 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שמחה עברית
איזו הפתעה!
בשבוע הספר קיבלתי בדואר מתנה ספר עברי.
ועוד איזה ספר: אסופת שיריו של יהודה עמיחי - הזמן.
בעונג רב התחלתי לקרוא בשירי המשורר האהוב.
ואופס... מחציתו השנייה של השיר בעמוד 13 באסופה הודגשה במרקר.
13
שִׁפְרָה וּבַתְיָה הִבְטִיחוּ
בְּמָתְנֵיהֶן נְעוּרֵי נֶצַח.
שְׁנוֹת הַלֵּדָה הַטְּרִיּוֹת כָּל כָּךְ,
מְמַלְּאוֹת אֶת יַרְכֵיהֶן בְּמֶתַח מָתֹק
וְאֶת מֹחִי בִּצְלִיל, כְּמֵיתָר בָּהִיר.
הֵן אָמְרוּ: מוּזָרִים הַגְּבָרִים וּמְשֻׁגָּעִים:
מְקַשְּׁטִים חֶרֶב, שֶׁבָּאָה לַהֲרֹג
בְּפִתּוּחִים וּמַרְגָּלִיּוֹת
וְאֶת הָאֵבָר שֶׁמֵּבִיא שִׂמְחָה,
אֵינָם מְקַשְּׁטִים.
קישוטי טבע של סחלב אפרודיטה שנפתח אלי באותו היום
| |
זֶמֶר אַהֲבָה
קטע מתוך זֶמֶר אַהֲבָה של אֵוָה קִילְפִּי
אֲדֹנָי, לַמְּדֵנוּ לְקַבֵּל אֶת אַהֲבַת הַזְּקֵנִים,
אֶת אַהֲבַת הַצְּעִירִים, אֶת אַהֲבַת הָאֲנָשִׁים בְּגִיל הָעֲמִידָה,
אֶת אַהֲבַת הַמְכֹעָרִים, אֶת אַהֲבַת הַשְּׁמֵנִים, אֶת אַהֲבַת הָעֲנִיִּים,
אֶת אַהֲבַת לוֹבְשֵׁי הַסְּחָבוֹת
וְאֶת אַהֲבַת הַבּוֹדְדִים.
לַמְּדֵנוּ לְקַבֵּל אֶת הָאַהֲבָה,
אָנוּ כֹּה פּוֹחֲדִים מִפָּנֶיהָ.
תרגם מפינית רמי סערי - 'הפרפר חוצה את הכביש' בהוצאת כרמל
| |
לפני פורים
ברגע שלפני פורים, כאשר זכרונות מציפים אותי.
כאשר הבנות נקלטות באדמתי.
הרגע הזה מופרד מכל רגעי השנה.
זה רגע של התחשבנות אביבית עם עצמי,
על מסכות ותחפושות.
על כסות שמכסה היטב את זהותי.
שלא תסגירני.
על שמות וכינויים.
מסכות.
תחפושות.
אין אומנים כמונו.
מעשי בדיה המכסים אמיתות.
סיפורי חיים העולים מתוך פְּנים רוחש ומבעבע.
ואני מקלף את מסכותיי לאיטי.
אחת ועוד אחת.
בדרכי אל לוע הר הגעש שבתוכי.
בדרך, אני פוגש את אֶתְמוֹלַי שהיו.
את יופיי.
את כל מסכותיי.
מונחות להן כאבנים צהובות,
המסמנות את עלייתי ללוע שבי.
בדרך הזו אני ממשיך.
עם פנים חדשות.
עם זהות מתחדשת.
ועוד יותר ונכון אמרה לאה גולדברג.
אֵלַי
הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.
בְּעֵינַי נִשְקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –
עֲיֵפִים וְיָפִים.
אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.
| |
יעקב בסר בארבע לירות
הייתי חייל חולמני מחטט בספרי שירה של פעם.
מחפש את המילים האלה שנעים למלא בהן כריות.
הייתי חייל שמפשפש בין אלתרמן לגולדברג.
ופעם התמזל לי לקחת ליד את "בסבך השורשים" של יעקב בסר.
ארבע לירות. מציאה שכזו.
המילים נמזגו נכון אל החסר-שקט שבחייל.
באמת הייתה זו מציאה.
החייל שהייתי פעם.
