יומני אלפוחרה

בערוב היום, הלכתי לצפות בשקיעת השמש ובזריחת הירח הגדול.

רוח מזרחית חזקה היכתה בי עם טיפות מים שדקרו את פניי.  הירח לא הקל עלי לצפות בזריחתו, כמו רצה המלך לוודא שרק אוהביו יצפו בו.

ואני המכור לו, עמדתי שם צופה ומצלם וליבי מלא על גדותיו.  ערב סוכות והירח הענק הזה זורח במלוא תפארתו,  בינות לטיפות הגשם המצליפות בי ברוח החזקה.

זריחת הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו

והייתה גם שקיעה.  הירח הזורח והשמש השוקעת היו לזמן קצר יחדיו בשמים.  צופים זה אל זה, כותבים סיפור עם טיפות המים המצליפות.

שקיעת השמש, ערב סוכות תשע"ו

השמש שקעה לה והירח הגדול עלה גאה וחזק כלכך, ממלא את הכל.

זריחת הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו

לבסוף כשרגליי שסובלות בכל מקרה, קפאו מהרוח המצליפה,  חזרתי לביתי.  בכניסה לבית הירח נפנף לשלום מבעד העצים, מאיר וחזק.

ערב סוכות תשע"ו

הלכתי להתכונן.  בודק ציוד ושואל את יכולתי והתחושות שלי.

לבסוף הלכתי לישון מעט עד לכניסת הירח לנתיב שחוסם את אור השמש עלידי האדמה הטובה.  התעוררתי והעליתי את הציוד לגג עם כסאות החוף, משקאות ונשנושים, שהבטן לא תפריע לריקוד.  רוח מערבית חזקה ומקפיאה ציפתה לי.  הייתי לבוש בהתאם, שמחתי עם חליטת הרויבוש הירוק שהכנתי לשעות הקרות.  הבטתי למרומים ומה רבה הייתה האכזבה.  לא היה שום ירח, רק עננים כבדי משקל.

חשבתי שעתה אצטרך להמתין 18 שנים עד לליקוי מלא של ירח גדול, וכנראה זה יהיה מאוחר מידי עבורי.  מחשבות תבוסתניות אלה התחלפו עד מהרה בחיבוק ירח גדול.  בערך ברבע לחמש שעון מקומי, הרוח נחלשה מאוד והעננים התפזרו לכל עבר, נותנים כבוד לירח אדום מופלא.  הליקוי בשיא תפארתו עם ירח גדול מולך עם כתר יפהפה של קרני שמש אדומות.  צילמתי מעט.  הרבה יותר רקדתי איתו, נאהבתי עלידו, מערסל אותי בחיקו.

ליקוי הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו.

שיא הליקוי.

ואז נמסו קרני השמש האדומות, והירח הלבן הציץ לעולם.  לאיטו הוא הפשיל את השמיכה האדומה והתחיל להראות שוב את גאיותיו וקרניו הצהובות זוהרות כיהלומים.

ליקוי הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו.

הירח מתחיל להתגלות

ליקוי הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו.

הירח ממשיך להתגלות

ליקוי הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו.

הליקוי כמעט והסתיים.

ליקוי הירח הגדול, ערב סוכות תשע"ו.

הסתיים הליקוי.

התעייפתי מאוד וירדתי למטה לישון, להיות מוכן לפגישה בבנק.

חלק מהצילומים לא יצאו באיכות של נאס"א, גם כי אין לי את הציוד שלהם וגם כי התרגשתי מאוד.

אך החוויה שלי הונצחה בביתי, בליבי.

כלכך שמח ומאושר הייתי ועדיין אני חש בתוכי את גלי האור של הסופר-ירח.

זכיתי!

