כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יוני 2018
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
בַּדֶּלֶת יָרַדְנוּ בְּסִמְטָה עֲגֻלָה. לְאַט, בּוֹלֵעַ אוֹתָהּ בְּבִּיסִים קְטַנִּים, שֶׁאוּכַל לְהַקִּיף כָּל כְּנִיסָה בְּמִדָּתִי.
בָּאנוּ אֶל הַדֶּלֶת בְּצַעַד מָדוּד. מַכִּיר אוֹתָהּ בִּמְדֻיָּק, מֻפְתַעַת שֶׁהִזְמִינָה אוֹתִי.
| |
אנטנה לירח בדרך למנזר עצרתי בכפר קטן על החוף ששחפים מילאו את צוקיו וחופיו בקריאות, דואים מול הרוח. אחד מהם כיוון כל הזמן ממני אל מול הירח, לא מוותר, עד שנזכרתי בדוד אברם.
בזיכרוני דוד אברם היה איש גדול ושמח, מאיר ומדיף ברנדי וויסקי. אפילו עתה חזי מתמלא בגלי צחוקו המדביק והמתגלגל. נסיעה במונית שלו הייתה חוויה משלהבת כמו דהירה על סוס פרא. הוא היה פוצח בקולו הרם בשירים פולניים נמוכים מים המלח, ומלווה את זימרתו בהרבה צביטות וטפיחות. לא היה לי כל סיכוי לחמוק מגילויי החיבה האלה. ממקום מושבי לצידו, בקושי ראיתי את הדרך והיא גם לא עניינה אותי כלכך. הייתי חייב להיות דרוך ומוכן לכל מהמורה וסיבוב שהוא והמונית חיפשו במיוחד בכדי לטלטל ולמעוך אותי. כך נסענו ואני נאחז בכל דבר שיציל אותי, ובעיקר נעזר בזרועו החזקה ושעירת התלתלים שלעיתים התנערה ממני ועזבה אותי לאחוז במיני גבשושיות אחרות. לפתע, ללא הודעה מוקדמת היה הדוד עוצר בחריקת בלמים מפחידה. חסר אוויר הייתי נשפך מהמונית לצידו של אברם שהיה מרים אותי בזרועותיו החזקות.
אנזוכר את הריח שנדף ממנו כאשר חיבק אותי חזק אליו, בדרך להנפה ונחיתה על כתפיו. כך תמיד. כאשר הוא בא לביקור או כאשר הגענו אליו. בבית או בהפוגה מדהרות המונית המטורפות שלו. מיד הונפתי אל כתפיו. בדרך למעלה הייתי חוצה את מבט עיניו המבריקות אל הירח. כך הוא עמד ממשיך אותי מכתפיו ומכוון אותי היטב היטב לירח שציפה לי. הייתי בטוח שהירח מצפה לי, כי דוד אברם מכיר ויודע את החוט שמוביל אליו. בשביל הרגעים האלה היה שווה לעבור כל טלטול וצביטה ומעיכה וכל נשיקה מדיפה ברנדי.
בערב במיטה, החוויה החזקה שבה ולקחה את גופי הקטן אל הירח והריגוש של החוט שנגע בי. ידעתי כי בקשה לשוב לשם לא תואיל, רק בקבוק ברנדי שלא היה בהישג ידי היה יכול לסייע לי. כאשר גדלתי דוד אברם נעלם מחיי והירח הסתובב לו שם משמים וקלוש, מסב את פניו ממני. דוד אברם לא היה איתי להניף אותי אלעל אל כתפיו.
בפעם הראשונה שהנפתי את בני על כתפיי חיפשתי, כמעט באופן אוטומאטי, את הירח. היה יום והירח לא הופיע. שבתי בערב עם בני. היה ירח כמעט מלא ואני הנפתי את בני והירח מייד היה שם. תחושה של פלא הייתה זו.
בערב האחרון פילאר לקחה אותי לשבת על הסלע ואמרה לי להביט לאישה הרוקדת על הגג. דרומה הבטתי כאשר השמש שקעה במערב.
