יומני אלפוחרה

אתם יודעים, בשכונה שלי עובר וואדי, ואנשי השכונה חיים באחד משני צידי הוואדי.  בוואדי עצמו יש פארק יפהפה.

וכך אנשי השכונה חיים בצד הגדה שכאן או מעבר לגדה השנייה ששם.  ובספרדית:

הגדה שכאן נקראת Vega de Acá

והגדה ששם נקראת Vega de Allá

וכאן נכנס עניין תרבותי של דרום ספרד. האמת לא שייכת לשום צד.  לא לך שחי כאן ולא לשכנך הרחוק שחי לו מעבר לגדה השניה, זו ששם.  האמת מתקיימת באמצע.  בוואדי, בנהר, או בכל מקום באמצע שתבחרו.

וכך האמת שלי של יום כיפורים והמלחמה ההיא, לא נמצאת כאן ולא נמצאת שם.  היא תמיד כאילו מתפשרת בנהר, נוגעת ומלטפת הן את הגדה שכאן והן את זו ששם, וכל אחד סבור שהאמת לצידו היא.  אך באמת היא מוכלת בכל הנהר, כי הרי רק במקצתה היא נושקת לגדות.

וכך אני מעדיף להעביר את זכרונות המלחמה ההיא.  בתוך נהר הזכרונות שהם לאוו דווקא שוטפים את ביתי.

שתהיה לכולכם שנה נהדרת.

שנה שאור יקרות ישטוף אתכם.

שנה של שימחה עמוקה וחיבוקים  מכילים.

שנה טובה וגמר חתימה טובה

עוד תמונה של שקיעה, הפעם עם מבט להרים ולים.

נראה לי שאלה תמונות שמתאימות מאוד לימים האלה.

הִתְחַרְדַּנְתִּי בְּעַרְסָל

מִתְלַטֵּף עַל עֲרֵמוֹת צְבָעִים

מִשֶּׁמֶשׁ שֶׁל עֵינַיִם עֲצוּמוֹת

חוֹשֵׁב עָלַיִךְ

גַּם לִפְעָמִים

כְּעֵרָה בְּחֲלוֹמִי

בִּשְׁתַּיִם

מִן הַפָּגָז בָּא בּוֹר לָעוֹלָם

עִם מַרְאָה צָבַעְתִּי בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

עִם מִלִּים שֶׁהָיוּ בָּחֲלוֹם סָתַמְתִּי סְדָקָיו

אֶת כָּל הָעֲנָנִים בּוֹ שִׁקַּעְתִּי

עַל כָּל צַעֲרְ-כֵם

כָּל דִּמְעוֹתֵ-יכֶם שֶׁיָּבְשׁוּ

עַד תֹּם

בִּשְׁתַּיִם וָרֶבַע

נִפְרַדְתִּי מֵהַבּוֹר בִּשְׁבִילְ-כֶם

שֶׁיְּבַשְׁ-תֶּם מֵחַיִּים

וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיְּחַבֶּקְ-כֶם

בְּצִבְעֵי הַשֶּׁמֶשׁ כִּסִּיתִי-כֶם

עֲנָנִים רַכִּים סִדַּרְתִּי לִמְרַאֲשׁוֹתֵ-יכֶם

מְנַסֶּה לְהַרְגִּיעַ אֶת מְנוּחַתְ-כֶם

עַד יָבוֹאוּ לְשֵׂאתְ-כֶם

בְּשָׁלֹשׁ

עָלִיתִי לַגִּבְעָה

מֵהַבּוֹר לָקַחְתִּי פִּסּוֹת מִלִּים וּתְמוּנוֹת

כַּדּוּר צֶבַע שֶׁל חַיִּים שֶׁהָיוּ כָּאן

סָפוּג בְּצַעַר

הִטְבַּעְתִּיו לוֹהֵט בְּיָדַי

לוֹכֵד אֶת שְׁאֵרִיּוֹת

אִבּוּד הָאָדָם

ואתם מסייעים בידי.  במהלך השנה, אתם משתתפים בסיוטי חיי יותר מפעם אחת.

אנמקווה שתסלחו לי היום, כי דווקא ביום הזה, עולה ברוחי מצעד אחר, צדדי ונשכח.

מצעד של אלה שפוסעים לאיטם, חיים עם צל מוות בתוכם.

ביום הזה, אני בוחר להיות להם לפה קטן, כי הם הרי לא מסוגלים.

הם חיים אך מקומם לא איתנו.

