 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שִׁיר עֶרֶשׂ לְסַבָּא
לא,
בנבני לא כתב לי שיר.
זה
אני, שכלכך רציתי לשמח אותו בשיר.
לכתוב
לו על אהבה.
אך כל
כמה שהתאמצתי לכתוב לו שיר ולבסוף הוא שכתב לי שיר ערש.
הוא
שם ואני כאן ובכל זאת נוכחותו מסוגלת כך לגעת בחיי.
לשמח
את ליבי.
להדמיע
אותי...
בּוֹא
סַבָּא, תִּשְׁכַּב לְיָדִי
וְנָטוּס
יַחַד עַל הָאוֹפַנַּיִם
עַד
שֶׁכָּל הָעוֹלָם יִהְיֶה
מִנְהָרָה
שֶׁל פְּרָחִים פּוֹרְחִים.
סַבָּא,
בּוֹא תִּשְׁכַּב לְיָדִי
וַאֲנִי
אֶתְחַבֵּא בִּשְׂדֵה הַפְּרָחִים שֶׁבְּךָ
וְנַעֲשָׂה
פַּרְצוּפִים מַצְחִיקִים
כְּמוֹ
בסקייפ.
וּכְשֶׁהַלַּיְלָה
יָבוֹא סַבָּא
נְצַיֵּר
כּוֹכָבִים
עִם
פְּרָחִים בָּעֵינַיִם,
בְּלִי
דְּמָעוֹת.
כֵּן
סַבָּא, אֲנִי מַבְטִיחַ לְךָ,
רַק
תְּחַיֵּךְ
| |
מסע בזמן
אפשר, וטוב שכך, להביט מאותו המקום ומאותה הזווית בשינויים.
בחוץ ובפנים.
שעות ישבתי וחיכיתי. הסערה באה ושכחה.
אחרכך העולם רגע לעוד מבט מאיר.
ובא הלילה עם תקווה וכוכבים
והחלטה לצאת למסע בתוך ביתי שלי.
יצאתי ואהיה כאן פחות.
| |
יש!
שקיעות אובך הן מהמוזרות שאני מכיר.
כל גרגר אבק הופך למראה זעירה שממסכת את גווני השקיעה.
באותו היום במדבר, הרוח היכתה ללא הרף, מכסה את הכל בשכבת גרגרי אבק.
רגע לפני שחזרנו למקלחת הגואלת, העין שלי נעצרה אצל חנקן ארוך זנב שנאחז בכל כוחו בענפון, כנגד הרוח שניסתה להטיחו לקרקע.
אחרכך בנבני טען שזה לא כוחות, רוח חזקה כלכך כנגד ציפור קטנה כזו.
הוא גם היה מודאג שהרוח עלולה לשבור את הזנב הארוך שלו.
למחרת בבוקר, בחצר הבקתה, ראינו חנקן מלקט ובנבני שמח כלכך.
יש! הוא צעק בשימחה מתפרצת. יש!
אני רק הצלחתי לתפוס את החנקן מראה לנו את זנבו המפואר.
יש! כלכך הרבה שימחה יש בקריאה הזו.
שבת שלום 
| |
מַזְכּוֹרֶת פרחי לב
פרחי לב - זו עדיין מטאפורה ואף אחד לא הצליח עדיין להפריח פרחים מהצמחים שגדלים בלב.
אף אחד עד שהגיע בנבני.
אתמול הוא הסביר לי שיש לו מַזְכּוֹרֶת בלב.
אני: מזכרת?
בנבני: מַזְכּוֹרֶת, ללב יש מילים מיוחדות
אני (המום): אההה....
בנבני: כל פעם שאני מתגעגע אליך, אני מסתכל על תמונת סבא שיש לי בלב - סבא עם פרחי בוקר טוב.
אני (שלולית): ....
עצמתי את עיניי, מתמכר לריחו המתוק, וראיתי את ליבו פורח מולי.
| |
באגם הגעגועים
שוב האביב בוקע מתוך הסתיו.
כל שיחה עם בנבני מפריחה בי שימחה. מקרבת.
בשיחה הבאה אתקרב עוד מעט אל שפתיו.
כשאראה אותו ייפגשו שפתותינו.
הידיים הקטנות והחזקות שלו יאחזו בי שוב, כמו אז. במעלה הלב.
לא ירפו.
**
כמו אז, בשדה התעופה, נפרדנו ואני פסעתי למכונית, גורר איתי את הריק הכבד שנשאר איתי.
ביקשתי שישובו בני ובנבני לעוד רגע, לעוד חיבוק.
הוא שמע את לחישות ליבי ושב.
ידיו הקטנות והחזקות חיבקו את רגלי ממלאות אותי שוב.
הסתובבתי לחיוך שעלה לעיניי: "שבתי לחבק אותך עודפעם סבא..."
אגמית מצויצת עם גוזלה
| |
זיכרון צבעוני
כבר כמה ימים שהכול מאוד סגרירי.
צבעי העולם נסתרים תחת מעטה עננים שמשחיר במשך היום.
מחביא אותי.
לקראת שקיעה נפרץ המחסום לרגע, לשקיעה שמבעירה את שאריות היום.