כל הלילה התרגשתי מהחוט שנגע בי.
| |
שדה חיטה אחרכך נזכרתי בפיתולים שעיקמו את גופי. כל פיתול בדרך שעולה מהים נרשם על גופי. הסיבובים בפסגות שלא נגמרות הוכלו בי עד תום. או לפחות עד לדלתות הסגורות שבי. אנטוניו טוען שכל אחד מוצא סמבטיון בהרים. לכן הוא מעדיף לחצות אותם בשבת. עכשיו הוא מספר לי אתזה...
תמונת פנורמה עם המנזר שנמצא על הפסגה הקרובה (אפשר להקיש על התמונה לקבלת תמונה גדולה יותר)
קודם היו חיבוקים ומים קרים. עתה אנחנו יושבים בחדר הרגיעה. ניסיתי להירגע ונהיה לי קר. בהיסח הדעת הנחתי על ברכיי גלימה אדומה שהייתה מקופלת על גב הכיסא. אנטוניו הציע שאלבש את הגלימה והוא ייקח את בגדיי לכביסה. עטיתי את הגלימה ואת כל בגדיי הנחתי בשק שהיה בפינה. אנטוניו יצא עם השק ולחדר נכנסה אישה אדומה בשחור. נרתעתי לאחור, נבהל כמה רציתי מהטוב שיצא ממנה. התנשקנו לחי מול לחי ועוד פעם, וניסיתי להתחבא מולה, שמא תבין לא נכון את הצטרכותי. היא חייכה, רומזת שלא היה זה זמן נכון, ויצאתי את החדר אחריה.
פילאר ביום אחר
צעדתי לצידה, מקפיד במרחק צעדי ממנה, עד שהגענו היא ואני אל שדה חיטה. מהיום, שדה החיטה. היא הצביעה לעבר מובלעת קטנה בפאתי שדה החיטה. חציתי את השדה בשביל שהיה צר מלהכיל אותי, מתחכך ומוצלף שיבולי זהב. במובלעת טיפסתי על כיסא פלמנקו מוגבה והתישבתי טובע בים של זהב.
בשעות שעד לשקיעה התרחשו דברים. סחרחורות ודלתות נפתחו ונטרקו. שירה וגם צעקות. ואחרכך שקטו רקמותיי.
בקצהו של היום נטבעתי במילים שנחו בכף ידי, ממתינות, רגע לפני שעפו בקרן אור אחרונה.
שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ מִתּוֹךְ אִיֵּי עֵינַיִךְ שֶׁעָלוּ מִמְּצוּלוֹת - עֲטֶרֶת שָׁדֵךְ הַמֻּזְהָב שֶׁכָּבָה.
| |
שוב למנזר עד ליום רביעי אהיה עסוק באפיה של כיכרות לחם שְׂאוֹר. לא אשכח לאפות גם כמה עוגות שבת. אבוא מצויד מאמא אל אנטוניו. כך לימד אותי אנטוניו פעם: לתת מהמזון שטרחתי ואיהבתי אותו, זה לא רק לחלוק ולהתחלק. יש בזאת נוכחות שנשארת. בזיכרון. בלב. זה לעטוף ולהגן.
ביום רביעי אצא לגמוע 700 ק"מ של דרכי ספרד מאובקות קיץ. אנטוניו ידבר איתי אבא ואני אקשיב.
מקווה שהשמים יאירו בדרכים. לא תמיד הכחול האיר לי כך...
הִנֵּה הַבֹּקֶר בְּהָרִים הַשָּׁמַיִם הֵאִירוּ לְרֶגַע לִפְנֵי שֶׁהָעֲנָנִים שָׁבוּ לַעֲטֹף קוֹצִים * אשוב בשבוע הבא.
בוקר חורפי בהרים
| |
אהבתה של אמא הזמנתי את אנטוניו. כבר למדתי את חוכמתו של האיש הזה בהקשבתו. הוא נסע 700 ק"מ בכדי לפגוש אותי. הוא בא לדבר ובעיקר להקשיב.
