יומני אלפוחרה

מצב רע ואכזר וכמעט מביא לחוסר אונים, גם בתגובות של השלטונות.

התגובות מאוחרות מידי, והיו צריכות להיות במדיניות חיובית שהייתה מונעת את הצורך להשתמש באלימות כלכך קשה של שני הצדדים.

גם בתקופות קשות, שמאיימות על ביתי, אני מחפש את הדרך לבצר ולהיות פחות מושפע.

כמה מוזר, כמו המוסיקה אצל רופא השיניים.

מי אוהב רופא שיניים?

אני!

מצאתי את הדרך, דרך מוסיקת הג'אז המשובחת שמשמיעים במרפאה.

המוסיקה מאפשרת לי לצלול בתוך ים הצלילים ולא לחוש את הקשיים הגדולים שבטיפול.

ובכל זאת,

הלילות לא נותנים לי מנוח ואנמוצא שמיץ לימון טרי של הבוקר מנטרל את אימי הלילה.

עדיין מתחוללת מלחמה שם, היום לפני 42 שנים.

וגם היום מתחוללת מלחמה; אימי הטרור הפלסטיני שבו לפקוד את הארץ.

אחרכך הלכתי לצעוד כמה מאות מטרים.

איני יכול מרחק גדול יותר במצב הכאבים וכפות רגליי מלאות הסיכות.

אך למרות הכאבים, אנמצליח להתאזן.

מצליח לפתוח חלון אל אור הים שמציף את חדרי.

למחרת, הים היה רגוע כראי, מחכה לסערה של מחר.

שָׁכַבְתִּי עַל הַחוֹל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,

וּצְלִילֵי נָשִׁים יָפוֹת לִטְּפוּ אֶת עַפְעַפַּי.

הַשָּׁמַיִם צָבְעוּ אֶת אִישׁוֹנַי בִּתְכֵלֶת.

לפני שנים התנסיתי בטיפולי משוב חשמלי, שסייעו לי להפוך את תחושותיי השליליות לחיוביות,

מתגבר על כאבים באמצעים אוטו-סוגסטיביים.

כן, החיים זורמים לשני הכיוונים, (כמעט) תמיד יודעים לייצר ימים טובים.

וכאילו בכדי להיווכח, הגיעה הסערה.

אין יפה כים בסערתו.

ואז רינו ברח מהבית.

סימן לא טוב.

אתמול בבוקר רינו חזר, עייף ורעב.

לפנות בוקר, אחיו טינו הרגיש אותו מחוץ לדלת ולא פסק מליילל ולקפוץ.

רינו נכנס הביתה בנונשלנטיות והתיישב בפינת ההיגיינה והתרוקן והתרוקן והתרוקן.

כנראה שהילדון לא מצא פינת חול ראויה בכדי להתרוקן בחוץ.

אחרכך הוא ישן כל היום והפסיק מדי פעם, רק בכדי לאכול משהו.

הלילה בחוץ היה טראומתי למדי עבורו...

עתה הוא מתרחק  מהדלת, במורא גדול.

אנמבין אותו, גמני מתרחק מסממני הפוסטראומה שלי.

לא שזה תמיד עוזר.

אנמקווה שהשקט בישראל ישוב לכנו במהרה.

מי יודע אולי תצוץ עתה איזו יוזמת הידברות חדשה...

אהבה ו- care

אני יודע כמה הרשת עייפה מצילומי חתולים.

שיהיה...

אך בכל זאת לפני החתולים, כמה כתמי אור מחלון חדרי...

אני נשען על אדן החלון, מביט בסוסי יומראשון וחג.

הם מסובבים בקצה הרחוב עם כתם על המצח ונעלמים בפינה.

שונה מבני דודם הרחוקים באפריקה, אנטילופות הסוס השחורות.

אני מסיט את מבטי, ומולי נוגע במסגרת החלון, תור, נושא את מבטי להרים.

עוד אחורה, מביט מהספה אל החלון הפתוח שנוגע במשחקי אור וצל.

קרוב אלי, מעינית המצלמה רינו היפה מביט בי בסקרנות...

מבטו עייף מעט, מכל הדיונים שהיו לנו על הסכמות בינינו.

נראה כי רינו וטינו לא באמת סופרים אותי.

הם מביאים לי סיכומים במעמד צד אחד בלבד, ואני צריך לעמוד בהם.

החשוב להם מכל הוא נושא הארוחות. 

סוכם שאני דואג לסוגיה הזו, וגם בלילה אם צריך.

כמעט באותו סדר חשיבות הם מיקמו את סעיף החיבוקים והנמנומים בחיקי.

כלומר, מוטלת עלי החובה והתענוג לְאַהֵב את קיומם של רינו וטינו.

