לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2018    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

סופעונה


בימים האחרונים אני אורז תרמילים. מהדק אבזמים ובודק מיני מכשירים. כל הידוק מאשש רגש חדש. מכל חגורה נתלה חיוך שאני לא מכיר. הרבה יש לי ללמוד. הרבה אני לומד.

תחושה של סופעונה אופפת אותי. אולי סופשנה נכון יותר. לא יודע. מה שכן אני חש בוודאות שהופ טרלללה גדלתי בשנה. תחושה טובה לקום בבוקר ולהרגיש שעליתי כיתה. ששנה חדשה באמת משתלשלת לה מכל פינה.

רק לפני 60 ימים חשבתי שדרכי עומדת להשתנות שמספיק עם המסע הזה למונגוליה. הוא שואב ממני יותר מידי כוחות. למרות שאני רק בנ25, הרי גופי לא נהיה צעיר יותר. השנים נותנות את אותותיהן. המוות ההוא מסרב לנטוש לגמרי, ואני כזקן מצוי מדבר על גיל 25. נו באמת, לחשתי לעצמי בלילות. מספיק ודי. והמשכתי בכל זאת. אולי בכוח ההתמדה. אולי משום שלא הייתי מחובר אל עצמי לגמרי.

ונסעתי לברזיל בידיעה או החלטה מתבשלת שזה יהיה החלק האחרון של המסע למונגוליה. שאחריו אקח את כל מטלטלי ורכושי ואשוב לבנות בית סביב עץ הלימונים שלי. אולי עם אישה שפגשתי. עם עצמי. זה הרגיש לי נכון. נסעתי לברזיל עם בירכת דרך מאולצת. עם געגועים. שם, היו אנשים שניסו לחדור לכל המקומות שלא התרתי. החוויה הייתה חזקה מאוד שם עם אישה אחרת שלא אפשרתי לה. עם איש שכן אפשרתי לו. כתבתי על זה לא מעט בשבועות האחרונים.

ושבתי לספרד. ומצאתי שגעגועים שהיו לא המתינו ואי בירכת הדרך כן חיכתה לי. ושמחתי. שמחתי על תעודת השחרור שנפנפו מול פניי. על השחרור הפנימי שזכיתי לו. ידיעות חדשות צפו ועלו לרקמות שיכולתי לראות. מהמקומות הננגעים ביותר שלי הן עלו. החלטתי להחליט. החלטתי שאני כן רוצה לצאת למסע עם אישה חדשה שפגשתי. שלא נתתי לה מקום. אני עדיין לומד את מקומה ומקומי. עדיין אנחנו רוקדים אחד מול השני ואחד עם השני.

ומחר נצא לדרך. היא ואני ועוד שישה אנשים. כל השאר שסייעו בתכנונים עזבו כבר. עתה אנחנו השמונה. יד אחת שיוצאת לדרך. הרבה שימחה לבאות יש בי. הרבה חששות מפרפרים לי בבטן. אני מקווה שאני מוכן למסע. מסע אחד יהיה מדרום אפריקה לזימבבואה, דרך נמיביה ובוטסוואנה. מסע מקביל יהיה המסע שלי פנימה. ויהיה גם המסע עם אישה. 100 ימי מסע.

הרבה התרגשות. הרבה.

אנלאיודע מתי אצור קשר לכאן.
אני מקווה שזה לא ייקח ימים רבים מידי.

בינתיים אני ניפרד מכם שהייתם לי משפחה וחברים אוהבים יותר משלוש שנים.
הרבה סייעתם ותמכתם ואהבתם.
אין לי מילים לתאר את התודות שאני חש למקום הזה.
המקום הזה הוא אתם.

תודה מקרב לב שבתוך ליבי.

אני מצרף מפה של מסלול שדומה למסלול שלנו.
המסע שלנו יהיה דומה אך גם מאוד שונה.
נקודת ההתחלה והסיום דומות.
מקייפטאון שבדרום למפלי ויקטוריה בצפון.

