| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שדות זקן
ניגשתי אליה בזהירות, נשען על מקלי.
"יש לי הפתעה בשבילך..."
היא הביטה בי במבט ספק סקרן, ספק משועמם.
"נחמד. אתה מדבר עברית?!"
"אומנם כך, אך ההפתעה שלי גדולה יותר", ניסיתי שוב.
היא הביטה בי בתשומת לב, מנסה לדלות מידע.
ואז נדלק בעיניה זיק קטן של הכרה.
מאוד קטן, כאילו יצא במבוכה מהפשפש הצדדי של הכרתה.
"אוי, שדות זקן", היא פלטה בלי חיוך.
39 שנים אחרי שהתראינו לאחרונה.
לאחר נשיקה אחרונה וגם דימעה, והחיוך עדיין לא עולה על שפתיה.
גם לסדקי העין הוא לא הגיע.
רק הידיעה ששדות ילד הפרחים כבר לא ילד.
גם פרחים כבר לא שזורים בשערותיו.
רק זיקנה וקמטים היא ראתה.
וטוב שכך.
כי כך הזדמנה לי הזכות לסגור עוד מעגל קטן של חיי מאז.
בלילה, בין הזיות כאבים לחלום,
הרמתי טלפון לעיריית ההיסטוריה, בבקשה שיבואו לפנות מטען חסר שימוש.
אולי יש כמה נזקקים מקומיים למבט עיניים שמביעות את כל משא העולם.
להפתעתי, בצרפת השירותים העירוניים עובדים מהר ויעיל.
הם הגיעו ופינו עוד כמה קופסאות משא רצינוּת שנותרו לי מאז.
ובתמורה אפילו העניקו לי חיוכים צרפתיים מאוד אסטתיים.
הם טובים באסטתיקה הצרפתים.
בעיקר, כאשר צריך לפנות כמה קופסאות עבר מיותרות, חסרות אסטתיקה.
מופלא המסע הזה שאני ממשיך אותו בישרא.
כמעט לכל מקום שאני מגיע, אני זוכה לביקור משק ההיסטוריה הפרטית שלי.
כמו אישור על הדרך.
כמו חיוך על מי שאני היום.
תודה לך גם, לך שהיית חברתי לפני 39 שנים.
שהופעת שוב לרגע...
| |
מִילָה
וּבֵין הַזִּכְרוֹנוֹת
רָאִיתִי סִירַת דִּמְיוֹן.
עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ
בֵּין סַלְעֵי הַכְּאֵבִים -
מִתְרַחֶקֶת אֶל אֹפֶק מְעֻנָּן.
הֵרַמְתִּי חֹפֶן אֲדָמָה
מְעַסֶּה אֶת גַּב יָדִי.
רָאִיתִי בַּצַּד אֶת יְכָלְתִּי,
כְּקֶצֶף עַל סְלָעִים -
עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת.
אַךְ אֲנִי כְּבָר מֵעֵבֶר לָאֹפֶק
עוֹקֵב אַחֲרַי.
מְצַחֵק,
מוּל נְקֻדָּה שְׁחוֹרָה -
שֶׁאוּלַי הִיא שַׁחַף לָבָן.
כְּטִפַּת דְּיוֹ
מִתְפַּשֶּׁטֶת בִּי
מִילַת זָהָב - -
| |
פרידה ממצרים - פרולוג
האור הזה, מה עושים איתו?
אביב בכל מקום. בחוץ ופנימה.
אני מרגיש מוצף ואיני יודע מה לעשות עם זה. האם בכלל צריך לעשות משהו עם האביב השורק בשדות וברחובות. האם האנרגיה הזו שממלאה כל פינה בי, היא ברת משמעות אחרת?
קטונתי מלהבין.
בחלקת היער הקטנה אני מסדר את מחטי האורן הלחים. מניח את קערת המים לכלבים. נושם את האור הקריר שמפזז בכל. ואלה המחשבות לא מרפות. שלא כמו האריה הכחול, ששוכב לא במרכז עסוק בפדיקור יסודי בציפורניו. כל שיוף שלו בגזע העץ מרעיד משהו בי. הוא יודע את זה ידידי הותיק. לא מביט לעברי, כי יודע שאני בו.
הוא עסוק בניקיון פרוותו. תמיד. היא הרי מבריקה בכחולה המשיי, אך הוא בשלו. מלקק ומבריק את רעמתו, כאילו בלעדי הזוהר המשיי שלה העולם יועם במשהו. הוא יודע ועושה את הנכון. לא כמוני, חסר הדעת, שלומד רק כאשר אבן פוגעת בי במקום כואב.
הוא לא מתרגש מסיפור יציאת מצרים הקרב. הוא הרי לא היה צריך לצאת מִמְּצָרִים, ואני מניח שגם לא יצטרך לכך אי פעם בחייו הארוכים והמלאים. הוא פשוט יושב על כנף קטנה של זמן ומשתעשע בפרוותו. כלכך הרבה אנרגיה קיימת בו, ממלאה כל תא ברקמותיו. לכן הוא יכול לסייע בעצם נוכחותו.
אני מנסה ללמוד ממנו שלא לחשוב. רק לחוש. אולי גם בי תיגע כנף של זמן. לפחות כאן בקרחת היער הקטנה אני חש שיש סיכוי לכך.
נשכבתי בשקט, נושם נשימות מרגיעות.
חש את הרעידות הקטנות העולות מחיי האדמה שתחתיי.
עתה נשמתי פנימה עמוק ולאט.
נוכחותם של פרפרי המילים הייתה כמעט לא מורגשת.
זֶה שֶׁלִּי
אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן
בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַקֶּנְיוֹן
אֶת הָאֳרָנִים
אֶת הָאוֹר.
מרפרפות ציורים של תמונות נשכחות.
של אביב אחר.
נזכרתי...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
