יומני אלפוחרה

בלילה של סאן חואן –  La noche de San Juan, לא ירדתי לים.

חגיגת חושים שמקורה בתקופה פאגנית קדומה.

זו לי הפעם הראשונה מזה שנים שאיני משתתף בחגיגה...

שלשום חששתי לפגוש את עצמי מאותם הימים.

בלילה זה, באים השדים עתיקי הימים.

רכובים על זנבו של השטן.

בלילה זה מתמוססות הבתולות מול השדים.

בלילה זה זוכות העקרות בפרי בטן.

בלילה זה פורחת התאנה.

השימחה משחררת כל שד קדמון.

מי הים.

חול.

אש.

אנשים.

מזילים דמעות כאב של שימחה פורצת מכלא עתיק.

שלשום לא רציתי ליפול בשבי.

להיאסר בשלשלאות עתיקות,

של דמעות או שמחה.

במקום זאת צלמתי את חגיגת הזיקוקים.

אותה אומנות עתיקה ומכשפת.

הפעם צילמתי אל תוך הזיקוקים עצמם.

אולי אבין משהו מהמראה הנשקף...

של אש, אדמה, אוויר ומים.

(בחינם, ניתן להקליק על כל תמונה...)

...

השכמתי מוקדם לספוג את צבעי היום העולה ולחוות את קן החסידה על רקע שונה.  ידעתי שהיום יהיה אחר, האדמה תיגע בי.  קן אחד מתוך 45,000 קיני חסידות שיש בחבל הארץ הזה.  ואני לא הקדשתי סידרה לציפור המופלאה הזו.

רק להקשיב לנקישת מקור החסידות של קהילה שלמה עושה מיני חידודים בלב ובעור.   הנה בדרך מצאתי קהילת חסידות אופיינית.  הן מעדיפות לקנן בעיקר בחורבות וצריחי כנסיות.  אמירה מעניינת...

התקרבתי וכוֹס החורבות הציץ אלי מפינת החורבה.  נראה שזו הפינה הקבועה שלו. אף חסידה לא בנתה קן סמוך לפינתו.

הכוֹס העלה בי את חווית המסתור שוב, מבהיר לי כמה קשה לי לצלם מתוך מסתור.  כמו ילד, אני משתעמם מהר אחרי שהבנתי את הרעיון.  לאחר דקות ספורות נגמרת לי חוויית הצלם המקצועי, ואני מבקש את החופש שבי.  את המגע הבלתי אמצעי עם הסביבה, עם רחש העשבים והעלים תחת נעליי והענפים שמלטפים את ידי ופני.  אני מבקש את המצלמה הלאחושבת, אלא מרגישה את ליבי הלוחש.

בוקר וקר כלכך בהרים, מחצית יוני וקר ורוח.  בהרים הקיץ נושב גם ברוח הקרה,  מתערבבים בו גוונים של אביב עם חומים-צהובים של קיץ.  אלה צבעי קיץ הרריים שמאפשרים ליהנות ממנו בלי לעלות על מוקד החום המהביל.  בוקר וסנונית הרפתות כבר עסוקה בסיום בניית הקן שלה.  שמחתי כלכך שהיא הסכימה להיכנס למסגרת המצלמה.  בדרך כלל, אני זוכה רק בקצה זנבה הגאה...  נראה שהבוקר אני זוכה מכל טוב הקיץ שבהרים.

מצאתי מקום מזמין ורך ונשכבתי על המצע החומזהב, מתגלגל לספוג את החום שעלה מהאדמה.  מבקש גם בעיניים את החום מסביבי.  נפלא.  קלטתי שאני יכול לצלם מגובה אפס.  מהרום של הלב שנוגע באדמה הזהובה.  יכולתי ממקומי לספוג את צבעי הכחול-סגול של ארטישוק הבר.  הוא עדיין לא נפתח במלואו וכבר מדגיש את יופיו על רקע גווני החום שמשתלטים גם על הקיץ ההררי.

השקט שבי התמזג עם השקט של עשבי הקיץ הרוחשים ברוח.  זרעי קיץ ראשונים כבר התרוקנו והרוח נשאם לאביב הבא, מסמנים לגווני הזהב לצבוע את האדמה החמה.

חובה קטנה (לא להתבלבל, היא עדיין גבוהה - כחצי מטר) חלפה בתוך שלל כתרי הזהב של צמחי הקיץ.  מרימה ראש חששני – היא אף פעם לא נינוחה, אך תמיד היא נפלאה!  הרגשתי את עיניי מתמלאות שמחה, מכילות אותה ואת כל אשר סביב.

בתוך השקט הזה הרעמתי בקליק, ומתוך המצע הזהוב התרוממה דוכיפת ממצוד תולעי הבוקר ועדיין הצלחתי ללכוד את יופייה בתנועה קדימה.  אני אוהב את הרקע החומזהוב של העולם סביבי.  היא כלכך יפה, צבעיה מזמרים אליי.

