יומני אלפוחרה

פליטי רוח קשה החלימו ושתקו.
הלמות ליבם נבלעה באִוושתה שלה.
שלווה נפלה עליה והיא שותקת.
מראה היא לכוחותיה השבים משדות החיטה.

כפרח התרכזה באור ובמים.
לא תלין רק תצפה לגואל, להבטחה.
כותרות נחבאו בגביעה התוסס.
ממתינה לאגל בוקר מתוק.

והמה שואלים האם בליבם פגעה,
או רחש מלות הגלים המתנפצות היה זה?
רחש שיערה היה בליבם ולא ידעו.
רוח מדבר שבה אל הים לאגור כוחה.

הסתייעו האנשים וטיפסו למעבורת.
כי מרוקו ממתינה כאם אוספת בניה.
אותך התאוו לקחת אך ליבם נסגר.
נפעמים מהעוז, מרכות הרוח.

ואת אספת את הרוחות השמחות.
כעלי כותרת את השמש המלטפת.
מגע עורך על שפתי מפנים את התקווה.
הפרח בגנך נמתח אל חיקי, מממש תקווה עתיקה.

נגאלו האנשים ולא השכילו לשמוח.
כי האמונה לא נודעה בליבם.
הלמות ליבם נָדמה ואין זרם ואין דרך.
המילים התנדפו ולב האנשים יבש ועולץ.

ואת מתי ביקרת בגני?
ואני לא השכלתי דעת אותך.
אך הפרחים בגני נושמים את כוחך.
הפירות מלאים את מגעך.

ואני נודד בחיפושי.
לא אשכיל למקד את דמותי בדמות רוחך.
וכל אותה עת טיילה הסופה בגני.
ואולי באה העת לשוב לגני.

מעבורת למרוקו חולפת בחלוני.
מביאה לי שבת בארץ ניכר.
מישהו הדליק נרות שבת בספינה.
אור גדול מציף את ליבי.

הסופה ממתינה למעבורת.
מרוקו נשארת מעֶבר.
האנשים גמעו את הרוח.
לכדו אותה.

ואת מגע ידך בגני אנצור לעד.
את זרעי פירותיך אפיץ בממלכתי.
את זיכרון הטיפות על פני אשלח לאוהבי.
חזרתי אליך כי לרגע פרחת בשבילי.

מודה לבוראי שהשאיר תקווה בליבי.
מודה לך על ליטופייך את פירותי.
מודה אני לליבי שנפתח בעת נכונה.
מודה לארץ אשר הניבה את ניחוחך.