כאשר נפרדנו בצעתי כמחצית מעוגת התפוזים ועטפתי אותה עבורו לצידה לדרך. אנטוניו חיבק אותי וכשהתרחק ממני מעט, ראיתי שעיניו נוצצות. ובלי ששאלתי הוא הסביר. לתת מהמזון שטרחתי ואיהבתי אותו, זה לא רק לחלוק ולהתחלק. יש בזאת נוכחות שנשארת. בזיכרון. בלב. זה לעטוף ולהגן. היום כאשר כך עשיתי, הוא נזכר בסבתו והתרגש מאוד.
התגובה שלי הייתה וואו גדול בלב. אחר כך, כאשר נסע ואני מלווה אותו בליבי, באה אמא וחיבקה אותי בכל המזונות שתמיד העמיסה עלי כאשר יצאתי מהבית. היא שלחה איתי מלאכים שישמרו עלי, ואני לא ידעתי. אנטוניו פתח לי עוד פתח לאהבתי את אמא.
| |
דממה ובלילה ההוא נדדה שנתי בין אמירות לשאלות. בין עובדות לקשיים. והמילים לאליהו* הדהדו בי כל אותו הלילה. וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה
ואני לא אליהו וההר הזה אינו הר חורב. אולי הארץ הזו היא כן המדבר שלי ובאלפוחרה אני אמור ללמוד את השיעור. איני יודע וגם לא אדע, ואין בכך משום החשיבות.
וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה יודע אני כי הרוח הגדולה שסערה בי הביאה אותי לכאן. למקום מרוחק ומבודד. קר ואפל וטחוב וזר. והרוח הזו זרה לי. לא ממני באה. לֹא בָרוּחַ יְהוָה
וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ באותו הלילה הקשבתי כמה פעמים להודעה שלך. והקשבתי גם לכל הרעש הגדול שהבאתי איתי לכאן. רעש הכאבים רעשם של הטורפים המתדיינים ומסתכסכים עם עצמם ואיתי. מדוע בכלל הגעתי לכאן. לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ מתוך הרעש עלתה שוב ההכרה כי כל הארץ הזו זרה לי. היא הצילה אותי. היא חיברה אותי שוב קצה לקצה. ורק בדבר אחד סירבה לגעת. בלב. כי הלב הזה יכול היה לכל אש מאכלת. ככזה הוא יכול לאש. לכל אש אשר לא ממני בא.
הוא הגלעין אשר ניתן לי. והארץ הזו את הבחירות הותירה לי. לֹא בָאֵשׁ יְהוָה
וְאַחַר הָאֵשׁ עדיין איני יודע במה אבחר. לפעמים נראה לי כי בחרתי להיות כאן עדיין, בשביל להבין. למה כל זה ולמה אני. היום אני יודע כי ההבנה היא מכשלה. היא נועדה לדעת את מה שהתרחש אתמול. לא מה קורה היום ויקרה מחר.
ובכל זאת, במה אני כן בוחר? באותו הלילה ידעתי כי אני בוחר בחיים. בבחירה מדוייקת של מילים. בחיים אני בוחר. מ-קוֹל דְּמָמָה דַקָּה
אמרתי זאת והקשבתי לדממה שעלתה ממני. דקה ומדוייקת. הקשבתי בדממה, לדממה.
הדממה הזו הביאה לי מרגוע. נתנה מנוחה לגוף העייף באותו הלילה.
איפשרה לי להתעורר אל הבוקר ובבוקר הקר מצאתי את אנטוניו יושב על סלע.
ובכל הייתה דממה. הקשבתי.
*פסוקים י"א-י"ב ממלכים א', פרק י"ט
| |
יושב על מדרגות נסעתי ושבתי, ועתה אני מטמיע.
הבוקר ישבתי שוב על המדרגות. מחייך אל עצמי. נזכר. כמה מדרגות עליתי וירדתי. ושוב אני כאן, יושב על מדרגות. ללא חשש. האדמה שוב מוצקה תחת רגליי.