ממש אוהב אתכם חברים שלי.
תזכרו את האהבה וה- care

נכתב על ידי , 26/6/2007 15:30   בקטגוריות אפריקה, מונגוליה שלי, צעדים אל אור  
73 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-6/7/2007 11:17
 



הכל צפוי והרשות נתונה


"הכל צפוי והרשות נתונה" אמר רבי עקיבא בפרקי אבות.

לא באתי הבוקר לדון בשאלה הקיומית הזו.

הבוקר אני עסוק בתרמיל הדרכים שלי.

רק רציתי לומר שאת חלומותיי אני שוזר במרחב שהוא בין לבין.

לא יודע אם הכל צפוי, אני משער שכן.

ולו ממבט סוקר את חיי שלי.

לאחר שאני מסיים את הסריקה, אני רואה שמעבר לאירועים הבלתי נשלטים של חיי, יש עוד ודי הרבה.

בולטים שם מימוש הרצונות והשאיפות שלי.

מימוש. כן.  הצלחתי לממש.

יש שם גם כמה חלומות שנשזרו לידי אריג שמיש לחיים שלי.

ובחלומות אני מתעסק היום.

אני יוצא מחר עם שחר לכתוב עוד פרק בחלום.

אולי אצליח לארוג בגד חדש שישמש אותי לחיים.

כולי תקווה שכן.

 

הרי הרשות נתונה!

* * *

 

עֶרְגָּה

 

בֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ

יוֹשֵׁב סֶדֶק -

בַּמֶּרְחָבִים

שֶׁל פָּנַי שֶׁהָיוּ

 

גֶּשֶׁם - -

 

מִזֶּרַע עֶרְגָּה בּוֹעֶרֶת

מְגַשֵּׁשׁ נֶבֶט זָעִיר

מַבָּטוֹ

* * *

 

אני נוסע ואשוב בעוד כשלושה שבועות.

תשמרו לי על הבית

עם הרבה אהבה ו- care

  Foz do Iguacu
   Foz do Iguacu                             

נכתב על ידי , 27/4/2007 11:49   בקטגוריות מונגוליה שלי  
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-19/5/2007 13:45
 



מַפַּת חֲלוֹמוֹת


שַׂמְתִּי בְּתַרְמִילִי
צִיּוּרֵי חֲלוֹמוֹת
שֶׁל אָבָק דְּרָכִים

כְּדֵי שֶׁאֲזַהֶה
אֶת הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה

נכתב על ידי , 26/4/2007 20:34   בקטגוריות מונגוליה שלי  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-18/5/2007 13:10
 



שיעמום


שיעמום.
כך היה חושב מי שהיה מביט בי בשעות האחרונות.
איש לא היה ואיש לא ראה.
שעות שביליתי בפאטיו כך עד שקיעה.
מביט מול הגפן שצומחת לפלא.
מתמזג בה.
נותן לה לגדל שריגים שחודרים בי.

שיעמום.
כי לא עשיתי לכאורה מאומה חוץ מלבהות.
להיות בשקט.
להקשיב.
לקבל.
לתת.

עתה אני ניזכר במישהו שהיכרתי לפני שנים.
הוא הסביר לי שהוא מרגיש חי רק כאשר צל המוות נוגע בו.
לכן הוא טיפס על האוורסט כל שנתיים.
היה זקוק לסם המוות שיכהו בפטיש בכדי לחוש.

אני הפוך לגמרי.
מחפש את כל המשחות כדי לרכך את עור תחושותיי.
להגביר את רגישותי בכדי לקלוט את יפי הבריאה מול פרח אחד.
מול גפן גדלה.

אז מה לעזאזל אני הולך לעשות בעוד פחות מחודשיים בברזיל?
מסע הרפתקאות בנהרות ומפלים.
כדי שלאחר מכן אוכל לחוש חי יותר?
או אולי מת יותר.

