יומני אלפוחרה

הרבה זמן לא כתבתי פוסט ארוך.  הגיע הזמן...

האביב כאן בעיצומו.  מתפרע בשקט, בטירוף סופות.  במקומות אחרים, רבים מחפשים את החיות הגדולות, המפחידות, שמטלטלות כסופות את תוכם.  אני מחפש ציפורים ומרפא לנפש.  מוצא את השקט בפרח ובציפור.  אני מאוד מתרשם מעוצמת החיות הגדולות, אוכלות העשב והטורפות.  למדתי לכבד אותן ולא להתקרב מידי.  אני לא חייב להגיע למרחק נגיעה בסערה בכדי ללמוד על עצמי.  גמכך, סערות פוגשות בי בדרכן.

לפני חצי שנה שכבתי לצד ג'רמייה בשדה אביב אחר, בקצה יבשת אחרת, מתענג על השמש שמדגדגת וממיסה את קורי החורף שהבאתי איתי מאירופה.

עד שנוכחתי שלא השמש היא זו, אלא אחד מפרחי היהלום מדגדג את חושיי.  צילמתי.

נרעדתי. צליל עצם שמתגלגלת בין שיני חיה עלה מאחרי שיח קרוב. לא טוב.

במהירות הנחנו את כל הציוד על שקי השינה וגררנו את הכבודה מהר מהר למכונית.

בחסות החלונות זכיתי לראות את מושא פחדי.  ג'ירפה ממין זכר (עם סנונית מעופפת).

אה, עכשיו ג'רמייה נזכר לספר לי שאוכלי עשב למיניהם מחפשים לעיתים עצמות לכרסום כמקור לסידן.  עדיין לא זכיתי לראות, אך היי, זכיתי להקשיב.

להרגיע את רמות האדרנלין ששצף בגוף (שלי לפחות) חלקנו מנדרינה.

אני מכור למנדרינות – naartjie בשפת המקום.  הסתובבתי להניח את הקליפות בשקית האשפה ובזווית העין ראיתי אותה.

אומנם אחרים צפו בה כאן ושם, אך אני לא.  גם ג'רמיה התלהב למראה ההתרגשות שבי. מאוד משפחתית אך ביישנית מאוד.

קִיוִוית מדובללת מקור, בזכות העור המדובלל התלוי בשולי המקור שלה.  יפהפייה.

נראה שהיום מתחיל להסתמן בחדש ומתחדש.  אביב.

המשכנו.  ג'רמייה הבטיח לי היום עדר קטן של Sables.  מישהו טרח לתת לה שם משעשע בעברית - אנטילופת סוס שחורה -  הזכר באמת גדול ושחור.

מחשבותיי על סוסים שחורים נקטעו מגל של ריח מתקתק שחדר מהחלונות.  ג'רמייה עצר.  רחרח ומהר נעץ מבטו בשיח גדול בצד הדרך.

התקרבנו בשקט וראינו כמה קוקיות מקפצות בעבי השיח.  קשה היה להבחין כמה במדויק, אך ראיתי שכול השיח שרץ בזחלי פרפרים זהובים והריח היה מתוק להחריד.  גנעדן לסעודת קוקיות ז'קובין  Jacobin Cuckoo, אשר קודם לבליעת הזחל, הן טורחות למחוץ את תוכנו החוצה ולהפיץ את ריחו.

חיכיתי בשקט עד שהגיע הקליק המיוחל לצילום.

אני יודע שטיול לשטח עם ג'רמייה דורש ממך סבלנות.  האיש עוצר, יורד לרחרח, לעצום עיניים מול הרוח.  לעיתים מקיש במקלו באדמה.  לפעמים עולה על עץ לתצפית רק בשביל להעמיק את חיוכי עיניו השחורות. למדתי להתאזר בסבלנות.  עד סוף היום, הכול יגיע אלי ועוד יותר, בתמונות, בריחות ואפילו במילים ספורות.