ביקשתי שלא להקליק את מנוחת הציפורים והחלפתי מצלמה שמתאפיינת גם באפשרות להחליף את הקליק המכני באלקטרוני.  בניחותא התגלגלתי לצידי השני, ומולי בתוך סבך הענפים ירגזית מצוייה בפתח קינה, מביטה אלי בסקרנות.  ליבי התרחב משמחה.  הן בדרך כלל ביישניות ופחדניות.  והנה זו מקוששת ומנקה את סביב קינה ממש מולי, מאפשרת לי לצבור שקט.  הייתי כלכך שקט שחשתי שהשקט והקשב נשפכים לתוכי.  ממלאים...

נאחזתי הבוקר בקשב הקיץ שבהרים.

הסיפור, הוא סיפור ההצלה של ציפורי הטרף הגדולות.  הן נכחדות כתוצאה מהשימוש ברעלים שחקלאים משתמשים בכדי להדביר מכרסמים, אשר מאיימים על שדותיהם.  בכדי להגן על טורפים וביניהן ציפורי טרף,  הולך וגדל השימוש בציפורים טורפות לילה כאויב טבעי של המכרסמים בשדות.  אך עדיין יש חקלאים שמשתמשים בחומרי הדברה, וציפורי הטרף ממשיכות להיענש.  מערך הגנה נוסף לשמור על ציפורי הטרף ועל המאזן החשוב כלכך לקיומן, הוא להאכילן במקומות גבוהים בהרים וכך יימנעו מלרדת לשדות החקלאיים שבהם הן עלולות למצוא את מותן.  באחת מתחנות ההאכלה האלה בנו שני תאי מסתור קבועים אשר קיר אחד שלהם בנוי מזכוכית שקופה מצידו הפנימי.  אותו הקיר נראה כמראה לכל דבר מצידו החיצוני.  כך שהציפור המביטה במראה רואה עוד ציפור מוכרה.  שעות  חולפות עד שהן מוכנות להתחיל בסעודה.  על הדינמיקה והיחסים בין הציפורים בתחנת ההאכלה בפוסט הבא.

היום אני רוצה להקדיש את הפוסט למלכת הציפורים – העוזניה השחורה.  בישראל היא מאוד נדירה ומבקרת מעט מאוד, בעיקר ברמת הגולן באזור גמלא ומעט בערבה.  רוב הזוגות המקננים בעולם נמצאים בספרד.  גם כאן אוכלוסיית העוזניות השחורות הולכת ומתמעטת, משום הלחץ של חיות מורעלות.  בהרצאת המבוא, הזהירו אותנו שלא נצפה, שעיקר המסה של הציפורים שתגענה לתחנת ההאכלה הן של דיות אדומות ונשר מקראי.  נו באמת, שיבואו בהמוניהן ואני גם באלה אסתפק.  השמועות דיברו על עשרות ציפורי טרף שמגיעת לתחנת האכלה אחת, בשטח של כמה מאות מ"ר.  אז לא ציפיתי ליותר מידי...  ואומנם כמצופה, לאחר ציפייה של שעות, הגיעו עשרות רבות של דיות ונשרים מקראיים.  וואווו, איזו התרגשות!!  ועוזניה שחורה – אין...

רעש משק הכנפיים היה מחריש והרעיד את הגג העשוי מענפים, גם את מעיי.  לפני שהבנתי מה ולמה עורי הפך חידודים חידודים, כמו פעם, כאשר המיגים שירדו עלינו פעם לפני שנות אלף...  גוש חום-שחור שהגיע מהפתח האחורי חסם את שדה הראיה ונחת ממש לפני חלון המסתור. ועוד נחיתה ועוד אחת, בסך הכל ארבע נחיתות הלמו באוויר וערבלו את דמי.  זה לא קשה עם מוטת כנפיים של 3 מטר שהולמות ומסעירות את כל אשר סביב.  הקירבה של הנחיתה לחלון המסתור לא איפשרה למצלמה לקלוט את כל גודל מוטת הכנפיים.  אחרכך זיהיתי שלושה בוגרים שמתנשאים לגובה של כ- 120 ס"מ ועוד צעיר אחד באותו הגודל, אך מעט כהה יותר.  ציפורים ענקיות ומרשימות!  הן התחילו להסתובב באתר ושאר הציפורים רחשו כבוד לגודל שלהן, לעוצמה.  גמני...

עזנייה שחורה בנחיתה - מבט אחורי (כל התמונות יגדלו במשהו לאחר הקלקה)...

מספרים כי בסין העתיקה, אחת מדרכי הריפוי למי שהיה בדיכאון, הייתה נוכחות ציפורים.  היו מכניסים את האדם הנזקק לתוך כלוב עם עשרות מיני ציפורים.  כל אחת בתדר אחר.  לאחר זמן, היה האדם יוצא מהכלוב מאוזן יותר.  מספרים...