הכל בשביל להחיות ולחיות חלום.
חלומות במונגוליה.
אי אפשר באספמיה, כי הרי כאן אני.
נכתב על ידי , 7/3/2007 21:19   בקטגוריות מונגוליה שלי  
68 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-10/3/2007 23:52
 



מילים שבאור


אפשר למקד את האור ולראות קבוצה של מילים כסיפור ניפרד.
אני יודע.
כתבתי לה את אשר פרסמתי כאן לפני ימים.
וכך היא ענתה לי.

* * *

איש אהוב

לא ציפיתי לשמוע ממך עד אשר ניפגש שוב.
קראתי וקראתי את הטלטלה שהייתה בנפשך.

אתה יודע, כאשר אני עוצמת עיניים אני טועמת אותך שוב.
הרי לכן יכולתי לשוב אל המגע כאשר נפגשנו שוב.
לכן שוב אֶפָּגֵשׁ איתך.
תמיד.

הכתיבה שלך טלטלה אותי מאוד.
לא ידעתי כי באת באותו הבוקר ממקום אחר.
מאישה אחרת.
לא שהייתי משנה משהו.
כי הרי שפתיך לכדו אותי כבר כאשר צעדת מאפלולית האולם אלי.
ובכל זאת כלכך רוצה אני שתכתוב רק את שהיה בינינו באותו לפניצהריים.
יש כאן זכות גדולה שאנו יצקנו לתוך אותו הרגע.
תכתוב שוב.

(ושכחת לכתוב את הדמעות.)

* * *

בין הרהוריה הייתי עסוק בקפלים שכיסו את הגמישות שיכולתי לראות בעיניה. השרירים הקטנים שלה שריצדו בחלק העליון של צווארה שיחקו איתי באור וצל של עלי קיסוס. לרגע אני ראיתי אותם לוחשים לי בצבע ובמשנהו הם נכבו תחת צל סנטרה.

עצמתי עיניים. ברגע לפני שחשתי את רכות שפתיה חשבתי שאולי הופנטתי. טעם שפתיה היה הכי נכון שהכרתי. שוב פעם טעמתי דובדבנים בשפתי אישה. חשתי הכי מנושק בחיי. היא לא הותירה לי סיכוי לנשק אותה. סקרה כל קפל שפתיים שבי. חוקרת בקצה לשונה את הכניסה אלי. לא מתירה לי להגיב. כך עצום עיניים וכנוע ישבתי שרוע בכורסא עתיקה מתענג על אישה מנשקת. לאיטי נפערתי מולה.

מול אישה שחשבתי שלא ידעה איש. כמה טעיתי. שכבות עפר רבות היא ניקתה ממני. חופרת את יכולותיי החוצה. עד למקום בו ידעתי שהכאב יהיה קשה מנשוא. בלתי אפשרי. באחת ננעלה בטני ופקחתי את עיניי.

מולי ראיתי עיניים עמוקות מוצפות פרחי תורמוס סגולים. מרקדים בפנים רכות ומזמינות. המראה הנכון ביותר בכדי שאבוא אל תוך מישכנה. כן הייתה זו עונת התורמוסים. רק אני לא ידעתי. גם לא הייתי מוכן עדיין.

* * *

כמה נכון כתבת.
הציור לבש גוונים אחרים.
גם טעם התורמוסים שונה.
(לא, את הדמעות לא שכחתי.
הן עדיין לא נכתבות)


לאישה יש יכולות שאני לא לעולם לא אגיע אליהן.
לא יכול לתאר איך היו חיי ללא יכולות הזיכוך שבאישה.
נכתב על ידי , 22/2/2007 19:50   בקטגוריות מונגוליה שלי  
65 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-28/2/2007 20:47
 



עונת התורמוסים


איך היה? היא שאלה אותי בערב. עניתי שהיה בסדר. דיברנו מעט על הנשיקה. אך לא הרבה. היא הכינה נס קפה עם חלב דל שומן. אני שתיתי תה.

באותו הבוקר התעוררתי עם זכרונות הלילה שהיה. עורג להתגלגל בשדה תורמוסים וכלניות. כמו פעם. האישה שהייתה איתי דיברה עם אהובה, בנוכחותי. קבעה איתו לערב. לא, אני לא קיבלתי את זה, אך גם לא נתתי לזאת להגיע לאיזו שיכבה פנימית. רק לאגו להישרט. לא היה לי זמן ליותר מכך. נפרדתי ממנה בנשיקה ונסעתי לירושלים.