הייתה מלחמה ואנחנו המשכנו, חלקנו פגועים אך חיים ומנסים להשתקם.

אך ישנם אחרים, שעבורם העולם נעצר בקולות רעמים ובסנוור ברקים, כאשר המלחמה פרצה פנימה אל תוך חייהם.

חיים שהתנפצו ברעש פגז מתפוצץ.

חיים שפסקו בצרימת צרור כדורים שורק.

ואחרכך שקט ודממה.

ויש מהם שעולמם עדיין דמום.

אך מתעורר לעיתים, להרף עין, ונראה רווי ומלא כתקוות של צעירים.

אך רק להרף ואז כבה, וכך שוב ושוב ושוב, כסיזיפוס במעלה הר נסתר מעיניים.

סיכויים רבים כי כאשר תבקר את יודה'לה תראה אותו מחייך.

צוחק בעיניו ומחבק וסופג את המגע.

ואחרי כמה דקות כפרח יקמל, המבע יכבה וזרועותיו יישמטו, וכך גם ראשו על חזהו.

וכבר הוא לא כאן.

הסלע שניסה להרים, הדרדר שוב במורד ההר, כיבה את הרצון המתעורר של יודה'לה.

אתה מנסה להשיבו, מנסה לדובב אותו ולגעת ולצחוק, ומאומה...

הידיים רפוסות והראש רפוי והעיניים עצומות.

יודה'לה כבר לא כאן, הוא שקוע במקומות שלא נכיר ונדע.

ואז, כמו גייזר סמוי ניעור בתוכו.

בהתחלה רעדה קלה בכפות ידיו ובשיפולי שפתיו.

רטט שניכר למי שקשוב אליו.

ובקצב שעולה מתוכו, הגוף שלו מתעורר מהחשיכה שבה היה מצוי.

הראש מתרומם עם חיוך מבטיח, והעיניים שוב בורקות והגוף שוב כמה ויוצא אליך.

ואתה איתו בשמחתו, רוצה לפרוץ יחד איתו לעולם.

כלכך אתה מקווה שאפשר להאריך את שהותו במעלה ההר, כמה שיותר.

אך הזמן של היחד שלכם נקצב בחומרה.

אף אחד לא יכול לו לקוצב האכזר.

תמיד אני יוצא מיודה'לה שטוף דמעות ורותח מכעס.

יש לי אז שיח רוגז עם בורא עולם, אך אני נרגע מהר, נשטף בשמש הטובה ובקולות ציפורים.

מהר מאוד אני שוכח, עד שאזכר שוב.

והיום, כן היום אני זוכר!

ורוצה שכולם יזכרו את אלה שמשלמים בכל יום על מלחמה בישראל.

אלה שעבורם המלחמה לא הסתיימה מעולם, אפילו שאינם יודעים זאת....

הסיפור, הוא סיפור ההצלה של ציפורי הטרף הגדולות.  הן נכחדות כתוצאה מהשימוש ברעלים שחקלאים משתמשים בכדי להדביר מכרסמים, אשר מאיימים על שדותיהם.  בכדי להגן על טורפים וביניהן ציפורי טרף,  הולך וגדל השימוש בציפורים טורפות לילה כאויב טבעי של המכרסמים בשדות.  אך עדיין יש חקלאים שמשתמשים בחומרי הדברה, וציפורי הטרף ממשיכות להיענש.  מערך הגנה נוסף לשמור על ציפורי הטרף ועל המאזן החשוב כלכך לקיומן, הוא להאכילן במקומות גבוהים בהרים וכך יימנעו מלרדת לשדות החקלאיים שבהם הן עלולות למצוא את מותן.  באחת מתחנות ההאכלה האלה בנו שני תאי מסתור קבועים אשר קיר אחד שלהם בנוי מזכוכית שקופה מצידו הפנימי.  אותו הקיר נראה כמראה לכל דבר מצידו החיצוני.  כך שהציפור המביטה במראה רואה עוד ציפור מוכרה.  שעות  חולפות עד שהן מוכנות להתחיל בסעודה.  על הדינמיקה והיחסים בין הציפורים בתחנת ההאכלה בפוסט הבא.

