יומני אלפוחרה

אנבטוח שזה אינו פיל.  הוא עדיין לא יודע שהוא מסוגל. הוא בכלל לא עף.

גמני לא.

מהמקום העוברי שממנו העולם ניבט אלי מביט אליו, אני חש לעיתים חוקר עולם דמיונות שווא.

אוף, כמה שזה מעייף.  רגע לפני שעיניי הנסוגות נעצמות, אנרואה חיוכים עפים אליי.

לוּ יכולתי להביט בי, נשאב כשעון חול שגרגריו נשפכים מטה ונשאבים למעלה בו זמנית.

ברגעים כאלה אני יודע פירושו של כמעט להיוולד, כאשר אני שב להיות עובר.

עובר סיזיפי...

אני מתנער להרף עין להביט אל העולם מביט אלי, עם חמלה למי שאני.

או כך חשתי לפחות מול האמא ובנה הבופאלוס (buffalos) היפהפיים האלה.

הבופאלוס מלאו אותי המון כוח להתיימר ממקומי, ולינוק מעט מרחב של ציפור (חנקן ארוך זנב) מביטה מעולמה העלום.

אני מציץ מבעד חור מנעול המצלמה, אל יפי העולם המתנמנם לקראת הלילה.  מתרפק כעובר.

לא של פיל.

משהו. מישהו שעדיין לא מוכר.

מפתיע מאוד מה שקרה בפוסט הקודם על לב ודעת.  לא חשבתי שפוסט ארוך כלכך ויבש משהו, יצליח להביא לשיחות שהתפתחו שם.

תודה לכם חברים שלי שבאתם והגבתם.

במסגרת השיחות הבאתי דברים שכתבתי לפני יותר משמונה שנים, על האריתמטיקה, שנראו לי מאוד שייכים לנושא.

אני חושב שקיים במילים האלה על האריתמטיקה (תורת החשבון) סיכום אחר למחשבות שלי על לב ודעת.

על חוסר הדטרמיניזם, ועל ריבוי האפשרויות שבחיים.

על בחירות.

על עוד דברים הרבה שבשיחות שבין לב לדעת, שבין רגש למחשבה.

וכך כתבתי...

אני יושב פה וכותב.

מצב רגיל כבר עשרות שנים.

אך כתיבה של שבת אינה דומה לכתיבה אחרת.

כי בשבת תמיד מזדנב לו בשקט ריח מוכר.

ריחו הטוב של יומראשון.

מכיר אותו את החמקן הזה.

אך אף פעם אני לא מתבלבל.

בעברית הוא נקרא ראשון.

יום שרק הוא בגאווה נושא את הסיפרה 1.

זה ייחודו.

זאת מיוחדותו.

גם ספר הספרים שלנו לא מכנהו יום ראשון, אלא יום אחד:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

ראשון לימים, ראשון לספרות.

ראשון.

תמיד.

הוא מזמין לספור.

ואני נעניתי להזמנתו לפני ימים רבים.

כמעט משחר ימיי.

לספור.

מאז שרכשתי מיומנות זאת, אני סופר וסופר וסופר.

המון.

לא מפסיק.

עד היום אני סופר.

בודדים.

יחידים.

זוגות.

אפילו בשלישיות אני לא רע בכלל.

מיספרים תמיד משכו אותי בקיסמם.

משהו ברור ומוחלט.

האפשרויות לשרטט איתם ציורים.

להצמידם לאנשים.

להתחפש איתם ובאמצעותם.

וואו

מעלה בי ריר משובח ממעלה קיבתי.

אפילו לחם שזה עתה נאפה עם החמאה של Paci, לא מתחרה במספרים.

אבל אז, איפשהו בשחר ילדותי נתקלתי באריתמטיקה.

וזהו.

נקלעתי למדור הסתומים.

משם אני לא מצליח להשתחרר עד היום, כולל היום.

כנראה שכך יישאר.

למדתי לא להילחם יותר.

לקבל.

בכל זאת, העולם כה עשיר.

כה מיוחד.

יש בו מקום לכולם.

לכ-ו-ו-ו-לם.

אפילו לי.

אז מה קרה?

מה הייתה ועדיין הווה המכשלה הגדולה הזאת?

אהה, כל כך פשוט.

כל דרדק זב חוטם יודע את התשובה.

כמה זה

1 + 1?