לאחר שחזר באחת מהעצירות, כמו שנעלם, הצביע על שיח שבמרומו שרקרק צעיר, עדיין בהיר צבעים ובעל פלומה רכה.

שמחתי.  משום מה, רק הבוגרים עזי הצבע באים להצטלם.

היום בא צעיר וראה כי טוב.

אין אביב באפריקה יותר מאשר התינוקות החדשים שמופיעים לצד אימותיהם.

לאחר ההמלטה, רבות מהחיות אוכלות העשב, נעלמות במעבה הסוונה עם גוריהם החמודים.  לא רוצות להסתבך עם טורפים הרעבים לעצמות רכות.

משום מה, דווקא האימפאלות היפות כלכך והחלשות, מסתובבות עם גוריהן לעיני כל.  מכמירות מאוד.

בתקופה זו האמהות לא מקבלות את הזכרים לסביבתם, הן עסוקות בגידול הצאצאים.

והזכרים, הם עסוקים במה שזכרים טובים בו, ללכת מכות. 

הבטן שרק מנדרינות ידעה התחילה לקרקר ועצרנו לאכול, ממעשה ידי הטבע של ג'רמייה.

הוא שלף מיני שורשים בצבעים שונים, לבנים, וורודים וחומים והתחיל ללעוס בכיף.

בידיעה שזה כל מה שאני יכול לצפות לו היום, השתתפתי גמני בכירה ואפילו נהניתי.  פשוט, משביע וטעים.

ריח השורשים הגיע לאפם של זוג ג'ירפות סקרניות (זכרים או נקבות?).

ג'רמייה עצם עיניים.  ידעתי שיש לי רבע שעה, לא יותר.

לקראת סיום צילמתי אותם בכאילו מתנשקים על רקע האביב הירוק.

באמת הם כמו זכרים אחרים באביב, עסוקים גמהם בללכת מכות - צוואר לצוואר Necking.

לא כלכך העזתי לצלם את הדוקרב, רק כשהתרחקו ממני כאשר כאילו השלימו, צילמתי.

אפשר לראות שהחלק העליון של הקרניים שלהם חסר שערות.  כך הם הזכרים, מקריחים בגיל צעיר.

סופסוף הגענו לעדר הסייבלס (אנטילופות הסוס השחורות).  קשה היה להבחין בהם, ובקלות אפשר היה לחלוף על הסבך שבו שהו.  אך זהו ג'רמייה, מאום לא חומק מעיניו.

ראינו שם בעיקר זכרים עם קרניים מפוארות מביטים מתוך הסבך.  היו גם כמה נקבות, הן יותר בהירות בגוון ערמונים, אך הסבך, הסבך, יריבו של הצלם החובבן.  מאוד מרשימה האנטילופה הזו.

לא הצלחתי לצלם.  בלב ובפה התחננתי לפני ג'רמייה לרדת מהמכונית ולצלם אותה במלוא הדר גופה.  ג'רמייה הסביר כי אין מצב! באביב בעיקר, כאשר הזכרים מנהלים קרבות מנהיגות, הם חסרי מנוחה ומתקיפים בקלות. הוא כבר ראה אריות משוספים למוות עם הקרניים הארוכות שלהם של יותר ממטר וחצי.

היא גבוהה מאוד, יותר ממטר וחצי, ודי כבדה, כמעט 300 ק"ג, ועם כל הגודל הזה מסוגלת לדהור במהירות של כמעט 60 קמ"ש.

אז לא הצלחתי לראות אותה במלואה, ועדיין הרגשתי שזכיתי. הקלקתי.

בסיפוק אמרתי תודה לג'רמייה. התחבקנו, ויצאנו בדרכנו דרומה.

טלטלות המכונית שמטו את כובעי על עיניי ואלה נעצמו מהקצב המונוטוני.  ואז שקט.