דגים קונים רק בשכונת אנקלה (El Ancla - העוגן), שם הדייגים אורזים את הדגים בסיפורים שהיו ושעוד יהיו.  דגי ימתיכון ופירותיו קופצים ישר לדוכן החנויות ולצלחות האורחים במסעדות אנקלה.  אך יש וחברי הדייגים ממחוז גליסיה הצפונמערבי שולחים להם מתנות מהים האטלנטי.  כך התעופפה לה השמועה ברשת לקוחות הדייגים, כי דגי הליבוט (Halibut) הגיעו לשכונה.  עזבתי כל ואצתי רצתי לאנקלה לתפוס בזנבו של הליבוט.  הוא אמנם כבר לא השתכשך עם אחיו ורעיו שבאטלנטי, אך מבט אחד הספיק לי להתחבר אליו.  מהרגע שהוא נארז על שני חצאיו המנוקים בזהירות עם שביבי קרח סביבו, אפפה אותי תחושה עמומה של סיפורים מאנגליה הערפילית.  זכרתי במעורפל גם את סיפורו של אתגר קרת, אך לא יותר מזה.  לשמחתי, אוגניה מבלוגילוגי הזכירה לי את "חלום אריזונה" של קוסטריצה, אשר בו דג הליבוט מתעופף בחלומו של ג'וני דפ לעבר השמש הזורחת.  נזכרתי והבנתי שאני כבר לא אכתוב תסריט שבו דג ההליבוט שלי יתעופף לו לירח הזורח.

הדג שהבין שאין סיכוי שבאמת אזכור, התחיל במשימת הזְכור שלו.  רק הספקתי לתפוס בקצה החוט שהתפתל מזנבו, ומייד הוא נסק לעבר השמים.  אחזתי בחוזקה, ככל שיכולתי, חש טלטלות עזות ששיתקו את ידי הימנית, אך אני לא וויתרתי.  להכין ארוחת הליבוט, אינו מעשה פשוט, החיבור חייב להיות שם, או כל שתקבל הוא מאפה דג.  וכך מפשפש בזיכרונותיי הפרוזאיים, ואוחז בקצה החוט טולטלתי במרחבי השמים שלי, עד שידעתי את הדג.

בערב, כאשר טלטלתי את ציוד הצילום לגג, כבר הייתה לי ברורה הפשטות שבהכנה.  הדג גמהו החליט לנוח, נאחז באנטנה הכהה מימין, מתכוון לזינוק הרואי אל הירח הזורח.  מקום טוב להשיב לעצמו את כבוד ההליבוט.  קצת חששתי, וגם קיוויתי, שהוא יגרור גמותי, אך ידעתי שהאורחים לא יוותרו לי, ומייד לכדתי אותו בצל הכהה של התמונה.  ידעתי שעתה אני מוכן.

הדג היה בייבי במונחי הליבוט אטלנטי, רק שני קילו, אך כולו שרירים ועוצמה.  עמדתי במטבח, מנער ומותח את ידי הימנית, בכדי לשחרר את שריריי ספוגי הכאב, ממסעות הפרא של הדג במרחבי השמים כאשר נגררתי אחריו.

כאשר התאוששתי, גמימה, כךעשיתי  .  פרשתי נייר אלומיניום עם שוליים רחבים על מגש אפיה.

בתנועות רחבות מרחתי מעט שמנזית על נייר האלומיניום.  כיסיתי את המגש בפרוסות תפוחי אדמה מדרום המגש אל קצה צפונו, ופיזרתי עליהם מעט מלח.  על כל אלה, השכבתי בזהירות את שני חצאי ההליבוט עם צד העור שלהם כלפי מעלה.  באהבה, בחיי שכך, עיסיתי אותם ברוטב שהכנתי ממיץ של מחצית לימון גדול, כמות דומה של שמנזית, מעט מלח, ועל הכל היזיתי יין לבן משובח.

את השוליים העודפים של נייר האלומיניום קיפלתי חזרה על הדג, אורז אותו עם תפוחי האדמה.  אם שולי נייר האלומיניום קצרו מלכסות את כל הכבודה, אפשר להוסיף עוד נייר אלומיניום מלמעלה.  כך נתתי לכל להיספג כמחצית השעה.