באותו היום צריך הייתי לפגוש נזירה. נסעתי בדרך הישנה. אני סולד מכבישים מהירים. אני מתנשק לאט. גם עם הארץ שכך אני אוהב לעבור, במסלול איטי. בדרך למנזר פילחתי את שכבת היום החדש וחציתי לזמן אחר ולמנזר אחר. סמוך למקום בו התורמוסים היכו בי שורשים לראשונה בחיי. ידעתי שהיום לא אתפלש בשדה התורמוסים. מאוחר מידי. אחר כך כאשר התנשקתי איתה היא גילתה את כל שכבות הארץ שדבקו בדרכי לכאן. חשפה את החספוס הזה שבלשוני שהטעימו בי הרגבים של פעם.

הגעתי ומבטי נמשך לחלון ירוק. מוקף מסגרת של קיסוס מטפס. לא הבנתי למה רק בחלון אחד. משכתי בחבל הפעמון ונזירה מבוגרת קיבלה אותי והובילה אותי דרך מסדרונות מקושתים. צרים וקרים. אפלים. בסוף השאירה אותי באולם גדול ומקושת וריק. בקצה הרחוק ממני ראיתי את עלי הקיסוס מציצים מבעד למסך הלבן שכיסה על האור. ואז ראיתי אותה יושבת בצל החלון רכונה על השולחן. התקרבתי אליה והיא הפנתה אותי לכורסה לדיבור מקדים. היא צריכה הייתה לכתוב עלי חוות דעת, בכדי שאדוניה בפולין יוכלו לדעת את שווי לפני אלוהים ואדם. שאלה אותי שאלות של קורות חיים. מנסה להשוות בין מה שאני אומר לבין מה שאני כותב.

בין הרהוריה הייתי עסוק בקפלים שכיסו את הגמישות שיכולתי לראות בעיניה. השרירים הקטנים שלה שריצדו בחלק העליון של צווארה שיחקו איתי באור וצל של עלי קיסוס. לרגע אני ראיתי אותם לוחשים לי בצבע ובמשנהו הם נכבו תחת צל סנטרה.

כאשר הישירה את עיניה עם מבטה אלי, חשתי חדוּר מאוד. פלוּש. נראה שהאישה הזו אשר לכאורה לא ידעה איש, יודעת אותי לפני ולפנים. חשש התחיל להתגנב אלי שמכאן אני כבר לא אצא. לפחות לא כאשר נכנסתי, או אולי לא בדרך שהגעתי. גאוותי, אשר סוכמה כלכך יפה בנייר שהיגשתי, לא מצאה דרך לעמוד מול יכולותיה של האישה הזו. עדיין אני לא מבין איך העזתי להשתרע לאחור בכורסא המעוטרת. נותן לה לחבק אותי לזמנים אחרים.

עצמתי עיניים. ברגע לפני שחשתי את רכות שפתיה חשבתי שאולי הופנטתי. טעם שפתיה היה הכי נכון שהכרתי. שוב פעם טעמתי דובדבנים בשפתי אישה. חשתי הכי מנושק בחיי. היא לא הותירה לי סיכוי לנשק אותה. סקרה כל קפל שפתיים שבי. חוקרת בקצה לשונה את הכניסה אלי. לא מתירה לי להגיב. כך עצום עיניים וכנוע ישבתי שרוע בכורסא עתיקה מתענג על אישה מנשקת. לאיטי נפערתי מולה.

מול אישה שחשבתי שלא ידעה איש. כמה טעיתי. שכבות עפר רבות היא ניקתה ממני. חופרת את יכולותיי החוצה. עד למקום בו ידעתי שהכאב יהיה קשה מנשוא. בלתי אפשרי. באחת ננעלה בטני ופקחתי את עיניי.