שכלכך רחוק ממני היום עד שאני חייב כמעט לדבר אליו בגוף שלישי.
רחוק הוא.
יעקב בסר של אז נמזג וחי בי מאז היום.
הוא מהדבקים שמחברים אותי למי שהייתי אז.
כדי שאוכל לדלות את כוחותיי גם משם.
בעת שימחה ובזמן מצוקה.
תמיד.
וכל זאת בארבע לירות של שנת 1969. ממש מציאה.
פמה היפנתה אותי לידיעה שיעקב בסר נפטר לפני ארבעה ימים.
עצבות שכזו.
רק לפני שלושה חודשים הקדישו לו ערב בצוותא. מחווה למשורר.
זה היה אקורד סיום.
עצוב. העיניים שלי מתלחלחות.
הוא היה מורה הנבוכים שלי ולא ידע.
הוא זה שאהבתי תמיד.
עוד ועוד.
את "בסבך השורשים" ו"שירים בהליכה" הזו לא הפסקתי לקרוא כל חיי.
הם שימשו לי אור ויתדות בהרבה צמתים של חיי.
מהרבה בורות יצאתי בעזרתם.
והכל בארבע לירות. לוואי והיו לי עוד כמה השקעות שכאלה.
תודה גדולה אני חייב ליעקב בסר.
והוא לא ידע.
הוא לא ידע איך המילים של שורות לבֵּן מתוך "שירים בהליכה הזו",
סייעו לי:
[ה]
וַאֲנִי מַעֲבִירְךָ מֵעַל הַיָּם
וְאַתָּה לָאִיִּים צוֹפֶה.
כָּזֶה הוּא הָאָדָם. מְדַדֶּה מְדַדֶּה
מֵאֶבֶן לְאֶבֶן לִרְשֹׁם שְמוֹתָיו,
וְהַגַּלִּים – יֶלֶד,
אוֹ שֶׁשּׁוֹטְפִים אֶת עֵינָיו, אוֹ
שֶׁנּוֹשְׁקִים קַרְסֻלֵּי הָרַגְלַיִם –
עתה הוא איננו.
אך המילים שלו חיות ויחיו בי תמיד.
כעת אני מנסה לפענח את שירי שנותיו האחרונות.
את המילים החדשות שהוא אסף לתוך "הנה, מנשבת רוח", שיצא השנה.
השיר שנקרא כשם האסופה, מסתיים כך:
כְּמוֹ קֶבֶר
מַרְעִיד זְרוֹעוֹ הַגְּשׁוּמָה שֶׁל יֶלֶד קָטָן
עַל פָּנָיו חִיּוּךְ מֻפְנָם
יֶלֶד בַּיְשָׁן
לְאָן, לְאָן יִפְנֶה
מַה יַּעֲשֶׂה עִם עַצְמוֹ
מִי יַאֲכִילוּ וּמִי יְחַבְּקוֹ מִי
יִשְׁמַע אֶת בִּכְיוֹ בַּלֵּילוֹת
אוּלַי לִי נוֹעַד לְהַקְשִׁיב
לְבִכְיוֹ הַמֻּפְנָם,
אֲנִי אַקְשִׁיב לָךְ יַלְדָּתִי וּדְעִי
שֶׁאַבָּא שֶׁלָּךְ מַקְשִׁיב. בַּבֶּטֶן שֶׁלּוֹ
טָמוּן יֶלֶד שֶׁבַּלֵּילוֹת כִּמְעַט אֵינֶנּוּ נִרְדָּם
וְחָשׁ בָּאֲדָמָה רוֹעֶדֶת וְיוֹרֶקֶת דָּם.
כן, יש בו משום ההליכה.
מוקדם הרבה יותר, ב"שירים בהליכה הזאת", הוא גם ברא את הנֶּשֶׁם עבורי.
לימד אותי מנגינות של געגועים.
עונת הגעגועים – מתוך "שירים בהליכה הזאת".
אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְנַגֵּן
מְנַגֵּן. וְעוֹנַת הַגַּעְגּוּעִים מַכָּה גַּלִּים
אֲנִי רוֹצֶה
זֶה מִקָּרוֹב לָגֶשֶׁת, לָשֶׁבֶת בְּסָמוּךְ-סָמוּךְ. וְלִנְשֹׁם.