את המגש הכנסתי לחלקו התחתון של תנור שחומם לכ- 170 מעלות (בלי טורבו בבקשה), לכ- 25 דקות.  לאחר מכן הוצאתי את המגש ובזהירות פתחתי את נייר האלומיניום, חושף את הדג לאוויר העולם.  השבתי את המגש לתנור לעוד כ- 20 דקות כדי שישחים מעט.  מניסיוני, הדג אינו מתייבש.  במידה שכן, תמיד אפשר להוסיף מעט נוזלים.

חמישה אנשים יכולים ליהנות מהכבודה הזו.  הדג מאוד עדין ובשרו מתקלף מאִדרתו (עצמותיו וצלעותיו) בקלות רבה.  יש לדג הזה מה שנראה כריכוזי שומן, אך זהו אינו שומן, אלא ג'לטין שהוא מקור טוב לתזונה חלבונית.

האורחים נהנו מאוד (וגמני) מטעמו המשובח של הדג, ובטוב ליבם סייעו לפנות את השולחן קודם להגשת הקינוח.  באותו הזמן אני פיזרתי פירורי לחם לדרורים החביבים.  להפתעתי, הפעם הם לא הסתפקו בפירורי הלחם ופנו לקינוח שלהם – פרחי האלוורה.

אני מקווה שתאהבו ותתאהבו (כמו האורחים שלי...)

מחצית העולם צילם שלשום את הסוּפר-ירח וגם אני הייתי שם.

זמן רב עמדתי שם מחכה לו, מחשב ומתפלל שהסופה תישכח והעננים יתפזרו.

ובינתיים הרהרתי על איך להכין את דג ההליבוט שקניתי.

רציתי משהו פשוט שישמר את טעמו השמימי, שלא ארגיז את הדג.

דג ענק שברצותו יקפוץ מהמטבח, ועם טעמיו ישוט בשמים.

המגע בו מסגיר את כוחו, את יכולתו לחמוק.

אפשר שהוא יעלה לשמים שלי...

בינתיים, כל שזכיתי לו במועד המחושב, הייתה הפוגה מהסערה שפקדה אותנו.

היה קר בחוץ, ואני התמדתי, אולי יואיל מר ירח להביט גם אלי.

הרי יש לנו יחסים רבי שנים.

הוא שורר אותי ואני לא אחת, התערסלתי בחיקו.

אך הוא בשלו, יביט באותו הלילה באחרים.

אנחושב שהוא נהנה מאוד מקצב שקשוק עצמותי המתקררות.

ואז, כאשר הבנתי שכבר לא אזכה להוֹדוֹ הצהוב-כתום-לימוני הוא הציץ אלי מבעד חשרת העננים באור לימוני חיוור.

שמחתי כלכך, הוא לא שכח אותי

עתה התפניתי לאשר קורץ במרחבי השמים.

בחלק המערבי ראיתי כוכב בהיר מופיע ומסתתר בין העננים (דג ההליבוט שלי(?).

לא הצלחתי לצלם, אחרכך במפות ראיתי כי גם מר מאדים מגיע בתקופה זו לכמה שעות.

למחרת, הדג יצא נפלא.

הוא לא התחמק ממני יותר.

אחרכך השמש שקעה, ושוב עליתי למרפסת הגג עם כל הציוד.

השמים היו ללא עננים והירח עלה זורח, מחבק אותי בכל הוֹדוֹ הכתום.

הרגשתי מבורך, על נתינותי הנאמנה.

הוא מצחיק כאשר נמשי האור שלו זורחים.

אתמול גם גומות החן שלו זרחו...

אחרכך התפניתי לשולי המערב וזכיתי לראות שלושה כוכבי לכת.

הירח שזרח במערב, הביט אל שבתאי ברום השמים וראה גם את מאדים שנטה כבר מערבה, ובפאתי מערב הטילה ונוס את נגוהה היפה.