היום אני רוצה להקדיש את הפוסט למלכת הציפורים – העוזניה השחורה.  בישראל היא מאוד נדירה ומבקרת מעט מאוד, בעיקר ברמת הגולן באזור גמלא ומעט בערבה.  רוב הזוגות המקננים בעולם נמצאים בספרד.  גם כאן אוכלוסיית העוזניות השחורות הולכת ומתמעטת, משום הלחץ של חיות מורעלות.  בהרצאת המבוא, הזהירו אותנו שלא נצפה, שעיקר המסה של הציפורים שתגענה לתחנת ההאכלה הן של דיות אדומות ונשר מקראי.  נו באמת, שיבואו בהמוניהן ואני גם באלה אסתפק.  השמועות דיברו על עשרות ציפורי טרף שמגיעת לתחנת האכלה אחת, בשטח של כמה מאות מ"ר.  אז לא ציפיתי ליותר מידי...  ואומנם כמצופה, לאחר ציפייה של שעות, הגיעו עשרות רבות של דיות ונשרים מקראיים.  וואווו, איזו התרגשות!!  ועוזניה שחורה – אין...

רעש משק הכנפיים היה מחריש והרעיד את הגג העשוי מענפים, גם את מעיי.  לפני שהבנתי מה ולמה עורי הפך חידודים חידודים, כמו פעם, כאשר המיגים שירדו עלינו פעם לפני שנות אלף...  גוש חום-שחור שהגיע מהפתח האחורי חסם את שדה הראיה ונחת ממש לפני חלון המסתור. ועוד נחיתה ועוד אחת, בסך הכל ארבע נחיתות הלמו באוויר וערבלו את דמי.  זה לא קשה עם מוטת כנפיים של 3 מטר שהולמות ומסעירות את כל אשר סביב.  הקירבה של הנחיתה לחלון המסתור לא איפשרה למצלמה לקלוט את כל גודל מוטת הכנפיים.  אחרכך זיהיתי שלושה בוגרים שמתנשאים לגובה של כ- 120 ס"מ ועוד צעיר אחד באותו הגודל, אך מעט כהה יותר.  ציפורים ענקיות ומרשימות!  הן התחילו להסתובב באתר ושאר הציפורים רחשו כבוד לגודל שלהן, לעוצמה.  גמני...

עזנייה שחורה בנחיתה - מבט אחורי (כל התמונות יגדלו במשהו לאחר הקלקה)...

מספרים כי בסין העתיקה, אחת מדרכי הריפוי למי שהיה בדיכאון, הייתה נוכחות ציפורים.  היו מכניסים את האדם הנזקק לתוך כלוב עם עשרות מיני ציפורים.  כל אחת בתדר אחר.  לאחר זמן, היה האדם יוצא מהכלוב מאוזן יותר.  מספרים...

ואני נזכרתי בסיפור הזה כאשר עוזנייה אחת נעמדה ממול פני, נועצת בי את מבטה ומבהירה לי כמה הגודל כן קובע!  העוצמה העזה של הראש שלה, כשמה כן היא!  עוצמה מהפנטת שלכדה בי משהו ושמשכ__ה ומשכ__ה אותו ממני, עד שלפתע עלה ממני פרץ דמעות שקטות.  לא מבין עדיין איך הכוח הלועס והטוחן הזה שמסוגל להתרומם עם עגל במשקל 40 ק"ג, הצליח להוציא ממני משהו ששכב שם וחיכה כלכך הרבה שנים, שידעתי את קיומו, אך לא ידעתי את הדרך אליו.  את כל מערכת העיכול שלי נציפור העזה הזו עברה ושלפה במדויק כאב עתיק יומין. 

ואחרכך הרגשתי שלווה ומנוחה – רגיעה.  כלכך נקי הרגשתי...  כמו נוצה בלונדינית שלה מרחפת ומלטפת.

הַיּוֹם הִסְוֵיתִי

כְּאֵב שֶׁל אָז

בִּצְבָעִים שֶׁל סְתָו

סְנוּנִית

הִפְנְתָה לִי גַּב -

מָה לָהּ כְּאֵב שֶׁל עַכְשָׁו

בִּצְבָעִים שֶׁל סְתָו?

בַּבֹּקֶר אֲנִי מִתְיַצֵּב

לִקְרַאת מְעוֹף הַצָּהֳרַיִם

לְהַבִּיט בִּי פְּנִימָה

עַד לַכְּאֵבִים

בַּלַּיְלָה

הַמִּלְחָמָה עֲדַיִן מִתְקַיֶּמֶת

מֵהַצַּד שֶׁלֹּא נִכְתַּב

בְּהַרְבֵּה שָׂפוֹת שֶׁמִּתְגַּלְגְּלוֹת בִּי

בְּמוֹרָא

הירח המלא לפני זריחת השמש, סוכות תשע"א - יום השוויון הסתווי