יַקִּירָה, לַקֶּשֶב וְלַנֶּשֶׁם חֲשִׁיבוּת מַכְרַעַת. וְגַם הַמִּשּׁוּשׁ;
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי מֵיתָרִים טָמַנְתִּי-
עצוב לי.
אך זכיתי במדריך יעקב בסר לחיים.
בארבע לירות.
תודה לך יעקב.
יהי זיכרך ברוך.
| |
בדרכים
אליזבת בראונינג שרה את סונטה מספר 6
(משה זינגר תירגם)
לֵךְ מִמֶּנִּי. אַךְ אֲנִי יוֹדַעַת –
בְּצִילְּךָ נִגְזַר כִּי אֶעֱמֹד
מִכָּאן וָהָלְאָה. לְעוֹלָם לֹא עוֹד
מֵעֵבֶר סַף חַיַּי אֶהְיֶה פּוֹסַעַת,
וְלֹא אַפְעִיל רוּחִי בִּמְלוֹא כֹּחָהּ,
וְאֶת יָדִי לַשֶּׁמֶשׁ לֹא אֶשָּׂא
בְּלֹא אֲשֶׁר אָחוּשׁ בַּמַּעְמָסָה –
בְּכַף יָדִי נֶחְתַּם מַגַּע יָדְךָ.
אִם יַפְרִידוּנוּ הַר וּתְהוֹמוֹת –
בְּתוֹךְ תּוֹכִי אַתָּה, בִּפְעִימוֹת
לִבִּי, כְּמוֹ הַיַּיִן שֶׁחַיָּב
לָשֵׂאת עִמּוֹ אֶת טַעַם עֲנָבָיו.
וְעֵת אֶשָּׂא קוֹלִי וְאֶתְפַּלֵּל –
גַּם אֶת קוֹלְךָ שֶׁלְּךָ יִשְׁמַע הָאֵל.
לקחתי את הסונטה לדרכים.
אולי כתפילת דרך.
תהיו טובים כמו שאומר אחשלי
להשתמע
| |
שלהי אוקטובר
חודש אוקטובר מסתיים מחר.
כל הדברים שהוא לא הספיק בי, הולכים ומתמהרים להם.
עוד ועוד דברים.
שמא לא יספיק.
שמא לא אספיק.
שמא בנובמבר לא אהיה מוכן לקבלם.
שמא נובמבר יהיה עסוק מידי בשבילי.
וכך אוקטובר הולך ועורם ערמות אחרונות שיש לנקות.
שיש לסדר במקומם.
ואת מקומי שלי.
גם בחלומותיי הוא מופיע יותר מהרגיל.
כך גם החום שלא מרפה ממני.
כמו השפעת המדומה שמביא עלי החיסון,
עדיין לא גמרה לבדוק את כל מוּכנוּיוֹתיי.
את כל פינותיי.
מילים של אהבה מרפאות.
אם מורחים אותן במקומות הנכונים.
אלה שקרובים ללב.
התמרחתי, וגם עם המילים הנהדרות של סונטה מספר 14, פרי הרוֹקחוּת של אליזבת בראונינג
(סונטות מן הפורטוגזית, בתרגומו של משה זינגר)
אֱהַב אוֹתִי עַל לֹא דָּבָר, כִּי אִם
לְשֵׁם הָאַהֲבָה, אַל נָא תַּגִּיד
'אֹהַב אֶת חִיּוּכָהּ, אֹהַב אֶת נִיד
קוֹלָהּ, אֶת מַחְשַבְתָּה אֲשֶׁר תַּתְאִים
לְמַחְשַבְתִּי, אֹהַב עַל כָּל אֲשֶׁר
לִי הֶעֱנִיקָה, רֹךְ וַהֲנָאוֹת' –
כָּל אֵלֶּה עֲשׂוּיִים לְהִשְׁתַּנּוֹת,
וְאַהֲבָה שֶׁכָּכָה תִּוָּצֵר
תַּחְלֹף מַהֵר. וְאַל תֹּאהַב בִּגְלַל
דְּמָעוֹת, לְנַחֲמֵנִי בְּבִכְיִי –
הֵן אֲנֻחַם וְדִמְעָתִי תֶּחְדַּל,
וְאָז אַהֲבָתְךָ תֶּחְדַּל גַּם הִיא.