בחשיפה ארוכה הצלחתי להבחין באנרגיות האדומות שבוקעות ממאדים.

בדרכלל אני זוכה רק לספירלות כתמתמות שבוקעות ממרכזו.

היה כדאי.

אתמול זכיתי להתערסל שוב...

דִּמְעָה

הַלַּיְלָה

הַיָּרֵחַ שֶׁחָתוּךְ בָּאֶמְצַע

מְגַלֶּה אוֹתְךָ גַּמָּד

מְעַרְסֵל אוֹצָרוֹת

מַבִּיט אֶל הַלַּיְלָה

בְּדִמְעָה שֶׁצִּיַּרְתָ לִי בָּעַיִן

אֲנִי מוֹדֵד צַעַד

דִּמְעָתִי

שֶׁלֹּא תִּיבַשׁ

כְּשֶׁאֶקְפֹּץ

אֶל תּוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת

וְאֶהְיֶה לְהֶרֶף צְלִיל

זָהוּב

היה סוער מאוד.

היה מסעיר מאוד.

עתה אני חש שוב את רעד מיתר הזהב.

שמח בשובה של הרעידה.

מַרְעִיד בִּי מֵיתָר

מִקֶּשֶׁת מִתְמַתַּחַת

נָכוֹן

לוואי והמחר יביא בכנפיו רוגע ושימחה לכולנו

לִפְנֵי הָאוֹר -

הַקֹּר הִפְשִׁיט מִמֶּנִּי הַכֹּל,

מַזְמִין אֶת הַחֹם

לִמְדֹּד בִּי חִבּוּקִים -

הבוקר עומד לעלות.

נפעם אני מביט לעבר צבעי האור המחבקים את הצפון.

העולם מתקדש לקראת אור המזרח.

עלות השחר, מבט צפונה לסיירה נבאדה לפני זריחה.  ערב סוכות תשע"א

הערב אלבש בגדי אמונה. אמונה באלוהים שבי. מאמין אני שהוא אשר מסוכך עלי שנים ארוכות. וגם אנסה שלא לשכוח את הדרך. דרך לא קלה שמצרפת ומטהרת ומתיכה את קיומי לידי שלמות אחת. כדי שלא אתייהר מידי ואדע, ולו אחת לשנה, כמה ארעי אני כאן. בחיי ובביתי. רגע אחד שאנן, נח על זר הצלחותיי שעמלתי עליו רבות, ובמשנהו גל אבנים שנותר מבית ומשפחה.

וגם אזכור כי כאן אני, יושב בארץ זרה לי. שורשיי נעוצים בישראל. מתאמץ יומיום מול השפה העברית. מחפש את העלים שמתעופפים על פני האינטרנט, כדי ליצור יתדות ממרכיבים מוכרים של פעם לחיים כאן.  בכדי לייצב את הסוכה הארעית שבניתי כאן. כאן אלה חיי הזמניים. כל שאעשה כדי ליפות את סוכתי, לחזקה ולהעשירה. עדיין היא רק סוכה. חסרת יסודות של משפחה ותרבות ואור ההרים וחום המדבר.

עתה אפשוט ידיי למזרח לקבל את האור המתקרב.

זריחה,ערב סוכות תשע"א

עד לסוף אוקטובר, אני קם כל בוקר להנציח את הזריחה מגג ביתי.

הזריחות של השנה החדשה מכריזות על הסתיו הקרב ובא.

את הזריחות המיוחדות בעיניי, אביא לכאן.

אתמול התעוררתי מוקדם.  השחר לא הבטיח זריחה מיוחדת.

כך הצטלם דרומזרח, בהביטי דרומה לים.

אהבתי את האור שהצלחתי לקצור במצלמה, אך לא חשבתי שאזכה לזריחה רבת הוד.

כמה טעיתי!

נפעם, הספקתי להנציח כתר מלכות לשנה חדשה.