אני יודע שאתם יודעים.

כולם יודעים.

רק לא אני.

מהפעם הראשונה, לא קלטתי איך 1 ומיוחד/ת מתחבר לעוד 1 ומיוחד/ת ויחדיו הם מייצרים משהו שנקרא 2.

למה דווקא 2?

ומה אם 1 מהם לא רוצה לחבור?

ודווקא מקיימים את:

1 + 1 = 0

לי נראה די סביר.

כל 1 וחבריו.

אפילו אם כלכך דומים, עד כדי בילבול במיהו מה ומהו מי.

בכלל, נראה לי ש-2 הזה, הוא מקור לא קטן לצרות.

כנראה בגלל הפיספוס הנורא שהוא חי עימו משחר ההיסטוריה.

כל כך זעיר המרחק בינו לבין 1.

למה הוא לא?

למה דווקא 1?

למה הוא לא הגיע בזמן?

רק למה ולמה.

בזה הוא דווקא טוב.

למשל, אחד הדברים הכי יפים שאני מכיר הוא:

1 + 1 = זוג

אבל ה- 2 הזה חייב להתערב כלכך הרבה פעמים.

להפריד ל-1 ו-1 נעצבים?

זה יפה ככה?

אני עדיין זוכר כשניסיתי לארגן מפלגת בוז ל-2.

כולם ברחו להם עם 1ים שמצאו ורק אני נשארתי עם 1 שלא רצתה אותי.

התייאשתי.

פעם ממזמן כשראיתי זוגות עם ילד 1 או יותר.

שאלתי שאלה את המבוגר שהיה בי.

איך זה ש:

1 + 1 = 3,4,5?

הסטירה שהחטפתי לעצמי, עד היום מצטלצלת לי בחרטה גדולה.

כך שלא ארחיב בנושא.

אחר כך כשבגרתי מעט (אבל רק קצת כזה), ניסו ללמדני שברים פשוטים ושברים עשרוניים.

לא קשה לדמיין את גודל השבר שחוויתי.

מילא לא להבין את הדימיון ולפעמים את השיוויון בין עשרוני לפשוט.

אך למה לשבור?

למה לעולל דבר כה ניבזי לספרות?

בגאווה הן עומדות, יפהפיות.

מספרות את היופי שבספירה.

שביחידוּת.

והנה באו האריתמטיקאים וניפצו את היופי.

לרסיסים פיזרו הכל.

פשוט חורבן.

ספרות נאנקות.

קלגסי שברים המהלכים בין החורבות.

גרוני נחנק ואוותר על תיאור האלימות הגראפית.

מזל שהייתי תמיד טוב בגיאומטריה

ואיזו שימחה תקפה אותי כשגיליתי את האלגברה.

רק האריתמטיקה....

בררררר....

פחד מה קורה לי איתה.

אז מה אם אני לא יודע אריתמטיקה?

אני אמשיך לספור ולהינות.

לספור ולספר.

ושאחרים ישברו את הראש מהו הפיתרון ה-1 של:

1 + 1

 אך אני כן יודע להצטברח לפחות כמו גוזל רעב ורגזן של זרזיר הפימה"

הרבה ציפורים עפו מעלי השנה ושימחוני בכל קשת האנרגיות.

פתח סוגריים: בשפות אחרות ובעברית הציפור נקראת פלמינגו.  בספרדית שמה הוא פלמנקו, כשם תרבות הריקוד-שירה-מוסיקה.  אחרי שראיתי את ריקוד החיזור שלהם הבנתי גם למה... סגור סוגריים.

אך לא בתרגילי גמישות הנפש אני היום, אלא באנרגיות שהציפורים מביאות.

אחד ממוריי סיפר לי פעם, כי בסין העתיקה היו מכניסים אדם מוטרד נפשית לכלוב עם 30 מיני ציפורים שונות.  הרעיון היה כי ההרמוניה האנרגטית שהייתה שם סידרה וריפאה את מכאובי נפשו.

אני נוטה להאמין כי גם אני נמשך לציפורים משום האנרגיות שהן מביאות, אשר נפשי זקוקה להן.  ליבי רעב גם לזאת...