אֱהַב אוֹתִי לְלֹא סִבָּה, כָּךְ סְתָם –
אַהֲבָתְךָ תִּחְיֶה אָז, לְעוֹלָם.
תמיד המילים נעתקות ממני לאחר הסונטה הזו.
שתי השורות האחרונות, משאירות אותי באלם.
כי מה אפשר לומר אחרי זיכוך אהבה שכזה.
אֱהַב אוֹתִי לְלֹא סִבָּה, כָּךְ סְתָם –
אַהֲבָתְךָ תִּחְיֶה אָז, לְעוֹלָם.
| |
שעונחורף
הלילה יכנס לו בשקט יומראשון אחרון של חודש אוקטובר.
שעון הקיץ יסיים את תקתוקו.
שעון החורף ינסה להשיג עוד מעט אור שיביאנו לחודש אפריל.
מחר אתעורר לשעון חדש.
ארוץ לבחון את התמרור שהצבתי היום.
אביט לכוכבים אפילו שביום הם בלתי נראים.
אראה שם את האור.
מכוכב שיבריק כל החורף.
כשאגע בו אזכר.
כשאביט בו אחוש.
כשאוהב אתחבר.
רוחה של אליזבת בראונינג שרתה היום בחדרי.
זה היה חד וברור.
איתה אמשיך במלאכה הלא פשוטה
של לחכות.
סוניטות מן הפורטוגזית / אליזבּת בּארֶט-בּראונינג
בתרגומו של משה זינגר
סונטה 43
אֵיךְ אֹהַב אוֹתְךָ? אֶמְנֶה, הַסְכֵּת:
אֹהַב עָמוֹק, גָּבוֹהַּ וְרָחוֹק,
כְּכָל שֶׁנִּשְׁמָתִי תָּכִיל בְּעֵת
תַּמְרִיא אֶל נֵצַח רָם עַד לִבְלִי חֹק.
אֹהַב אוֹתְךָ פָּשׁוּט כְּמוֹ הַיּוֹמְיוֹם
לְאוֹר חַמָּה אוֹ נֵר בָּאֲפֵלָה,
אֹהַב חָפְשִׁית, כְּאִישׁ שׁוֹאֵף לְתֹם
אֲשֶׁר הִפְנָה גֵּווֹ אֶל תְּהִלָּה.
אֹהַב אוֹתְךָ בְּלַהַט לֵב נִמְהָר,
אֹהַב אוֹתְךָ בֶּאֱמוּנַת יַלְדָּה,
אֹהַב בָּאַהֲבָה אֲשֶׁר אָבְדָה
עִם כָּל קְדוֹשַי. אֹהַב בִּנְשִׁימָתִי,
בִּצְחוֹק, בְּדֶמַע; וְאִם אֵל יִבְחַר –
אֹהַב אוֹתְךָ יוֹתֵר אַחֲרֵי מוֹתִי.
| |
ידיעה מרגשת
התרגשתי היום לקרוא כי צוותא תקיים מחווה למשורר יעקב בסר,
לרגל צאת סיפרו החדש "הנה, מנשבת רוח".
ותיקי הקוראים כאן, זוכרים את אהבתי למשורר הזה.
לטעמי, הוא מעולם לא קיבל חלק בבמה המרכזית של השירה העברית.
והנה עתה מקיימים אירוע לכבוד המשורר הנפלא הזה.
אותי ידיעה כזו מרגשת ומשמחת מאוד.
אני אוהב את שירתו.
מיוחדת ומדויקת היא.
יודע הוא לפרוט על מיתרי המילים.
להפיק מנגינות עדינות צליל.
אחד משירי האהבה היפים בשירה העברית, נכתבו על ידו ב"שירים בהליכה הזאת".
עונת הגעגועים
אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְנַגֵּן
מְנַגֵּן. וְעוֹנַת הַגַּעְגּוּעִים מַכָּה גַּלִּים
אֲנִי רוֹצֶה
זֶה מִקָּרוֹב לָגֶשֶׁת, לָשֶׁבֶת בְּסָמוּךְ-סָמוּךְ. וְלִנְשֹׁם.
יַקִּירָה, לַקֶּשֶב וְלַנֶּשֶׁם חֲשִׁיבוּת מַכְרַעַת. וְגַם הַמִּשּׁוּשׁ;
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי מֵיתָרִים טָמַנְתִּי-
כאב לילדים וגם לעצמי תמיד אהבתי את "שורות לבֵן".