הג'יפ עצר.  איזה מראה לסוף יום. משפחה במנוחה עם גורים בני כמה חודשים.  יונקים.

מחר גמיום.  מחר נשוב.

ללא ספק שהיה יום אביב. לא, לא  חיפשתי אריות, אז איך אמצא מלוכה?!

בין המיצרים.

איזה נושא חם נבחר לימים שלפני יום הזיכרון.

לוהט כגחלים שלא כבות: הלם קרב.

כלכך הרבה כתבתי על הנושא, אך השבוע הזה שבין שני ימי הזיכרון, אני מחפש פסק זמן.

להביט לציפורים ולדעת שהן לא אמורות להביא עלה של זית.

אני בחיי אחראי לצאת למסע אל עלה הזית.

להשיג את השלום הפנימי שלי.

וגם אם לא אגיע, הרי הדרך תסייע גם היא.

כשעליתי לגג לפני כמה ימים, חיפשתי את המיית התורים.

במקומם מצאתי את קולו של סבא.

שבתי לשם אחרהצהריים והקשבתי לזוג תורים מאוהב.

היא לא יונה, היא תור ללא עלה של זית, אך כלכך יפה בנסיקתה.

היה קר באותו היום.  הרוח הצליפה כיאה.

כשירדתי הביתה, הרמתי כוס תה מנטה עם רויבוס לכבודי.

תשע שנים מלאו ב-6 לחודש לשהותי כאן בישרא.

עדיין אני מביט מתוכי.

מנסה לעוף בעולם...

שתי תמונות של בַּזְבּוּז אירופי.

ציפור שיר קטנה ונהדרת, בתדודה של הקנרית.

ותודה למי שהמליץ על "מילים של סבא" לעורכי ישרא

מרבית חיי כך הבטתי סביבי.

ראיתי אנשים מתחדשים שואפים לעכשיו, לָרֶגַע.

מה שהיה, כבר רלוונטי הרבה פחות.

שנאות ואהבות, חברויות והתעניינויות, הכול בר חלוף.

לעיתים, אנקורא את אשר כתבתי פעם ורואה ומרגיש את שהייתי אז, בימים של פעם כאשר כתבתי שיר או תחושה, תמונה ורגש.

יש ושורת לבנים של אז משמשת אותי לבנות שורה מתחדשת של לבנים היום.  לא שונה בהרבה מאז, אך חודרת יותר פנימה.  מייצבת את אותי של היום.

אנלאמכיר כותבי שירה שמשנים שיר או אמירה שכתבו פעם, ומתאימים להם את המסכה שהם חובשים היום.  אני נוהג כך הרבה פעמים.  יש לי גרסאות שונות של אותם השירים שנכתבו בזמנים אחרים.  נראה לי שזה נכון עבורי.  להשתפר היום עם אבני בניין חדשות משולבות באלה של פעם.

ב-אוגוסט 2010 כתבתי סונטה לסיומה של השנה העברית.  מילים שנראות לי אז (וגמהיום) מתוקות, של משהו שמבקש להתחדש בי דרך חודשים וכוכבים.

לַיְלָה בֶּאֱלוּל

אֱלוּל כְּבָר כָּאן מְנַשֵּׁק
בִּרְכַּיִם וְגוּף וּשְׂפָתַיִם גַּם כֵּן.
זוֹ וֶנוּס שֶׁכּוֹרָה בּוֹ חֵשֶׁק
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת אָב הַמִּזְדַּקֵּן.

רֹאשׁוֹ רָכוּן מַבִּיט
בְּגַלִּים מִשְׁתַּקְּפִים מִמֶּנּוּ.
אֶת עֵינָיו הוּא מֵלִיט
מִתִּקְווֹת שֶׁזָּקְנוּ.

עַתָּה הוּא חוֹלֵם אֶת תִּשְׁרֵי
עַל הַר שֶׁבַּכּוֹכָבִים נוֹגֵעַ,
שָׁם יָשׁוּב וְיִבָּרֵא.

