| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: Rocio.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
נִכְפָּפִים
בחצר הבית פורחת אצבעונית. סגולה, בזכרוני היא הרבה יותר כהה, השנה היא בהירה בחיוורונה.
מביטה למקום בו נמצאת השמש בהיסוס, שואלת.
איך מכל המקומות דווקא בחצר בניין משרדים סמוך למגרש החנייה קלטתי את מבטה.
כאשר היא הביטה אליי היתה זקופה יותר, אנבטוח. הרי החדר נמצא בקומה שנייה.
את שכבת במיטה שואלת וממאנת להאמין, ואנקשרתי קשר אחרון בחגורה ויצאתי, לא מביט סביבי. החרון בער בי.
הסתובבתי הרחק מהשוק מביט למקומות שאניודע שהתהלוכות בוקעות מהן.
הפנטקוסט נפל באותה שנה על אחד מהימים שסיימו את חודש מאי.
חיכיתי אך התהלוכה מאנה להופיע. אולי פיספסתי את יומראשון הנכון.
נתתי לרוח הקודש עוד הזדמנות אחרונה, והתעייפתי מעוד סיבוב ציפייה לה ברמבלה.
באותו הלילה, לא באו קתולים לרמבלה לחגיגות רוח הקודש ולהבות לא צנחו מהשמיים. כאילו שלא ידעתי. הרוח חיכתה לי בחדר, האש תבקע מבין ירכייך.
לא היה מקום אחר עבורי אותו הלילה.
אחרי עוד סיבוב מיותר שבתי לחדר שהיה בקצה סימטה קטנה, במרחק חניה מהרמבלה. בקו ישר מאצבעונית נכפפת.
נשאבתי פנימה עם כל האובך שצברתי בחוץ וכל שיכולתי להבחין היה במתאר ירכייך על רקע הוילון.
האובך שהסתלק לאוויר הלילה גילף אותך מטיפה ריחות מבין אצבעותייך.
מתענגת מנקטר ירכייך.
לגמתי מהרוח שבאה ממך, מביטה ומדיפה.
קודש.
מחייכת.
עתה לאחר השעות שחלפו, התרוממת,
לחשתי לך מילים שהפכת בי.
אַתְּ מְצַיֶּרֶת
אֶת תַּעֲנוּגֵךְ - נִכְפֶּפֶת
בְּעִקְבוֹתָיו אֶל
הַצַּלָּקוֹת שֶׁל גּוּפִי
שֶׁמְּקַעְקְעוֹת אֶת דְּמוּתֵךְ.
ושוב העונג הציף את העולם,
ואותנו גם.
| |
עונג וכאב
סיימתי לכתוב את קורותיי בצעדים אל האור. לעצמי כתבתי. עתה אני יכול להמשיך ולפרסם רגעים מהמסע כאן. כמה התגעגעתי לכתוב על המסע שלי. כל יום כל שרציתי הוא לפנות את הזמן ולהמשיך את הכתיבה. כדי לראות מול עיניים משתאות את אשר התעצב וממשיך ללבוש צורה בי. אני כותב כלכך הרבה שנים ואף פעם לא הייתה בי ערגה כה רחבה ועמוקה לכתוב אותי. מקומות חדשים שעלו מרקמות פנימיות. לבשתי צורות בגוונים חדשים. חייכתי את התאים שבי. ספגתי את האוויר בשפתיים רכות.
אך רגע לפני שאני ממשיך, אני רוצה להמשיך ולספר עוד משהו מאשר חוויתי לפני יומיים ואתמול. כי למרות שהטל נעלם עם קרניים ראשונות, החוויה הזו הייתה הרבה יותר מרגע סתמי. עמוקה יותר מליטוף מזדמן. ריחנית יותר מהרחה של פרח. רוסיו, שאני מכיר כידיד כבר זמן רב, קראה בי משהו חדש והגיבה. ואני ממקומי שמתחדש, נעניתי. הטל אולי התנדף, אך המשקע ניספג בי וגם ברוסיו.
אני ממש לא יודע אם יהיה לזה המשך. היא, משום שאינה מתגוררת כאן ועוד כמה צללים שהיא גוררת אחריה. אני משום הצומת הזו שאני מייחל לחצות. מבקש להמשיך. למצוא את היתד הבאה שאני מגשש אחריו בטיפוס שלי.
