| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: 109.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
תַּעְתּוּעֵי זְרִיחָה
אֲנִי מַבִּיט
בָּךְ-שֶׁל-אִישׁ-אַחֵר
מִתְמַלֵּאת בַּחַמָּה
שֶׁמִּתּוֹכוֹ –
אַתְּ-שֶׁל-אִישׁ-אַחֵר
טוֹוָה אֶת גַּלְגַּל הַחַמָּה
מִתּוֹךְ בִּרְכָּיו
אֶל בֵּין בִּרְכַּיִךְ.
| |
ארי דה לוקה מגיע ללב
בחדר 109 דלפו המים. שלושה ימים שהמים טפטפו את החיבוק שלנו.
זה היה חיבוק ארוך ועמוק. לקח לו זמן להתמוסס מהמזגן.
בהתחלה החיבוק כלל רק את הזין.
אך לאט לאט חשתי איך את חודרת למקומות בהם רץ הדם כפעמונים.
משקשק ומצלצל את שהיה. את שיהיה.
רגע אחד הפסקת והתרוממת על המרפק מושיטה יד לספר.
נתת לשדך להשתרע בתוך כף ידי, ושאלת:
את ארי דה לוקה אתה מכיר?
לא, לא היכרתי. אני בעיקר קורא שירה.
היום אני יודע שדה לוקה כותב פרוזה כשירה. אז עדיין לא חוויתי את המילים שלו.
הושיטה לי את "היפוכו של אחד" שפתחה בעמוד 30 וביקשה שאקרא.
קראתי.
חש את פיטמתה קורעת את תחושת העור שלי.
אחר כך הבנתי שהתחברה לחוויית המגע של ארי דה לוקה:
היא השכיבה אותי, אחר-כך הפשיטה ממני את הבגדים
והשאירה לי מלבוש אחד לבן, קל. נכנסה אל החושך של
השמיכות וכיסתה את כל גופי עם שלה. מתחתיה רעדתי
משמחה ומקור. האיברים שלנו התארגנו בהתאמה, יד על יד,
רגל על רגל, שיער על שיער, טבור על טבור, אף לצד אף
לנשום אתו רק בפיות מאוחדים. אלה לא היו נשיקות, אלא
התאמה של חלקים משיקים. אם יש טכניקת החייאה, היא
הפעילה אותה. ספגה את הקור שלי ואת החום שלי, חומרים
גסים שנילושו בתוך גופה וחזרו אלי תחת משקל האהבה.
שלה כיסה מתחתיו את שלי ושלי נשא את שלה, כמו שעושה
אדמה עם השלג. אם יש ברית בין נקבה לזכר, אני התנסיתי
בה אז.
נשארתי מחובר בכתוב. מבקש את לחש פיטמתה בדמי.
אמרה לי שגם אני מסוגל לכתוב כך.
אולי, אך אני לא יודע לטפס על צוקים כה תלולים.
הייתי עדיין בדרך למונגוליה שלי.
ואני עדיין.
למחרת המזגן התחיל לטפטף את חיבוקנו והפעמונים בדמי שקטו.
תמונתה של נזירה מירושלים שבה אלי.
אחרכך פגשתי אותה שוב בקופנהגן.
לא, התחושה שמישהי נגעה בשורש של חיי לא מרפה.
* * *
היום נפתח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים.
ארי דה לוקה הוא אורח של היריד.
בליבי גם.
| |
ואולי אני בכלל תתרן
שלושה ימים שהריח שלי נטש אותי.
הייתי מודאג.
כי לחיות בלי הריח שלי זה כמו לאבד חלק מזהותי.
כלכך שמחתי הבוקר למצוא את ריחותיי כמו בכל בוקר טוב.
לא משנה להיכן אני הולך ומה מעשיי, תמיד אני יכול למצוא את טביעת זהות הריח שלי במקום.
כך שלאבד את טביעת הריח שלי בביתי היה מאוד מדאיג.
שלושה ימים שנמחצתי בין גב שמסרב להתיישר למערכת עיכול מאוד מגמגמת ולוחצת.
כאילו מישהו לחץ אותי כשפופרת ומיצה מתוכי את מקור ריחותיי.
הבוקר השפופרת התמלאה שוב בקרם של חיי.
והוא מדיף את ריחותי כמימים ימימה.
עוד ריח ישן ומוכר עלה ממעמקים.
הריח שחיפשתי בחודשים האחרונים.
ריחה של אישה.
בחדר 109 עדיין לא מצאתי אותו.
הוא התחמק ממני ותעתע בי בלגלוג.
מסרב לחברני אליו ולהתעטף בריחותיי שלי.
לא כמו ערבה חסרת טעם וריח ואפילו לא כמו לולב חסר ריח ובעל טעם.
כל שביקשתי היה רק ריח כמו של הדס. חשבתי שאפשר להתנהל ולהתחבק רק עם ריח ללא טעם.