וַעֲדַיִן כָּאן, אֱלוּל הַיָּגֵעַ
מְשַׂרְטֵט יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁרוֹאֶה אֶת מִלּוּאוֹ מִתְגַּעְגֵּעַ.

ושלשום, בערב יומולדתי, כתבתי (שִׁכְתַּבְתִּי) את אותה הסונטה שכבר חוללה בי עם אור הירח שתמיד תמיד מלווה אותי. 

רציתי לרקוד לאור הירח ולשיר, להיות כמו

אלול שמְשַׂרְטֵט יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁרוֹאֶה אֶת מִלּוּאוֹ מִתְגַּעְגֵּעַ.

וכך אמרתי שלשום,

אֵינִי יָגֵעַ

לְשַׂרְטֵט שָׁם יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁיִּרְאֶה אֶת מְלוֹא הֱיוֹתִי מִתְגַּעְגֵּעַ.

בַּלַּיְלָה לִפְנֵי

הַיָּרֵחַ כְּבָר כָּאן מְנַשֵּׁק
בִּרְכַּיִם וְגוּף וּשְׂפָתַיִם גַּם כֵּן.
זוֹ וֶנוּס שֶׁכּוֹרָה בּי חֵשֶׁק
לְהַשְׁכִּיחַ אֶת גּוּפִי הַמִּזְדַּקֵּן.

רֹאשִׁי רָכוּן מַבִּיט
בָּאוֹר שֶׁמִּשְׁתַּקֵּף מִמֶּנּו.
אֶת עֵינָי אֲנִי מֵלִיט
מִתִּקְווֹת שֶׁזָּקְנוּ.

כְּמוֹ הַיָּרֵחַ שֶׁלֹּא מִתְיָרֵא
מֵהַר שֶׁבַּכּוֹכָבִים נוֹגֵעַ,
גַּם אֲנִי אָשׁוּב וְאֶבָּרֵא.

אֵינִי יָגֵעַ

לְשַׂרְטֵט שָׁם יָרֵחַ דַּק וְגֵאֶה,
שֶׁיִּרְאֶה אֶת מְלוֹא הֱיוֹתִי מִתְגַּעְגֵּעַ.

תמונות רבות של ציפורים הבאתי כאן במשך השנים.

צילומים שניסו להביע אותי ואת הדרך שלי.  תמיד ניסיתי להתחדש עם ציפור חדשה.  עם פניה חדשה.

והנה זכיתי אתמול לקבל מבט מתחדש של יונה מול חלוני.

מביטה בי מחלונה, ומספרת לי את היותי אז והיום.

ועוד רגע התעופפה לה...

פוסט תמונות ארוך לביכורי הטבע, לאהבתי לציפורי מים.  (ומי שרוצה מוזמן להקליק על כל אחת מהתמונות)...

חג השבועות חלף.  טוב שכך, כי כמה מעוגת הגבינה אני באמת יכול לאכול בעצמי, מה עוד שהנוצרים עסוקים בחג השבועות שלהם.

כאשר אני לעצמי, הרי תמיד הטבע לצידי.  הוא תמיד מתחדש בפירות ביכורים, גם מחדש אותנו ואת סביבתנו.

לכן, בתקופה הזו, אני מבלה הרבה במקווי המים, מחפש ציפורים ממריאות למעופן.

יש משהו במעוף הציפור שמנחם אותי.

נושאני איתו, ולו להרף, מקל על המכאוב, מיישר את הגב, מחייך תקוות מול בדידות.

במים, אין משובחות מהצגות השחפים. אפשר לתפוס אותן בתנוחות המראה בלתי אפשריות.

הן אומנם חיות בלהקה, אך כלאחת מהן כלכך לבדה עם המרחב הברור מאוד לכל ציפור.  ואין משיג את גבולה.

עוד אלה ממריאות, ואנפה גאוותנית הגיעה.

