאחרים ישברו את הראש מהו הפיתרון ה-1 של:

1 + 1

פוסט החלומות הזכיר לי ימים אחרים של ישראבלוג.  ימים של שיחות וחוויות, של היפתחויות הדדיות.  כלכך נהניתי מהשיחות איתכם בפוסט.  תודה לכם שבאתם והייתם!  רוצה להמשיך מעט על "חלומות", ביותר רחב, בהתבטאות מחשבתית אחרת (אפילו שהיא חלקית ולא הכי שלמה).

החלום שבלילה הוא הדף האחרון של היום שהיה לי.  כמו ילד אני חש את הרצון להעתיק אותו לדף הראשון של היום, שלא יתפוגג.  לכן אני רושם אותו קודם כל על לוח הלב ורק אחרכך בפנקס.

בשביל הלב, אני קופץ מהמיטה אל הראי (שזה הפנקס לכל צורך ועניין) ומול הראי אני צווח חיוכים (שזו העט שאיתה אני חורט) שחלמתי חלום.  ואני מודה הרבה שאני כאן מסוגל ויודע (שזו הדעת).

אפילו שהתמונה עדיין מעט אפלה ושומרת סוד, אני יכול לפנות לעניינים שוטפים של היום, כמו כאבים ותרופות וצילומים וכתיבה ובנקים ודיווחי מס הכנסה.  איכשהו מעשה הבוקר מאפשר לי את כל כל אלה בקלות רבה יותר.

עם הקפה של אחרי ביום אחד לפני, וגם מתוך המחשבות על חלומותיי הפלגתי לחלומותיי האחרים ולפנטזיות.  ביום אחר לפני כמה שנים, באלי להחליף את מכוניתי במכונית הקטנה יותר שחנתה דרך קבע במוסך הבית.  נכנסתי למכונית, סובבתי את המפתח וכלום לא התנועע.  ידעתי שכבר כחודש שלא השתמשתי במכונית ומי יודע מה קרה פה.  יצאתי מהמכונית, פתחתי את מכסה המנוע ועיניי סירבו למראה.  פרצתי בצחוק לא נשלט.  הגשש ב"היה מנוע?" כיבדו אותי בביקור.  המנוע אומנם היה שם, אך הכול היה מלא בערב רב של פתיתי כבלים וחוטי חשמל.  אם לא היה עצוב הייתי נהנה מהמראה האבסטרקטי המושלם.

מהר הבנתי כי מכוניתי היקרה לי (כמו לכל מאצ'ו ממוצע) שימשה כמקום משתה ומסיבה לעכברי העיר.  עוד אני מביט במחזה קרוע החוטים הזה ו"על עכברים ואנשים" של ג'והן סטיינבק  עלה במוחי הנאבק במחזה הלא נעים.  בחינה שטחית של הנזק לימדה אותי משהו על עכברי מכוניות.  בקידמת המכונית סעדו ליבם עכברי-עיר-אוהבי-חוטים-אדומים.  בירכתיים התמקדו להם עכברי-מכוניות-מתים-על-כבלים-ראויים-לבעלי-ניבים-חדים.  משמאלי ראיתי הוכחות חותכות לסעודת עכברי-מזגן-אוויר.  ומימיני איך לא, עכברי-שדה-אוהבי-פסאודו-צמחים-ירוקים.  בקיצור סדר במציאות העכברית שסעדה את מכוניתי והחלישה את ליבי.  לשמחתי, הלב עמד במחזה ולא היה זקוק לעזרת טכנאי לב.

ומה לכל זאת ולסטיינבק? כי הרגשתי כמו לֶאנִי החַלְמָן הפשוט והייצרי, אשר כמו כל עכברון, ליבו ויצרו רצים לפניו.  (אל לכם לחשוב שאני לא כזה.  גמאצלי מכונית, מאצ'ו ואגו חברו לרצוני להביא למשפט צבאי קצר לכל עכבר ברדיוס זעמי).   אחרכך כאשר נרגעתי מעט והמתנתי לטכנאי שיבוא, מקרה העכברים הפרטי שלי המחיש לי כמה חלומות ופנטזיות כבודם במקומו מונח, אך המציאות דורשת תגובה מיידית ומוחשית בחיי היומיום ולחיי היומיום.   היום אני רואה כי מקרה המכונית דומה לשיר שכתבתי על חלומות, שבו אני הפכתי בחלום למזכרת.  כל חוטי החשמל שפעם הוליכו סיגנלים והפעילו רכיבים במרחב המכונית, הפכו למזכרת מנותקת מתפקוד המכונית.  לכן ראשית הייתי חייב לטפל במציאות המנותקת הזו ולחבר בין המכונית למנוע, לידי מציאות אחת מתחברת.  אחרכך אפשר יהיה לאמוד נזקים נוספים.   זה היה מעבר ליכולת שלי ואני חיכיתי לטכנאי.

בינתיים ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי לתקן דברים אחרים שביני לביני.  לנסות להתחבר למנותקים שבחיי, לחבר בין גוף למנוע (שלי).  ונזכרתי את אשר למדתי בשיעור שלא החסרתי:

You become what you think about

ניתן להתווכח עם התפיסה הזו, אשר בבסיסה טוענת כי איבר החשיבה הוא זה שמובילנו בעקבות אור המגדלור הפרטי שלנו.  וכאן לא אתווכח, רק אקבל תפיסה זו כרגע ללא עוררין.  כי היא אשר לא רק הביאה אותי למקומות מִרעה משובחים, אלא לא פעם ולא פעמיים אף הצילה אותי ממלתעותיהם הנוגסות של פנטזיות וחלומות גדולים מכפי מידתי.  ולשם ההבהרה, אני טיפוס חלמני ופנטזיונר עד להחריד.  אך מעולם ומקווה אני שלעולם הם לא אשר ינחוני בבחירות של חיי.  כי ללכת בעקבותיהם דומה לרתימת הסוסים לפני העגלה (גדולה מאוד), או כמו שנהוג לומר במקומותינו: לקפוץ מעל הפופיק.