מולי ראיתי עיניים עמוקות מוצפות פרחי תורמוס סגולים. מרקדים בפנים רכות ומזמינות. המראה הנכון ביותר בכדי שאבוא אל תוך מישכנה. כן הייתה זו עונת התורמוסים. רק אני לא ידעתי. גם לא הייתי מוכן עדיין.

לא זוכר איך יצאתי ואיך חזרתי. בדרך קניתי חלב דל שומן. כדי שנוכל להכין נס קפה בערב.

תורמוס ההרים
נכתב על ידי , 19/2/2007 19:59   בקטגוריות מונגוליה שלי  
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-11/4/2013 21:11
 



לגעת בחלום


נגעתי בחלום
וזה המון.
אפשר לחלום כל החיים.
אפשר לקוות שהחלום יתממש.
אך לגעת בחלום,
לא קורה הרבה בחיי.
ואני נגעתי בחלום.
זכיתי לפירורים.
ואולי אזכה לעוד.
אפשר כבר ללוש אותי כדמות הלחם ממנו באו הפירורים.
אפשר...

ואני ממשיך לעוד צעד שיביא אותי לגעת בעוד חלום.
חלום מונגוליה שלי.
חלום שבן 25 מבקש היום.
ואני ממשיך לצעוד.

שבוע עבר מאז שבתי ואני יוצא שוב.
אשוב בעוד שבוע.

שימרו על הבית.
היו טובים.
אהבו הרבה כי יש תמורה.

שדות

נכתב על ידי , 23/6/2006 08:58   בקטגוריות מונגוליה שלי  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-3/7/2006 10:44
 



סדק בהר נבו


כל חיי אני נע בתחום שבין החמצות לתיקוות.
ואולי זמן רב יותר מאשר כל חיי.
לא כמטוטלת, אלא בתחום המבורך שבין לבין.
מביט אל אפרוריות ההחמצות ואל השדות הירוקים של התקוות.
ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע.

אתמול כתב לי LELEBY בתגובה על מונגוליה שלי:
"איש ונבו לו" – זלדה
"איש ומונגוליה לו" - שדות.

(טוב, אני חושב שהוא כיוון לרחל.)

שוב עלה בי המרחב הזה של אפור וירוק.
שתי קצוות בתפיסות עולם.
האחת מטמיעה את ההחמצות בחיינו והשנייה זורעת תקוות קדימה.
האחת אשר ניסתה לעקם אותי לא אחת, ועם השנייה אני מנסה ליישר את חיי קדימה.
תפיסת ההחמצה המובנית, מבוטאת כלכך יפה בכאבה של רחל בשיר מנגד.
תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי וחונכתי.
דרך חיים שלמה אשר מטמיעה את הר נבו ומשמעותו לחיים שלנו היום.
תרבות של החמצות.
משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.
החמצת הר נבו.
גזירת הר נבו.

וכך כתבה רחל:
מִנֶּגֶד

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

כלכך עצוב ופטאלי.
מרכין ראש.
גזירה.

בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.
שורה שמגלמת כמעט אקסיומה קיומית.

והיכן היא התקווה?
רוצה אני את הבטחת השדות הירוקים.

מימי נעוריי התמרדתי לשורה הזו.
סירבתי להכיל אותה.
לא ראיתי בציפייה ובהחמצה גזירה משמים או מכל מקום אחר.
לא ידעתי מדוע כך אני נוהג.
אך עצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת שרידות.
כנגד גזירות אשר כביכול מובנות בחיינו.

תמיד חיפשתי דרך להיחלץ מהמבוך החברתי קיומי הזה.

ומצאתי את הזרע.
תמיד קיים הזרע.
בכל מועקה ועקה אנו יודעים לייצר אותו.
הוא יודע להיטמן במקומות שיבואו.
שיביאו את החיים שבו.
לפכות חיים שבנו.