הנסיעה נולדה תוך קשיים מרובים. בעיקר משום קשיי האמונה בי ובמסוּגלוּתי. בימים שלפני הנסיעה הסתבר לי, יותר ויותר כי אני חייב מגע של מישהו אחר. מישהו שימשוך בשערותיי ויוציאני מהבוץ שאני שרוי הייתי בו. בו, שנראה ומרגיש כאדמה מוצקה, אך בניגוד לכל הרגשה מוצקה, טבעתי לאיטי בתוכו, בתוכי. הבעיה הייתה אני, וכך תמיד הגורם המפריע לי בקיומי. אני.
רק שבוע קודם לכן נתקעתי באמצע המדרגות, ללא יכולת לעלות או לרדת. 10 מדרגות למטה, ו- 5 מדרגות למעלה ואני תקוע. מפוחד ולא מאמין ביכולתי לעלות או לרדת. התיישבתי בלי יכולת. כּוּלוּ כמה מדרגות שמנעו ממני מלבחור, סלון או חדר עבודה, וניצחו אותי. גזלו את בחירתי. כך ישבתי, די המום, נותן להרגשת ההלם של מצבי להשתלט עליי. טוב, אז יש עוד חלקים בי שעולים בעיתות מצוקה. כאלה שראו אור יום. שראו את יכולותיי בזמנים קשים יותר. ולאחר זמן מצאתי את עצמי שוב בחדר עבודתי.
מכאן, היה לי ברור שאני חייב מגע חיצוני לי. ולא משנה מה אומר הגוף. כי תשדורת שאני תקוע באמצע המדרגות, לא יכולה להיטיב איתי. רק להורידני עוד בבוץ הטובעני והתובע.
התקשרתי לדון. הוא הגיע לביתי ולאחר זמן ניענע ראשו בשלילה. במנזר שלו, הוא לא יוכל לסייע לי יותר. כי העוצמות שמבקשות לבקוע ממני, יגרמו נזק לשאר השוהים במנזר. עוד לפני ששקעתי במצוקת הגוף שלי, הוא סיפר לי על אחיו. אנטוניו, כומר בקומפלקס של מנזרים וכנסיות במערב ספרד. הוא יוכל לקבל אותך, אם כך תרצה.
אם כך ארצה, כלכך הרבה יש ברצון הזה. ממעמקים קראתי, והרצון עלה. מבטיח לי שהוא יעזור. שהוא יסייע גם אם אתקע.
כך התארגנתי והצטיידתי ויצאתי לדרך של 700 ק"מ. הנסיעה הייתה חלקה, למרות הגשם, הברד והערפל שכיסה את רובה. הגוף התובען שלי, לא תבע חולשה, אלא רק ארוחת צהריים אחת ועוד הפסקת קפה.
הגעתי לָהָהָר – הר עם יידוע כפול (יש כאן סיפור על היידוע הכפול. אספר עליו בפעם אחרת). ממש לפני שנכנסתי בשערי המנזר, בעת שקיעה, פסק הגשם, ניבקע הערפל וקשת מאירה יצאה להנציח אותי ניכנס אליי. (כך הרגשתי). עוד רגע ואת התקשרת. אחד ועוד אחת, הביא לידיעה שנכונה הנסיעה, והפתח נפתח לי.
השמש שקעה ואני נכנסתי. בוטח ובטוח עברתי תחת הקשת. אל אשר ציפה לי.