כמו אותו אחר צהריים בשנה שעברה, כאשר נקלעתי ללב להקה של עשרות אלפי קוֶולוֹת אדומות מקור (Red-billed Quelea).  ציפור חסרת שם עברי, אך זו הציפור הנפוצה ביותר על כדור הארץ, עדיין לא נמצאת בישראל וטוב שכך.  על כל תושב בכדור הארץ יש כ- 300 מיליון קוֶולוֹת.  מסה אדירה שמשמשת מזון עיקרי למרבית הציפורים הטורפות בעולם וגם היונקים הטורפים שמחים לסעודת קוולות.  לעומת זאת,  הן מהוות את המפגע הגדול ביותר לשדות דגנים.  הציפור הזו מסוגלת להתקיים גם שבוע ללא מים, ובכך מסוגלת לנקות מזרעים אזורי גידול שלמים בעולם.

יום אחד בסוף יום מהביל וחם מאוד באפריקה, עצרנו את הרכב לתצפית על זוג אריות חמקמק.  נוכחותנו הרימה לפתע עשרות אלפי ציפורים מתוך העשב.  עמדנו שם המומים מהמראה.  זה היה יותר כסרט טבע מאשר מציאות.  אחרכך שקעה השמש והצלחתי עדיין ללכוד תמונה מול השמיים המסגילים.

הצלחתי איכשהו גם ללכוד כמה זכרים במעופם.  בתקופת החיזור והרבייה הזכרים לובשים מסיכת פנים שחורה, לבנה או צהובה.  בצילום ניתן לראות זכר עם מסיכת פנים שחורה בצד שמאל, ועם מסיכת פנים לבנה בימין.  שניהם בעלי מקור אדום.  במרכז, מעט מטושטש זו נקבה חסרת מסיכה ומקור בהיר יותר.

עמדנו שם שקטים מאוד.  כשהערב ירד פנינו שקטים לשוב למחנה.

הרגשתי שמחה פנימית שקטה ומאוד ברורה, קלה מאוד לסימון והכרה. ראיתי כי גם פניו של ג'רמיה לבשו רוגע.  כאילו רקמות פנימיות עלו והחליקו את העור. שנינו עטינו מסיכות של זכר קוֶולה, הוא שחורה ואני לבנה.

כרגיל עם ג'רמיה איש ללא מילים, לא דיברנו על זה.  אך כאשר ירדנו מהמכונית, רגע לפני שפנינו לפרוק את הציוד, הוא חיבק אותי כמה שניות ארוכות.

עד היום אני זוכר את תחושות הרוגע והניקיון איתן הלכתי לישון.

כמו עם הטירמיסו שאכלתי לפני שנים בפירנצה, תמיד אני מחפש את התחושות האלה, ומוצא אותן רק כמעט.

הטעם לא אותו הטעם, גם הטקסטורה לא.  לשם כך חשבתי, כמו עם הטירמיסו, אהיה חייב לשוב בינואר לאפריקה.  לקוות ששוב אזכה להיות במרכזה של להקת קוֶולוֹת אדומות מקור.

אך גם חששתי כי לא אוכל לטבול באותו הנהר פעמיים, ולוּ משום שהכול הרי משתנה, גמני...

עד שלשום.  אז נעלמו חששותיי, כי באותו היום נמחקו ממני כמה קמטי זעם, למראה דרורה קטנה נמה על ענף הרדוף הנחלים.

והטעם, הוא היה ממש כטירמיסו של פעם...

עֲדַיִן חֲסַר פוֹקוּס

בְּתוֹכִי פְּנִימָה

יש לה יכולת לחסידה צהובת המקור לתנוחות בלתי אפשריות.

גם לגוזל מתבגר של חסידה לבנה לא חסרה גמישות.

אני לא מסוגל לגמישות של צהובת המקור, או לזו של הגוזל המגודל.

אך אני כן יודע להצטברח לפחות כמו גוזל רעב ורגזן של זרזיר הפימה.

טוב, מחר יומחדש

בַּחֲלוֹמִי אֲנִי רוֹאֶה מִלִּים

שֶׁנּוֹגְעוֹת בַּמִּלִּים

שֶׁמִּתְרוֹצְצוֹת

אֶצְלִי בַּלַּיְלָה.

שְׁנַיִם אֲנִי רוֹאֶה

אֶחָד אֲנִי נִרְעָשׁ

שְׁנַיִם אֶת לִבְּךָ חָשׁ

אֶחָד אֶל פָּנֶיךָ צוֹפֶה.