אולי משום כך לא הצלחתי ולוגלגתי על-ידי הנערה.
שכחתי לבקש ולחקור גם את הטעם ולא רק את הריח.
שכחתי להיפתח אל האתרוג המכיל הכל.
עדיין אינני יודע אם שכחתי בכלל, או פשוט נתקלתי בחוסר יכולת.
אימפוטנציה של ריח שרק תתרן יוכל להבין בה.
הבוקר האחרון נפתח כמו היום שלפניו, בריחות שנבלעו כולם על-יד הטפטוף המתגבר מאחריי.
עמדתי בחלון הפעור לרווחה לעולם ולפתע הגיח פרץ אדיר של גל ריח אתרוגי מאיזו נקודה עתידית שלא הכרתי.
ברק הריח היכה בי את דרכי לשם.
גם הבוקר חשתי את טעם האתרוג שבדמי ואני יודע כי הוא חי בי עדיין.
כלכך הרבה ריחות וטעמים מתרוצצים בי עכשיו.
הם עוד ימצאו דרכם גם לנייר ולמסך.
כך יודע אני בעצמותיי המריחות טעמים חדשים ועתיקים שבי.
ועדיין אני לא בטוח אם תתרן אני...
| |
מִלּוֹת טַעַם
מִגֻּמַּת הַטַּעַם שֶׁבְּפִיךְ
מְנַסֶּה לְנַחֵשׁ אֶת הָאוֹר שֶׁבָּךְ
לְאַחַר שֶׁנְּשִׁימָתִי נֶעֶתְקָה
אֶל תּוֹךְ הַמִּלִּים
| |
שני משוטים
אתמול ביום שישי הרגשתי את השבת שבאה לעטוף אותי.
הרבה שבועות לא חשתי כך.
עם הנערה חשתי כך.
אפילו פיזזנו באושר כאשר יצאנו מחנות לבני הנשים.
אחרי עוד יומיים הנערה הלכה ונשארתי בדד.
עם כל המשא למסע שתמיד רציתי לצאת.
המשפט הזה שאומר ללמוד לוותר על הכל, אך על החיים לא לוותר, נשאר איתי.
כך שלא הייתי כלכך בדד כמו שזה נראה לאיש מהבריכה, שלא הבין למה אני מוריד את מבטיי אל עירומו.
גם אני לא הבנתי, אפילו שהמים המשיכו לטפטף להם בחדר 109.
מביאים טפטוף של מרתפים מימים אחרים שפעם הייתי שותף להם.
היום כבר לא.
חדר 109 התמלא בסיפורים מזמנים אחרים. המונים של סיפורים.
מתוך יערות טחובים ומשק כנפיים פצועות.
סיפור של אהבה שאפילו בלחישה אסור להודות בקיומה.
והנערה שתקתקה את עירומה במרץ כבר לא כאן.
היא השאירה את הציוד שהיה לה עודף ושבה לצלול במעמקי חיים אחרים.
טוב שכך עשתה.
אפילו שנשארתי לבדי עם כל מה שנוצר שם, אם בכלל, שמחתי שאני עדיין לא מוותר ודבק בחיים.
במשנה מרץ.
ידעתי שאירועי חדר 109 ירדפו אחרי תקופה.
ידעתי וכך היה.
מוזר שהיו ימים אחרי זה שנעלמו מיומן החיים שלי.
כמו שעות שלעיתים נעלמות להם בפליאה.
לי נעלמו ימים שלמים.
אני משער שלנערה נעלמו שבועות וחודשים.
כי היא השאירה אותם מאחריה.
חסרי שימוש וערך.
כך לפחות אני כתבתי על האריזות, בכדי שאזכור שלא לפתוח כלכך מהר.
התמזל מזלי והיה לי מספיק מקום לאמץ את המטען הזה אל תוך ריקמותיי.
כך ידי ורגלי נשארו פנויות להמשך הדרך.
הרי הדרך לא הסתיימה ואף הנערות לא.
קיימת שם נערה אחת שמחכה, שיודעת לשלב אצבעות חזק חזק, גם כאשר זה מפחיד נורא.
גם כאשר האיש שאיתה פוחד וירא.
כי בשניים האחד גדל ושמח בכל אחד מחלקיו.
כי בשניים שהם יחד מותר לכל אחד לבכות, גם אם זה נשמע שלא במקום.
אפילו לשעתיים שלמות.
שעתיים שלמות.
אז טוב שהיא הלכה הלאה והשאירה אותי עם כל זהבי וצעצועיי.
אני אומנם נוטה מעט על צידי.
כמו סירה לא מאוזנת.
והחתירה במשוט אחד לוקחת ממני מאמצים שנראים לצופה מהצד מיותרים.
אך אני יודע שהתחנה הבאה קרובה.
שם אוכל למצוא שותף.
או לפחות עוד משוט.
אני אוהב לשוט בסירה בעלת שני משוטים.
עוד יותר אני אוהב לשוט בשניים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