[ה]
וַאֲנִי מַעֲבִירְךָ מֵעַל הַיָּם
וְאַתָּה לָאִיִּים צוֹפֶה.
כָּזֶה הוּא הָאָדָם. מְדַדֶּה מְדַדֶּה
מֵאֶבֶן לְאֶבֶן לִרְשֹׁם שְמוֹתָיו,
וְהַגַּלִּים – יֶלֶד,
אוֹ שֶׁשּׁוֹטְפִים אֶת עֵינָיו, אוֹ
שֶׁנּוֹשְׁקִים קַרְסֻלֵּי הָרַגְלַיִם –
אני זוכר כי פעם כאשר התחבטתי בזהותי החסרה,
דווקא השיר הזה הוא שהביא לי את הסרגל שאיתו מדדתי את מידת הרעש שבי,
בין איי שלוותי.
נָע
בֶּחָסֵר
מֵאִי לְאִי
בַּלֵּילוֹת
חֹסֶר בְּיַבֶּשֶׁת
הַשֶּׁקֶט שֶׁבִּי
נִצְפֶּה
בְּכוֹכָבִים
כְּרַעַשׁ
בֵּין אִיֵּי
שַׁלְוָה
| |
אצבעות שלוחות
פעם אחת ראיתי אותו.
ואצבעותיו נחרטו בזיכרוני.
נסעתי לתל אביב בכדי לזכות ולראות את האיש הכועס, מקנא
ומעל הכל אוהב.
וכל שראיתי היו אצבעותיו השלוחות.
האצבעות ששירטטו את המילים שהרעישו את עולמי.
אותו איש שכתב על תל-אביב:
יֶשְׁנָן יָפוֹת מִמֶּנָּה,
אַךְ אֵין יָפָה כָּמוֹהָ.
(נשבעתי / כוכבים בחוץ)
הוא הגדיר לי לראשונה את גבול הנשמה:
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.
גם את הלילה הוא צייר חורץ בימים:
הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִם,
אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.
היום 35 שנים לפטירתו של המשורר האהוב עלי מכולם.
היחיד והמיוחד.
שְׂדֵרוֹת בַּגֶּשֶׁם הוא שירו האהוב עלי ביותר.
זה השיר שפתח לפני דלת ראשונה בארמון קסם.
שְׂדֵרוֹת בַּגֶּשֶׁם
נתן אלתרמן / כוכבים בחוץ
בָּאוֹר וּבַגֶּשֶׁם הָעִיר מְסֹרֶקֶת.
הַיָּפָה בְּאֱמֶת – הִיא תָּמִיד בַּיְּשָׁנִית.
אֵלֵךְ נָא הַיּוֹם, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת,
בֵּין כָּל הַדְּבָרִים שֶׁנּוֹלְדוּ שֵׁנִית.
הִנֵּה הַזְּגוּגִית – שְׁמָהּ צָלוּל מִשְּׁמוֹתֵינוּ
וּמִי בְּקִפְאוֹן הִרְהוּרָהּ יַעֲבֹר?
עַל קַו מִפְתָּנָהּ, כְּעַל סַף נִשְמָתֵנוּ,
הָרַעַשׁ נִפְרָד מִן הָאוֹר.
הִנֵּה הַבַּרְזֶל, הָאֱלִיל וְהָעֶבֶד,
נַפַּח הַיָּמִים הַנּוֹשֵׂא בְּעֻלָּם.
הִנֵּה, בַּת שֶׁלִּי, אֲחוֹתֵנוּ הָאֶבֶן,
הַזּוֹ שֶׁאֵינֶנָּהּ בּוֹכָה לְעוֹלָם.
גָּבְהוּ בְּיָמֵינוּ הָאֵשׁ וְהַמַּיִם.
אֲנַחְנוּ עוֹבְרִים בִּשְׁעָרִים וּמַרְאוֹת,
נִדְמֶה – גַּם הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִם,
אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.
נִדְמֶה – גַּם אֲנַחְנוּ הַבֹּקֶר נַגִּיעַ
אֶל בַּיִת אַחְרוֹן בַּנָּתִיב הָרָחָב
וְשָׁם עוֹד נִצָּב לְבָדָד הָרָקִיעַ
וְיֶלֶד מַשְלִיךְ כַּדּוּרוֹ לְרַגְלָיו.