אני נהנה מהמראה שלהן מרחוק.  כי ככל שאתה מתקרב אליהן המראה שלהן מאיים יותר.

בעיקר משום עם המקור דמוי הפגיון שלהם, שכאילו נצבע בגווני דגים שננעצו בו.

האנפה האפורה אוהבת להשוויץ בתלתל המתחדש שלה ואני אכן נמשך למראה הזה.

בתקופה הזו של השנה הוא בולט יותר על רקע אריגת הצמה היפה שצווארה.

הצמה היפה בשילוב עם התלתל הפרוע הביא את הספרדים לכנות אותה אנפה מלכותית.

הייתי מוכן לצפות בריקמת צווארה עוד ועוד, אך היא לא התמידה במקומה, ועפה לשכונה הבאה.

הדגים שהיא עדיין לא טעמה שם, טעימים הרבה יותר.

חיפשתי עוד אנפות, אך הנה הופיעו המשובבות מכולן, גוזלים חדשים, פרי הביכורים של הטבע.

הברבורים בולטים יותר מכולן, ההורים הגדולים, כמו ספינות מלכות הן שטות על המים, לבנות בוהקות ולצידן הגוזלים הקטנים.

להביט ולחייך, להתרכך.

הן מאוד קשורות לאמא ברבורה יותר מכל ציפור מים אחרת, וכך הן יתמידו להיות לצידה עד לאביב הבא.

הברבור זכר אמור להגן על המשפחה, אך מול האגמית המצויה התוקפנית, הוא מסמן לפנות דרך.

הברבורים לא מסתבכות עם האגמיות האלימוֹת הצווחניות האלה.

בדרך כלל הן שקטות, אך בתקופת הרבייה שומו שמיים, הן חייבות תמיד מרחב לעצמן ולגוזלים שלהן.  חס וחלילה יותקפו הגוזלים, או ייגזל מזונן.

כמה חמודים ופגיעים הגוזלים של האגמיות, הטבע דאג להסוות את ראשן וצווארן כערימת קש מזהיבה. כך, הן עד לאמצע הקיץ.

בתוך חודשיים הן יהיו עצמאיות בליקוט המזון ובמעוף.

עד אז מתפצלים ההורים בדאגה לגוזלים.  לחלקן אבא ידאג עד לעצמאות, וחלקן האחר יתמיד ללכת אחרי אמא אגמית.

גמזו דרך לגידול הצאצאים...

וכבר עייפתי מהמעקב והצילום והחתירה וברווז יפהפייה הופיעה מולי וכל שהספקתי הוא רק קליק אחד, לפני שעפה לה לדרכה.

חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי, לא אותה או את זוגה.

בבית איתרתי אותה כנקבה של מרגוֹן אדום-חזה, נדיר מאוד במחוזות דרומיים.

כאשר זה מתרחש, אניודע שהייתה שמחה בנוכחותי במים.

מקווה שנהניתים ממעט פרי ביכורי הטבע

דֶּרֶךְ הַקֹּר הוּא חוֹדֵר עֲצָמוֹת

אוֹרֵג שְׁטִיחִים שֶׁל יֹפִי.

כמו תמיד, תקליקו ותגדילו...

כאן עם המטען המכביד של הזיכרונות והחיים של השבוע האחרון, אני רץ מהבוקר בין רופאים, סידורים וקניות.

שבתי הביתה רק כדי להיווכח בסל ששכחתי בשוק.

שבתי על עקבותיי עד  פדרו, האיש הטוב מדוכן הגבינות שמר לי את הסל וגם הוסיף חיוך.

בשביל החיוך שלו שכחתי את הסל. מאותו הרגע הכול נרגע.

בין החיוך ועיניו הכחולות לליבי הרעב, ידעתי שאלך לַמְּלֵחָה, וביקשתי מפדרו גם בקבוק ריבֶּרה משובח עם פותחן.