כך היא מונגוליה שלי.
זרע שנטמן בגזירה הגדולה ביותר שידעתי בחיי.
גזירת המוות.
החמצת החיים שלי.
ואפילו שם, מונגוליה שלי לא הלכה לאיבוד.
לא נעלמה לארץ ההחמצות.
אלא השתמרה לה כזרע מלא חיים.
מצפה ומחכה ליום שמעט גשם יבוא ויעירה.

וכך היה.
שיעור שלי.

במקום אחר כתבתי הלילה

עֶרְגָּה

בֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ
יוֹשֵׁב סֶדֶק -
בַּמֶּרְחָבִים
שֶׁל פָּנַי שֶׁהָיוּ

עתה אני יכול לקחת את חלק השיר הזה ולסיימו מעט אחרת

גֶּשֶׁם - -

מִזֶּרַע עֶרְגָּה בּוֹעֶרֶת
מְגַשֵּׁשׁ נֶבֶט זָעִיר
מַבָּטוֹ

בהוצאה החדשה של שירי רחל עם ציוריו הנהדרים של שמואל חרובי,
מצויירות מול שירה של רחל 2 פרחי רקפות עדינים.
אני בחרתי את ציור הרקפות של חרובי מתערוכת "שירת העשבים", אשר צויר באותם תקופה (1923-1927).
פקעת יפהפהיה, עלים ושורשים המפריחים זר יפהפה של רקפות וניצנים.
עדינות ויופי מתוך עוצמה ועומק.



תודה תודה לך טליק שהבאת אותי לגעת מעט בעולמו של סבך.

יכולתי להמשיך ולחפור עם הדימוי הזה של רקפת לסלע נחבאת...

אני זוכר עתה את השיר עם הרקפת הזו.
אני זוכר עתה את נבטי ערגתי-ערוגתי עולים ממקום הסדק.

מעט חרשתי וגם זרעתי את הר נבו שהיה בי.
הוא כבר לא כלכך הר נבו.
הוא מתחיל לקבל דמות של הר מבטיח.
לפחות ערגת חיים אחת נובטת בו.
נכתב על ידי , 2/6/2006 19:13   בקטגוריות מונגוליה שלי  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-3/6/2006 23:16
 



צעדים נוספים


לפנות בוקר של מחר אני אצא לבדוק את נעליי.
בצעד ראשון שפותח מסע למשך השנים הקרובות.
שש מדינות שמחכות לי.
לא, שש מדינות שאני אנסה להתרומם אליהן.
מדינה אחת מחר.
עוד שלוש מדינות בשלושת החודשים הבאים.
מדינה נוספת בשנה הבאה.
ואז תגיע מדינת חלומותיי.
מונגוליה שלי.
והיא אפילו לא במונגוליה.

הרבה שנים חלמתי להגיע אל המדינה הזו והיא בכלל אי קטן אי שם באוקיינוס השקט. קראתי ולמדתי ותכננתי.
ואז באה הנפילה הגדולה.
המוות שבא לבקרני.

בשנים שאחרי בניתי את עצמי מחדש.
צעד אחר צעד.
מייחל להמשיך ולנשום חיים.
בלי חלומות ענקיים.

במהלך המסע שלי התחלתי להסתגל למציאות שאני למונגוליה שלי לא אגיע.
וכלכך רציתי!!
אך מציאות קשה לכופף.
הגיע הרגע והורשתי את החלום שלי לבנצעיר.
והוא הבטיח להגשים לי את החלום, דרכו ובדרכו.

מזה כמה חודשים אני בדרך חדשה.
היא לא עלומה בכלל.
היא ניפלאה לי, כי היא מעלה ענפים מוריקים של חיים שנקטעה דרכם בגיל 25.
והנה בן ה-25 מתחיל שוב ללבלב להעניק לי ממה שנמנעתי ומנעתי מעצמי שנים כה רבות.

לפני שבועות בנסיעה שכזו לענייני סידורים וקניות אומר לי בנצעיר.
"אני חושב שחלום מונגוליה שלך הוא עדיין שלך".
וקלטתי,
שכל המסע הזה החדש והמתחדש הוא גם למונגוליה שלי.

אני מתחיל מחר לפנות בוקר במסע.
ואני מקווה להגיע למונגוליה שלי בעוד שנתיים.