בְּאוֹר וּמָטָר הַשְּׂדֵרָה מְסֹרֶקֶת.
דַּבְּרִי, יְרֻקָּה, רַעֲשִׁי!
רְאֵה, אֱלֹהַי, עִם בִּתִּי הַצּוֹחֶקֶת
אֲנִי מְטַיֵּל בִּרְחוֹבְךָ הָרָאשִׁי.
עִירִי הַפְּרוּמָה שִׂמְלָתָהּ מְרַכֶּסֶת.
חִיּוּךְ הַבַּרְזֶל וְהָאֶבֶן עוֹד שָׁט.
הַלָּלוּ אֵינָם שׁוֹכְחִים אֶת הַחֶסֶד
שֶׁל מִלַּת אַהֲבָה אַחַת.
עד היום, 40 שנה לאחר שקראתי את השיר הזה לראשונה,
עונג המילים מצמרר אותי.
את השיר הזה אני קורא לאט.
טועם את המילים.
מגלגל את לשוני סביבם.
טועם בהנאה מילים שכאלה.
הבאת אותי לכתיבה.
ולך אני אומר:
תודה!
| |
נערת המסכות
אני נגוע באלתרמניה חשוכת מרפא.
וטוב לי שכך.
בעוד ימים ימלאו 35 שנים למותו של האיש המיוחד הזה.
נתן אלתרמן אשר נפטר בכ' אדר ב' תש"ל (28.3.1970 ).
ובמותו, שהיה סמוך כלכך לפורים נזכרתי באחד השירים הקסומים שלו.
זה יום טוב להעלות את זיכרו למי שאוהבו.
בעיקר לנו, שוכני עמק ישרא, אוהבי המסכות.
הָעַלְמָה / נתן אלתרמן
מתוך "עיר היונה"
דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ
חוּט שָׁנִי כְּרִמּוֹן שָׁחוּט.
וְאָמַר בְּלִבּוֹ הַמֶּלֶךְ:
הִיא טוֹוָה לִי בִּגְדֵי מַלְכוּת.
דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ
חוּט שָׁחֹר, הַמַּחְשִׁיךְ אוֹר יוֹם.
וְאָמַר הַשּׁוֹדֵד בַּכֶּלֶא:
הִיא טוֹוָה לִי בִּגְדֵי גַּרְדּוֹם.
דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ
חוּט זָהָב, כְּחַרְבוֹת בָּרָק.
וְאָמַר הַלּוּלְיָן בַּדֶּרֶךְ:
הִיא טוֹוָה לִי בִּגְדֵי מִשְׂחָק.
דֹּם טָוְתָה הָעַלְמָה בַּפֶּלֶךְ
חוּט אָפֹר, הוּא אָבִי כָּל כְּסוּת.
וְאָמְרוּ פּוֹשֵׁט-יַד וָכֶלֶב:
הִיא טוֹוָה לָנוּ בֶּגֶד בָּכוּת.
אָז אָרְגָה אֶת חוּטֵי הַפֶּלֶךְ
הָעַלְמָה, וַתִּתְּנֵם בַּסָּךְ.
וַתֵּרֵד אֶל מֵי הַפֶּלֶג
וַתִּרְחַץ אֶת בְּשָׂרָה הַצַּח.
וַתִּלְבַּשׁ אֶת מַסְוֶה הַפֶּלֶךְ
לְשִׂמְלָה לָהּ, וַתִּיף לָעַד.
וּמֵאָז הִיא שׁוֹדֵד וָמֶלֶךְ
וְלוּלְיָן וּפוֹשֶׁטֶת יָד.
מסכות ותחפושות.
הוא הרי העיסוק המרכזי כאן בישרא.
רובנו דואגים לכסות שלא תסגירנו.
שמות וכינויים.
מסכות.
תחפושות.
אין אומנים כמונו.
מעשי בדיה המכסים אמיתות.
סיפורי חיים העולים מתוך פְּנים רוחש ומבעבע.
ואני מקלף את מסכותיי לאיטי.
אחת ועוד אחת.
בדרכי אל לוע הר הגעש שבתוכי.
חג שמח לכם.
שימחו ועילזו
ואהבו וגם Care אל תשכחו
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