כבר בכניסה למלחה זכיתי ליהנות מלהקת שחפים אשר לכבודי פרשה מבנה יפהפה.

ישבתי נהנה עם מעט מחריץ גבינה בכמון, לוגם יין אדום שנמזג לתוכי נכון.

לידי, באותו השקט פלמנקו צעיר יפהפה שט בגאווה, מידי פעם שולה איזה שרימפס טעים.

בירכתי אותו בעוד לגימת טינטו.

היה שווה.

הכבדות של ימי הזיכרון התחלפה לה ברוחב הלב של הטבע.

ברוגע של יין וכחול של מים ופלמנקו מרגיעה ומיישרת קמטים.

שמח שבתי הביתה ולכבוד שבת תפסתי את הדרורה נמה על ענף הרדוף הנחלים.

מראה מרחיב לב, מכמיר.

השחרור הופיע בשקט, שלא להפריע לדרורה.  בשקט, אך אינו מוותר על המנה היומית של עוד כמה פלפלים אדומים בשיח הפלפלים התרבותי.

עוד רגע והוא כבר מקפץ-עף את המרחק הקצר שבין הכסא לשיח.

מול יפי פרחי הניצנית, סיימתי את חריץ הגבינה.

מתפלל, נושם את הפרחים עמוק לתוכי, כאור נרות השבת.

היום הזה התמלאתי.

שבת שלום

קו לא נראה שמבדיל ביניהם ומחבר אותם.

קו שמחבר ויונק כוחות מהזיכרונות, מהמחשבות, מהרדיו והטלוויזיה.

עוד יותר מהאווירה וממבטי האנשים.

מהדגלים על המכוניות ובמרפסות הבתים.

הכול מספר על היום הזה.

מתוך עצבות וכבדות השמחה פורצת, מהיכן שהוא ואיך שהוא.

במחי 12 משואות ואנו נושאים לפידים, להעיר את שימחת יום העצמאות.

במשך השנה כאשר מנסים לומר 'ולתפארת מדינת ישראל', לא תמיד זה מצליח.

לעיתים המילים משתנקות בגרון.

אך היום חג הוא.

היום השירים והרגשות מכוונים פנימה.

לדלות משם עוד שימחה שחיכתה דווקא ליום הזה.

כמו קו דק וסמוי.

ימינה לו עצב ושמאלה ממנו שימחה.

מימין הנר מהבהב עדיין בזיכרון ההולכים.

משמאל השמש כבר מאירה את הפרחים והחיים.

אני מהלך על הקו הדק ומבטי פוסע בין ימין לשמאל.

בין עצב לשמחה.

בין אני שברוח שמביט לשמים ואני שישוב כאן בארץ בין השמש לפרחים.

בין צל לאור.

בין אפור לאדום וסגול וצהוב מאיר של אביב.

החיים לוקחים, כמעט בכוח, אל אגף השמחה.

המשׂואות כבר כאן בדמותם של פרחי הלילנית שנפתחו להקרין את יופיים.

להאיר ולהפיץ את ניחוחם המשכר.

בעדינות האבקנים הם מזכירים עדיין את אור הנר המרצד.

אך כבר מפתים ומזמינים את השמחים במשׂואות של אור שמש.

תקווה שהנרות והמשׂואות יציתו את האש הנכונה השנה.

את האור להמשכה של שנה טובה יותר.

בה נדע הן לזכור והן לחיות.

הן לאהוב והן להכיל.

שתהיה שנה של שימחה.

עם הרבה נחמה ואור שמש ובריאות.

למדינת ישראל ולכולנו.