בערב, הגשם בא ושוטף הכול, מנקה את היום הבא.
אלה השעות שאני מסתייע בזיכרונות הטריים מאפריקה.
לצבוע את הימים באהבה.
**
בלילה שמענו אותו בוכה.
הוא לא באמת בכה, אך כך נשמע תינוק היער (Bush Baby) כאשר הוא מדלג בין העצים.
הבטחתי שנחפש אותו במסתור הציפורים עם זריחה.
למחרת, לפני אור ראשון של בוקר קר ירדנו למסתור, בנבני ואני.
בין לגימות חמות של תה, דמיינו את רכות פרוותו ואת עיניו הגדולות של תינוק היער.
אף פעם לא זכיתי לראות אותו, רק את עיניו המוארות כאשר הוא מדלג בין העצים וקורא את קריאות התינוק שלו.
קיוויתי.
ישבנו במסתור, צפופים. הוא בחיקי עם המשקפת, ואני בהיכון עם מצלמה.
קרני שמש ראשונות גילו את הסבך לצידנו, מאירים את העולם שסביבנו.
לא שמענו את בכיו, אך בנבני עם לב הרדאר שלו גילה אותו ישן בין הענפים.
"סבא, סבא, תראה אותו ישן. שם שם!" הוא לחש בהתרגשות.
קסם שכזה, בזכותו זכיתי גם.
ציפורים החלו להופיע, מקפצים ושרים לעולם על קיומם.
לשמחתנו, הגיעה גם Barbet מצויצת.
צובעת את הבוקר בצבעיה המרהיבים, מנפחת נוצות מול קור הבוקר.
היא חיפשה חרקים לארוחת הבוקר ואנחנו, מסופקים ומרוגשים הלכנו לשתות שוקו חם של בוקר.
| |
דִּיּוּק
"סַבָּא, סַבָּא, תִּרְאֶה!
"הַצִּפּוֹר שנוֹגַעַת בְּדִיּוּק"
נָשָׂאתִי אֶת רִפְרוּף שְׂפָתָיו
בְּדִיּוּק לְחָיַי
הַיּוֹם כְּבָר פָּחוֹת דּוֹקֵר
צוּפית מלכיט (Malachite Sunbird)
| |
בֶּנְבְּנִי בֶּנְאַרְבַּע
אַתָּה בֶּנְאַרְבַּע
בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת
וּבְלִבִּי הַמּוּצָף גַּעְגּוּעִים
אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֵלֶיךָ
קֶרֶן אוֹר שֶׁתְּנַשֵּׁק
אֶת זְהַב עֵינֶיךָ
וְאֶצְבַּע שֶׁתִּגַּע
בִּצְחוֹק שְׂפָתֶיךָ
הָרַכּוֹת
וְאוֹתִי
שֶׁיִּתְגַּלְגֵּל אִתְּךָ
נוֹשֵׁם אֶת תַּלְתַּלֶּיךָ
בנבני אהוב,
שתדע עוד ועוד שימחה.
שתמשיך לספוג אליך את העולם.
עדיין לא מצאתי לך פיל לחבק,
אך הנה הוא פיפנס (שגמהו אפור) שבאומץ בא אותך להכיר.
| |
לבד בחג
כמו בכל שנה, בשנים האחרונות.
כמו בכל חג.
ולא, לא נכון.
כי בפסח האחרון היו איתי שני בניי.
כי בנצעיר נמצא כאן כבר קצת יותר משנה.
אך לבד.
כי כך אני מרגיש בכל חג שאני מחוץ לישראל.
ועתה, לאחר המסע בפולין, אני חש קרוב יותר מתמיד.
ולכן תחושת הלבד מתגברת.
היא תדעך לאחר החגים.
הגעגועים בחג הזה גדלים עוד יותר לבנבני שגדל ומתייפה.
ואני לא שם לחזות ביופי המופלא הזה.
רק בתמונות.
לא, זה לא בכי של אציל פולני.
טוב, אולי מעט, אז מה.
יותר מכך, זו הרגשת הבדידות שמנקבת בי מראות של פעם.
רצונות של מחר.
וגם...
אני חושב שזו עת נכונה לזכור את המשפחות שאיבדו יקירים במלחמה האחרונה.
ואת אלה שמתמודדים עם פציעות גופניות ונפשיות לאחר המלחמה.
אני כלכך מקווה שהם יהיו עם יקיריהם.
שיצליחו במאבק הענק הזה שהם לפיתחו.
שיהא לכולכם חבריי היקרים,
חג של משפחה.
ימים של אור.
עם הרבה אהבה ו- care
שדות
*הטריגר לפוסט היה כמובן הנושא החם.
אך הפוסט הזה לא יופיע שם.
אני רוצה לחוש את האינטימיות של הבית איתכם.
| |
מִתְגַּעְגֵּעַ לִנְשֹׁם אוֹתְךָ
לְהִתְקַבֵּל אֶל תּוֹךְ מַבָּטְךָ
לִצְחֹק אוֹתְךָ
כְּמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ
לִהְיוֹת שָׁם
כַּאֲשֶׁר אַתָּה סוֹפֵג סָגֹל
וַאֲנִי אוֹתְךָ
| |
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