אתמול שוב ניפגשנו בשעה מאוחרת. רווינו טללים ומכאוב. התענגנו.
כל הערב הזה, רחרחנו זה את זה מרחוק ומקרוב, מנסים להרגיע את הגעגוע לסודות החבויים בנו. ערגנו למגע של העור, אשר יש לו טעמי פה ואצבעות. נוגעים ברכות. מבקשים את הקשה. חוששים מהכאב. עורגים. לשוני חפרה בתוך טעמייך מגלה פטמות מניקות חיים. בכל קפל שבך נחבא פתח של מעיין חיים ועינוגים. לא יכולתי לעצור מול אחד מהם, ולהרפות מאחיזתך את עינוגיי. מלפיתתך את כאביי. ריקודך העלה את השדים שעלו ממעמקים, ואת צחקת עת הם כרעו מול האש שעלתה מתוכך. היית מוקד של אש שרקדתי סביבו ובתוכו. לא חושש להחליף עינוג בכאב ותשוקה באהבה.
אי אפשר היה לשבוע. אי אפשר היה לאגור. רק להכיל ולהיות בחופים ונקיקים של סערות ורוגע. סערה ששלחה אותנו לגנעדן של עונג ובמשנהו לגיהינום של רעב. אש שמילאה אותנו וצרפה אותנו לרגעים של איחוד. ללא מקור.
עם מגע וקולות וטללי גוף צמאים ומרווים.
אני יודע שצמא ורעב הכריעו אותנו אל תוך האש.
כלכך עמוק איפשרנו לעצמנו להיבלע.
אני בתוכך ננעצתי מכל מקום לאשר לא ידעתי.
סופג את ליבתך הרותחת מולי ומתמוסס אלייך.
חולשת המילים שלי.
לעולם לא אוכל באמת להמחיש את אשר התחולל שם ביננו.
| |
שיכרון המדבר
מה שווה כל המסע הזה, אם הוא לא יכול לבוא לידי ביטוי בחוויה היומיומית.
כל הזמן מתנגן המשפט הזה בתוכי. בווריאציות ובניגונים ישנים וחדשים.
אברים שתיפקדו כבר לא רוצים להמשיך. מאוכזבים.
בניזוגם הלכו בדרך אחרת.
והרקמות החדשות עוד לא באמת ניסו לעוף ברוח החדשה שנושבת בי.
בבוקר רוֹסִיו התקשרה והציעה להתפקנק ביחד.
Rocio, כשמה היא. מבריקה ונוצצת כטל.
עתה היא כאן ועד הפעם הבאה לא אמצאנה.
ארזנו קצת יין אדום וחריצי גבינת עיזים מההרים ויצאנו למקום המסתור שלי.
שם בין אדום ללבן עם כחול שמזמין התמקמנו.
שדה טללים מצאנו.
מרבד של צמחי טל המדבר. הכל היה משכר.
רוסיו והרוח והכחול של הים.
לא יכולתי להתנגד כשהיא קטפה עבורי את שיכרון המידבר.
טלליה כבר עשו את פעולתם.
שיכרוני.
כאשר נגעה בי הייתי מוכן.
אך לא הייתי מוכן למגע העמוק שלה.
כמו לא ננגעתי מעולם.
אולי משום שכך לא הרשיתי לעצמי להינגע.
הפתחים החדשים שבי קיבלו אותה כגוזל שזה עתה למד לעוף.
רוצה עוד ועוד להתנסות. לחוות.
להפגין את כישוריו החדשים.
מנגינות חדשות שבי פצחו בשירת גוף ונפש שלא ידעתי את קיומה.
ידעתי שאי שם שוכנים בי צלילים דומים מפעם, ממחר, אך לא שיערתי.
רוסיו ידעה וניצחה בשרביט כיודעת כל פיתול וכל אור חבוי.
עתה אני יודע שימחה חדשה. עמוקה יותר.
חש את האצבעות שנשלחות עמוק לתוכי.
יודע כי מסעי אכן ניצעד גם בהוויה של עכשיו.
תודה לך רוסיו שהיית כאן אתמול
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