חלום ופנטזיה דומים בחיי לתוכנית מתאר עירונית.  הם אינם דומים כלל לתוכנית מפורטת של בית החלומות הפנטסטי שלי, שלנו.  ובכול זאת לכולנו יש את היכולת לטעון ליכולתנו לשרטט את אותו בית עולם הקסם.  כולנו בטוחים שבידינו להקרימו בעור, גידים וברוח להשיב את החלום לכדי מציאות.  אז למה רובנו (ואולי כולנו) לא מוציאים את התוכניות הפנטסטיות מהכוח אל הפועל?  אולי כי אנו מתכוונים למגדלור מוטעה או מטעה.  אולי כי יש ראשית להכיר ברצונות ומאוויי הלב וכהנה.

פער מרגיז ומתסכל ההולך ומעמיק כתהום עם כל שיגרה משתקת של חיינו.  וכך נגזר?  לאו דווקא.  קצרה היריעה לפרט את האפשרויות העומדות לרשותנו ואזכיר כאן רק אפשרות אחת.  האפשרות הטוענת כי ניתן לפתח מעגל קסמים לצורך עיבוד חלומות ופנטזיות.

מעגל של להרגיש (גם) עם המוח ולחשוב (גם) עם הלב.

תרגיל אשר תחילתו במניעת התרדמה המשחרת לפתחנו ובסופו מְאַזֵּן המביא לדו-שיח בין לב לדעת.  האחד לומד על צורכי חברו והאחרון מכיר במגבלות הראשון.

היה שווה להרהר קדימה ואחורה.  הגעתי למקום דומה כלכך לאופן שבו טיפלתי בחלום מול הראי בתחילת הפוסט, שלא לתת לחלומותיי להתפוגג .  אך עתה המקום בהיר יותר וברור יותר (לי לפחות) וגם סגרתי מעגל בין חלומותיי שבלילה ולפנטזיות שביום. לו יהי!

בברכת חלומות, ופנטזיות מתגשמות

קשה לדמיין מה שמתרחש בארץ הזו עכשיו.

זיקוקים וצפירות והרחובות מלאים...

רגעים יפים לספרד.

ספרד אלופה בכדורגל, בפעם השלישית ברציפות -

אלופי אירופה - 2008

אלופי העולם - 2010

אלופי אירופה -2012

4:0 על איטליה שכולם רצו/קיוו שתיקח את האליפות.

ובאה ספרד ונתנה הופעה נהדרת!!

4:0!

וואווו גדול!!

ובחלומות כמו בחלומות אווה קילפי* האירה מתוך דמותך.

כך זימרתן לי:

אֵינִי יְכוֹלָה לְהֵרָדֵם.

יָרֵחַ וְעָלָיו גְּבָרִים זוֹרֵחַ לְתוֹךְ חַדְרִי.

שָׁם אָכֵן יֵשׁ דַּי וְהוֹתֵר דְּחוּיִים.

ומתוך אי האפשרות פרצתי בצחוק.

אפילו שהיום ראש חודש,

כמעט וצחקתי מהזיכרון:

אֲנִי צוֹחֵק -

הַיָּרֵחַ מִיָּד יַעֲלֶה

גָּדוֹל וּמָלֵא וְגָדוּשׁ.

אֵין לוֹ מָקוֹם לִפְחָדַי

גַּם לִצְחוֹקִי יִתְמַהּ -

מִפִּנָּתֵךְ,

תּוּכְלִי לְזַהוֹת אֶת הַנֵּר

שֶׁל אֵין שְׁנַת לַיְלָה.

לִרְאוֹת

אֶת אֹרֶךְ הַקּוֹצִים

הַמֻּגְזָם -

אִם תָּבוֹאִי לִרְקֹד הַלַּיְלָה

נוּכַל אֶת הַלֹּעַ לְסַמֵּן

וְאֶת הַמַּדְרֵגוֹת הַלּוּלְיָנִיּוֹת

לְיַשֵּׁר -

כְּמוֹ כּוֹכָב בְּתוֹךְ כּוֹכָב.

ומתוך ההווה דמעתי לא מעט.

לפני שבועיים, בהווה חסר נוּפָרִים ומלא טללים, ראיתי שוב ירח במילואו.

*גַּם הַטֶּבַע אֵינוֹ מַשְׁאִיר בְּרֵרָה.

מִי שֶׁרָאָה אֶת בְּרֵכַת-הַיַּעַר חוֹבֶקֶת עָנָן בְּחֵיקָהּ

וְאֶת הַיָּרֵחַ חָבוּק בֵּין הַנּוּפָרִים

נָתוּן סוֹף כָּל סוֹף לְחַסְדֵי נַפְשׁוֹ.

בקשב, יכולתי לחוש רפרוף פרפרים.

*"הפרפר חוצה את הכביש" בתרגומו של רמי סערי

בַּחֲלוֹמִי אֲנִי רוֹאֶה מִלִּים

שֶׁנּוֹגְעוֹת בַּמִּלִּים

שֶׁמִּתְרוֹצְצוֹת

אֶצְלִי בַּלַּיְלָה.

שְׁנַיִם אֲנִי רוֹאֶה

אֶחָד אֲנִי נִרְעָשׁ

שְׁנַיִם אֶת לִבְּךָ חָשׁ

אֶחָד אֶל פָּנֶיךָ צוֹפֶה.