עייף מאוד נכנסתי בדלת חדרי וצנחתי לשינה עמוקה עד למחרת.
| |
שְׁנֵי סְדָקִים אַתְּ הִיא הַסֶּדֶק שֶׁאֲנִי יָכוֹל לָבוֹא אֶל עַצְמִי דַּרְכֵּךְ
אִתָּךְ לְעַבֵּר אֶת עַצְמִי אֲנִי יָכוֹל אֶת עֲתִידֵךְ בִּי
אֲנִי הַסֶּדֶק שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לָבוֹא אֶל עַצְמֵךְ דַּרְכִּי
אִתִּי לְעַבֵּר אֶת עַצְמֵךְ אַתְּ יְכוֹלָה אֶת עֲתִידִי בָּךְ
| |
מבט המדוזה השיר שפרסמתי אתמול אינו שיר חדש. הוא נכתב לפני זמנים רבים. באמת הוא נכתב לפני שבוע בדיוק. בלילה בו הגעתי למנזר (עוד אספר). רגע לאחר שהופיעה הקשת. לאחר שהגיעה שיחת הטלפון שלך שלא הצלחתי לענות לה.
אז בקעה הצעקה.
חשבתי שהייתה רק מדמיונות ליבי. הרי האוויר הקר והצלול והקשת שעדיין הייתה בליבי, הביאו שקט והבטחה. אז מהיכן בקעה לה הצעקה?
היום אני יודע. הייתה זו תזוזה של הטורף הפנימי שבי. תזוזה שחיכתה לעוד נגיעה, שתביאו לידי הזדקפות קומה.
כאשר שבתי ממסעי, לא כל חלקיי שבו עימי. חלקים שעדיין היו בדרך, הותירו אותי חשוף. ממקמים את חלקיי הרכים מול האוויר הקר. המילים שלך הגיעו בקלות פנימה. מילאו את כל כולי.
ושוב עלתה הצעקה.
צעקתי בקעה במלוא גרוני. השפלתי את מבטי לרגע. הוא לא היה זקוק למרווח גדול יותר. סדק הרגע הספיק לו. הפעם הוא, הטורף, הזדקף למלוא קומתו האימתנית.
מזל (מהו מזל?) שהיו עוד מילים שלך שנאמרו לי מאוחר יותר. מילים שלא חששו להסתכל אל הטורף שזעק מגרוני. והבנתי... הבנתי, כי גם אני יכול להסתכל אל עיניו רושפות האש. הבטתי בו מהמקום החלש שנותר בי. והוא, כמו לא יכול היה למבט עיני המדוזה שבי, התפורר מול עיניי. מתכווץ והולך. נעלם אל מאורתו הצרה והחשוכה. מקווה ששם יבלה את שארית חיי (תיקוות משונות יש לי...)
כך החלטתי לפרסם את השיר שנכתב לפני זמנים. כך התחזקתי. כך אני עתה מוכן לספר את סיפור המסע שלי למנזר שבהרים.
ותודה לכם שבאתם וחיזקתם אותי אתמול.
ותודה לך יקרה שלא נרתעת והישרת מבט!!
| |
צְעָקָה אָנוּס הָיִיתִי לְהַקְשִׁיב לַצְּעָקָה. בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה
סִימָן הַקְּרִיאָה מֵעֵדֶר טוֹרְפִים חוֹלֵף שֶׁנִּנְעַץ לוֹהֵט
הוֹתִיר עָנָן שֶׁלֹּא הִתְכַּסָּה הֵיטֵב בְּצֵל אֲדָמָה
* * * אפילו לחישה ממקומות הכי כואבים, יכולה לצעוק בגוף נילחש. אפילו שד מזדמן, יכול להעיר את מלך הטורפים. אפילו משהו שנכתב כתקווה, יכול להפיל את שומעו.
כי לכל קליפה יש שני צדדים. הצד שחש את הבטחון שבה. וקיים גם הצד המסנוור את השמיעה. מאפשר למלך הטורפים לצהול ולשמוח.
אני שמח שבשנה החדשה הזו יש לי מכשיר פלאים למיגור טורפים. אני לא בורח יותר מאף טורף.
לכן מחקתי את הפוסט הקודם. אני מניח במקומו את הפוסט הזה. של ידיעה חדשה לשנה חדשה. עדיין מעורפל. אך מעבר לערפילים קיימת וחיה ונושמת ידיעה חדשה.
אני לא בורח.
שבתי!
| |
|