חג שמח

הוא חי כאן כאוות נפשו. כאן הייתה בדידות אך לא ריקנות, ומראה הנוף היה נהדר, רוכסי הרים מילי מילין וביניהם שיפעת יערות. הוא עלה כפורח בעבודתו. אם יש ויצמא וניגש עם דלי פחים אל הנחל, הדיחו במים ומלאו על גדותיו. כאן שררה הדממה ובסתר חיקה – רחשי נצח, כאן נצצו כוכבים נאים, ולא אותם רמשי זהב שנראו שם למטה בחצר אביו המעורפלת, לא, אורים מהבהבים, נאים באמת; יש בהם בכוכבים מן המתיקות, דומים הם לנערות קטנות. הוא לא ראה את עצמו כראות אדם עני ועזוב כאשר היה באמת. אותן האבנים בלבד אשר סיקל והוציא מאדמתו הקיפוהו כהמוני עם ממש; הוא קשר קשר מיוחד עם כל אבן ואבן, וכולן מכריו ומיודעיו; הוא התגבר על כולן והוציאן ביד חזקה מתוך האדמה.

כבר בסיפור בריאת האדם ברור כי לאדם יש תפקיד אקולוגי מרכזי בשימור החיים על פני כדור הארץ:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ [כט] וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה [ל] וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׁב לְאָכְלָה וַיְהִי כֵן [לא] וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי

כמה שהיא אוהבת אותנו האדמה שעליה אנחנו יושבים, וכל אשר עלינו הוא לשמר אותה ולשמור עליה, ולא שבש את מהלכיה.

כי אם ננצל אותה מידי, יופר האיזון שמאפשר לה לספק את צרכינו וצרכי כל החיים בחסותה.

¿ואז אנא אנו באים?

אני מנסה בדרכי הצנועה להיות מודע למעשי ביומיום.

לזהם כמה שפחות, לחסוך באנרגיה, להמעיט בשימוש בכימיקלים, להפריד לשם מיחזור את הזבל הנצבר בביתי.

אני חושב שאהבתי לטבע בכלל ולציפורים בפרט רק חידדה את המודעות והעשייה שלי בביתי למען האדמה עליה אני יושב.

אם כל אחד יתרום מעט ויגביר את המודעות שלו מעט יותר, נשפר את איכות חיינו.

נגרום לכוכב הזה לחייך ולאהוב אותנו ואת בנינו ואת בני בנינו, עוד הרבה שנים.

ואפשר לאהוב דרך גינה או מרפסת...

אפשר שציפורים יבואו וישירו לך בחלונך.

הנה צמד ממכלול הציפורים שביקרו אותי באביב הזה.

אני רואה בזה ביטוי של אהבה...

דרור

עקעק זנבתן

שיר שכתבתי בפסח לפני שבע שנים, שגילתה לי חברתי היקרה רמה. תודה יקירה

ובמעט שינויים ועריכה, הנה הוא לפניכם.

לחג האביב...

בִּרְכַּת אֲפִיקוֹמָן

שֶׁיְּהֵא

הַחַג מֵאִיר,

כְּבֶן חָצָב עוֹלֶה

מִלֵּב נִפְתָח.

שֶׁיְּהֵא

כְּלִטּוּף זָהָב,

מַגָּע אֶצְבְּעוֹת

הַשֶּׁמֶשׁ.

שֶׁלֵּב נִפְתָּח

יְהֵא כַּאֲפִיקוֹמָן,

שֶׁל הַגָּדַת הַחַיִּים.

שֶׁיְּהֵא הַחַג שָׂמֵחַ!

בַּמַּיִם הַקְּרוֹבִים לַבַּיִת.

כְּמוֹ לוּחַ שָׁנָה הֵם מְסַמְּנִים בִּי,

וַאֲנִי נַעֲנֶה

בִּנְחִירַיִם מְלֵאִים, בְּמַיִם.

העברית העתיקה את שמו מלטינית - נטה אדומת ראש.

האנגלית התמקדה בכיפת ראשו - Red-crested Pochard

והספרדית תיארה את יפיו כצבעוני או כשָׁנִי - El colorado

ואכן כזה הוא...

זוג צבעונים

מלמעלה ומלמטה

מתהדר בבית זהב

ועפו להם לדרכם