והם?  מצידם, כל שהם צריכים לעשות הוא לדאוג לצמחים בעציצים שבפאטיו.

לשטח אותם, לרמוס, לקטום את אמירי הצמיחה, ולרפד את יצועם בעלים שהתאהבו בשיניהם המורטות ובציפורניהם השורטות.

אם אני מקבל עלי את התחייבותם זו, הרי שבשמחה הם גם ישקו את הצמחים לפעמים.

הסכם הגון לטעמם, שנותן 7 קבין של תאווה בידיהם ומשאיר לי קב אחריות מצידם.  מי אני שאחלוק על הסכם הגון כלכך לכל הדעות!

על הנייר זה נשמע לא רע.

הם הרי נהנים לחלוף כרוח סערה מהכניסה הקדמית לאחרון פינות המחבוא בפאטיו, כאשר בפיהם קצה ענף או חוט קשור לפקק שעם.

ממש זוג יונים שבונה את קינו.

גם מסתורים הם בנו למלקוחים האהובים אליהם, בצורת פקקים וזנבות נייר טואלט.

אבל מה אם ההתחייבות להשקות?!  אני מפנה טרוניה אל טינו...

טינו מזכיר את ההתחייבות לרינו, ורינו מסכים ואפילו פוסע לכיוון צינור ההשקיה...

אך נו באמת, הרי עדיף לתפוס נמנום בין הסלסולים המפתים של צינור ההשקיה.

טינו אחריו, לא מרפה...

ובאין תשובה, גם הוא מתכרבל שם, נופל שדוד לסלסולי צינור ההשקיה... נהנה מהצללים המלטפים שבין קרני השמש.

*

מאוחר יותר, יכולתי להישבע שראיתי את רינו שגדל בין צללי הלילה...  פחד!

אני עם תמימותי פגשנו אותה בחנות המחשבים הגדולה.

ואז זה התחיל, זה לא אדום מספיק וההוא שבפינה בטוח שהמסך שלו מסנוור.

המחשב נראה כבד מידי, יקר מידי, מיושן מידי ועוד...

ואני ממשיך איתה ולא קולט.

היא לא כזאת, ובכלל, מה פתאום היא צריכה מחשב חדש?!

הנוכחי שלה אמנם לא הכי מעודכן, אך תמיד היא הסתדרה איתו יפה.

בסוף הרמתי ידיים והצעתי לשתות משקה.

אחרכך, ממש בדרכנו החוצה, חלפנו ליד חנות המותג של הרשת הפורטוגלית "החתול השחור" (Gato preto).

חנות שכל מוצריה הם לבית הרומנטי.  הכול עם עיצוב חתולי כזה או אחר.

כמובן שנכנסנו, כי ידידתי מאוד רצתה לרכוש כריות חתוליות לספה שלה שבסלון.

בזמן השיטוט בפינותיה היפות של החנות, עברה השיחה באופן טבעי לענייני חתולים.  ומהר מאוד לכיוון של חתולים חסרי בית, ועוד יותר לגורים מסכנים שמתגוללים יתומים בקרנות רחוב.

ואני עדיין בתמימותי, משיב לה כמה החיים לא מפנקים את החיות העירוניות, אך עדיין אני מאמין שעניי עירי קודמים.

ליוויתי אותה למכונית, וכשהגענו היה נדמה ששמעתי קול יללת חתול חלשה.

היא פתחה את הדלת ואז ראיתי את שני הגורים עם עיניהם הכחולות מבקשות.

ובאחת, קלטתי איך מוּנְפּלתי עלידי ידידתי הטובה.  היא ידעה, כי רק אם אראה אותם אאמצם אל חיקי וביתי.  כלכך רכים ושבריריים הם נראו.  אני מתאר לעצמי שאמא שלהם הייתה פתרון הרבה יותר טוב, אך היא נדרסה סמוך מאוד לביתה של הידידה.

וכך היה.  עתה בביתי מסתופפים שני גורי חתולים זעירים בני חמישה שבועות.

שניהם מכמירים כל לב.  לבנים ג'ינג'ים.

אחד גדול יותר והרפתקן שייקרא כאן רינו, והשני קטון במעט שמגלה ניצני חוכמה ייקרא טינו.

חיי השתנו מיום שישי בערב.  שוב בגילי המופלג, אני מכין פורמולות ומחמם בקבוקים.  מזל שחיתולים לא בעסקה.

כלכך הרבה שנים עברו מאז שג'ייסון הייתה מביאה לי כנפי ציפורים כתשורה.

כנראה שהגיעה הזמן לפתח מערכת קשרים גם עם טינו ורינו.

הנה הוא טינו אתמול בלילה מביט באמונה...