שש מדינות שאני מטפס אליהם.
ובדרך אמצא מאוצרותיי שהיו.
אוסיף עוד כמה אבני חן.

בן 25.
נחמד לי כך.
לפני המלחמה ההיא.
ילד פרחים מחייך אליי.

תודה לך נער שבי.
תודה לכם חיים.

אשוב בעוד שבועיים וחצי.

ותהיו טובים בסגנון אחי טליק.
ואל תשכחו אהבה ו- care

נכתב על ידי , 30/5/2006 11:43   בקטגוריות מונגוליה שלי  
56 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-19/2/2007 11:34
 



הֶרֶף הַמַּסָּע


כל פעם מחדש אני נפעם ממקרא עיניי.
איך מילים שנכתבות ביום אחד נשלחות אל העתיד.
שם אפגוש בהן יום אחד.

אתמול היה לי ברור שמילים של פעם מחכות למפגש איתי.
כי הרי כתבתי כבר פעם, על המסע הזה שלא יצא לפועל.
הרי כמה וכמה פעמים הייתי בחיים אחרים על סף המסע.
הוא לא יצא לפועל.
ואני ברחתי.

אך אני מתאמן.
אני וסוסי משתפרים ביכולת ההכנה שלנו.
הנה אתמול גיליתי שאיני בורח יותר, משום שהמסע לא מתקיים עתה.
משום שהמסע אינו מתאפשר.

זה לאו דווקא משום שאני חי כאן ולא במונגוליה.
או בישראל שממנה יצאתי.

פשוט, כי הגיע הזמן לפרחי הדרך להאיר את דרכי.

מצאתי את השיר הישן של פעם – שהתחבר לתחושה הֹוָה.

לַחַן צָבַע אוֹתָהּ בְּרִיקוּד סוֹעֵר וּמִתְפַתֵּל
קָצְרָה רוּחָהּ מִגּוֹנֵי בְּגָדַי
מְבַקֶּשֶׁת לִצְבֹּעַ אֶת קֶשֶׁת שַׁעֲרֵי עִירָהּ
פָּתְחָה צֹהַר לַשֶּׁמֶשׁ הַמְּלַטֶּפֶת

רוּחַ גְּדוֹלָה מְפַתַּחַת אֶת דֶּלֶת לִבָּהּ
מְלַטֶּפֶת אֶת אֲשֶׁר נִשְׁכַּח בַּמִּבְצָר
הַסּוּסִים רוֹקְעִים מִשִּׂמְחָה עֵת הֵרִיחוּ מַסָּע
הַמֶּרְכָּבָה מִצְטַחְצַחַת מִגִּיל וְקֶצֶף


עוֹרָהּ מֻחְלָק מִשֶּׁמֶשׁ כְּתֻמָּה
מוּל חֹם גּוּפִי הִיא עוֹלָה אֵלַי
מְבַשֶּׂמֶת אֶת גּוּפִי בַּהֲדָרָהּ
מַשְׁאִילָה לִי לְהֶרֶף אֶת רַכּוּתָהּ הַמְּשַׁכֶּרֶת

לְהַבִּיט לְרוֹם הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים בְּמַעֲלֶה חַיַּי
לִגְלֹשׁ בְּרַכּוּת סַעֲרָתָהּ הַוְּרֻדָּה
לִבְחֹן לֵב וְלִרְאוֹת מִלִּים
לִשְׁמֹעַ אֶת יַקִּירָתִי מְלַבְלֶבֶת מוּלִי

וְנָדַמָּה

סָפַרְתִּי דַּפִּים מִלְמַלְתִּי יָמִים
הַזְּמַן רוֹחֵשׁ אֶת חַדְרִי
הָרוּחַ שׁוֹטֶפֶת אֶת קִירוֹתַי

סוּסַי שָׁקְטוּ

אוגוסט 1999
נכתב על ידי , 18/12/2005 14:35   בקטגוריות מונגוליה שלי  
35 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-19/12/2005 21:08
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)