יומני אלפוחרה

מִבַּעַד לִכְתֵפֵךְ.

כְּשָׁנָה תְּמִימָה נָבַרְתִּי

דֶּרֶךְ שִׁכְבוֹת מִלִּים שֶׁהִסְתִּירוּ

אֵת לֹבֶן רַכּוּתָהּ,

בְּטַעַם שֶׁל פַּעַם.

עַתָּה, מִבַּעַד לְסוֹרָגִים

אֲנִי כּוֹתֵב

הַזְמָנָה לָפוּשׁ בְּתוֹךְ שָׁדֵךְ

לִינֹק מְעַט לְשַׁד עֲצַמוֹת

שֶׁאֲנִי זָקוּק לוֹ בַּיָּמִים הָאֵלֶּה

יוֹתֵר מִכָּל,

כַּטַּעַם שֶׁל פַּעַם.

מתוך המופע La Pepa של Sara Baras, יולי 2013

דּוֹחֵק אוֹתִי מִשֵּׁפֶל

כְּצֵל פִּנָּה חָשׁוּךְ

חֲרוּזֵי תְּפִלָּה הֵאִירוּ

שָׁמַיִם מַבְטִיחִים

חלקי ארגו - ספינת הארגונאוטים ששטה בשביל החלב

שֶׁלֹּא כְּמַעֲשֶׂה קוֹלָאז' -

רוֹעֵם בִּי הַכֹּל,

תְּזָזִיתִי וּמְרַצֵּד.

בְּמַאֲמַצִּים

אֲנִי בּוֹחֵר תְּמוּנוֹת וּמַשְׁתִּיק אֶת תְּנוּעָתָן

עַד שֶׁהֵן מַבִּיטוֹת בִּי -

שֶׁשָּׁקַט לָרֶגַע,

לְרֶגַע.

* * *

רגע עם יעלת הרים פירינאית

לא, היא איננה פשוטה התקופה שאני עובר.  ובכלזאת,  ללא אמירה לקראת יום הכיפור איני פטור.

אנסה לכתוב הרהור על הכיפור האישי שלי מול עצמי השנה. 

לפני יובלות (שלוש שנים) כך כתבתי: "ואפשר גם ממשרדו של רואהחשבון לשלוח מחשבה מתוקה שתחצה אוקיינוסים."

שלוש שנים עברו מאז, ועתה אני שרוי במעין משרד של שמאי, עם רגליים מתפקדות לסירוגין, מקרטעות.

אני מביט לרגלי הפלמנקו הצעירות, וכבתעתוע רואה את שבר המים ברגליי שלי.

אך גם היום, עדיין מרגיש שגם ממעמקי המקום הזה אני יכול לשלוח מחשבה מתוקה שתחצה אוקיינוסים.

האפשרות הזו מאירה את החדר בו אני נמצא ומשמחת אותי מאוד מאוד, בעיקר בימים האלה של לפני יום כיפור.

המחשבה הזו מפשיטה את המחשבות המכפרות של הימים האלה.

היא מאפשרת לי להביט אל הספקות שחלחלו פנימה השנה ובשנים קודמות.

אני שולח יד למעמקי נפשי ומעלה כמה ספקות בצבע לא מוכר.

אני מביט בספקה אחת והיא מביטה בי, נותנת לי מקום להכיר אותה.

היא הרי מכירה אותי, חודשים היא חייתה בי.  עתה יש לי הזכות להכיר אותה.

במשך הימים שיבואו אלמד להכיל את הספקה וכך היא תהפוך למשהו וודאי שיוכל להיות חלק מהבניין שהוא אני.

אני לומד שלא לחפש פתרונות מיידיים מפולפלים לספקות ולניכור שרוחשים בנפש פנימה.

נותן להם מקום מולי למען נלמד להכיר אחד את השני.

למען אכפר את ספקותיי וניכוריי.

לילנית (Diego de Noche)

על שיח הלילנית הופיע פרח בצבע היין בתפרחת פרחים צהובים.

הוא נתן ביטוי גנטי לאפשרויות הגלומות במעמקי הפרח הצהוב.

נפלא איך שני הפרחים מתקיימים בחן האחד לצד השני,  ללא כל ספק.

גמר חתימה טוב לכם חבריי היקרים ולכל בני ממשפחותיכם.

שֶׁהַחִיּוּךְ לִפְעָמִים

כְּמוֹ הַסְּנוּנִית

שֶׁבָּאָה תָּמִיד

וְלִפְעָמִים לֹא

ב'

אֲפִילוּ שֶׁהַחִיּוּךְ לִפְעָמִים

כְּמוֹ הַסְּנוּנִית

שֶׁבָּאָה תָּמִיד

וְלִפְעָמִים לֹא -

אֲפִילוּ אָז

אֲנִי מְאַהֵב

אוֹתִי

תָּמִיד

חג המולד קרב ובא ואני הייתי עסוק בגופי שמעד.

לא, לא עכשיו, עכשיו אני דווקא מתאושש בצעדים מדודים.

בשבוע שעבר המערכות קרסו פה ושם, עברו לעבוד על מנוע רזרבי.

ממש לא זמן טוב בשנה.  כי בתקופה זו האורחים מגיעים ממחוזות הצפון הקפואים אלינו הדרומיים, רוויי השמש.  הכל יחסית ובערבון מוגבל.

ואני, במקום לטרוח ולארח ולבשל עסוק הייתי בלא להרגיש טוב.

דווקא מצא חן בעיניי שלא לעמול למען האחרים ולהתרכז בשיקום העצמי.

במסגרת מחלקת השיקום, בין סופת גשם אחת לשנייה, כאשר הרוחות שכחו, התעטפתי בשמיכת צמר עבה והעברתי את מרכז חיי לפאטיו.

עם המחשב, הספרים והמצלמה.

עוד לפני שחידשתי את האוכל לציפורים מזדמנות, הן הגיעו.

בעיקר דרורים.

דווקא הציפור הזו שנוטים שלא להתייחס אליה מפתחת איתי קשרים.

יש ביניהן כבר שלא חוששות לאכול מכף ידי, או לכרסם סיבים מזינים מהסוודר שלי.

הן ממושמעות הדרורים, קשובות לכל הוראה של הזכר התורן.  אצלנו, הוא נוהג לשבת על ענף הרדוף הנחלים.

גבוה מכולן וממני הוא מתצפת, מוודא שלא יאונה כל רע לאהובותיו.

בהינף כנף שלו וכולן מתעופפות, רק בכדי לשוב כעבור דקות ספורות.

תמיד יש את זו חסרת המנוחה משום עודף תשומת הלב של הזכר המתצפת.

לא שקטה ובניגוד לשאר חברותיה המקפצות ומנתרות, היא מתעופפת בחוסר שקט מקצה לקצה, מבקשת מעט שקט מהטרדן...

כלכך יפה היא ברפרוף כנפיה.  ופגיעה כלכך...