ואני נזכרתי בסיפור הזה כאשר עוזנייה אחת נעמדה ממול פני, נועצת בי את מבטה ומבהירה לי כמה הגודל כן קובע!  העוצמה העזה של הראש שלה, כשמה כן היא!  עוצמה מהפנטת שלכדה בי משהו ושמשכ__ה ומשכ__ה אותו ממני, עד שלפתע עלה ממני פרץ דמעות שקטות.  לא מבין עדיין איך הכוח הלועס והטוחן הזה שמסוגל להתרומם עם עגל במשקל 40 ק"ג, הצליח להוציא ממני משהו ששכב שם וחיכה כלכך הרבה שנים, שידעתי את קיומו, אך לא ידעתי את הדרך אליו.  את כל מערכת העיכול שלי נציפור העזה הזו עברה ושלפה במדויק כאב עתיק יומין. 

ואחרכך הרגשתי שלווה ומנוחה – רגיעה.  כלכך נקי הרגשתי...  כמו נוצה בלונדינית שלה מרחפת ומלטפת.

ברגיל, אני מהלך עם מצלמה או שתיים עלי, לאט.

לאט וחשוף לרסיסים של חוויות.

נותן להם לבעור על עורי, להאיט אותי.

בכדי להעיר את החשיפה שבי.

להאירה ממני.

והפעם לא כך היה.

סדנה נושאת אופי אחר.

המשתתפים האחרים באו להראות כי הגודל כן קובע.

להפיק את התמונה הטובה ביותר.

רק מלהביט בחצובות שלהם, עבר בי פחד חוסר היכולת, שלא לדבר מה חלף בי למראה עדשה באורך 80 ס"מ ובמשקל של כ- 2 ק"ג.

המצלמה שלי נהייתה עוּבּר ליד שלהם.  החצובה שלי הקטנה בכדי לצאת ידי חובת הצטיידות לסדנה, העליבה את הציוד שלהם.

ציפור אחרת הייתי שם, שדוברת את שפתם, אך עם מבטא אקזוטי.

אך עם דבר אחד כן באתי ובכמויות, אהבתי לטבע ולציפורים.

המדריך, רוּבּן, חש את אהבתי לציפורים ונצמד אלי.

התעניין ושאל ורצה לחוות את האור שבא ממני.

נכנסתי למסתור, התארגנתי עם המזון והשתייה והסתדרתי, מביט וצופה לסביבה.

מידי פעם חיברתי את המצלמה לחצובה בכדי להרפות את שרירי הידיים.

ושוב, ממתין וצופה ומצלם ומכייל את הציוד, וכותב פסוקים שאולי ינבטו לשירים.

חשבתי שהפעם לא יהיו בי רסיסים, כי הרסיסים נוצרים ובאים ויוצאים ממני, כגנרטור, כאשר אני צועד.

הפעם ישבתי שעות במסתור בסוף העולם שמאלה, בקרחת יער אלונים על הר עם רוח מקפיאה.

שעות של המתנה וצילום, כפי שאפשר לראות את עיני המציצות אל רוּבּן מהמסתור.

המסתור הוא דמוי אוהל עם הסוואה ומצויד ברצועות ורוכסנים לרוב, לייצוב ציוד הצילום.

באותו אחרצהריים ארוך חיפשתי את העקעק התכול.  ציפור שיר ביישנית ורגזנית באורך של כ- 35 ס"מ שכ- 20 ס"מ הם זנב תכלכל בעל גוון משתנה באור.  ציפור שמסתירה תעלומה בתפוצתה.  הציפור הזו נמצאת באירופה רק במערב ספרד ובחלק מפורטוגל.  אוכלוסיה נוספת של העקעק התכול ניתן למצוא רק בסין וביפן.  בין לבין, אין זכר לציפור היפה הזו.  חוקרים בעבר העלו את הסברה הלא מלאה שזה מעשה ידיו של מרקו פולו, והוא שהביאה במאה ה- 13 לאירופה.  אך למה דווקא לחצי האי האיברי?  בדיקות גנטיות העלו שההפרדה בין שתי האוכלוסיות התרחשה זמן רב לפני תקופת מרקו פולו.  ועדיין אין פתרון לחידת ההפרדה...

עוד אני ממתין וקורא וכותב, הן התחילו להגיע. בתחילה רחוק יחסית, 50 עד 100 מטר מהמסתור.  מאוד חוששות, וכנראה שגם אני שהתרגשתי, הזזתי את כל המסתור והייתי עבורן כדוב מסתער, והן לא העזו להתקרב.  ככל שנרגעתי ונעתי בלחישות איטיות, הן הלכו והתקרבו.

אחרי שעתיים  הן כבר הגיעו לעץ האלון שמולו התמקמתי, ממתין להן במסתור.

הכול נראה כמופע מאורגן, תמונה אחרי תמונה, ציפור נכנסת אחרי שחברתה סיימה ויצאה.

ראשונה הציצה מעבר למסך הבימאית שכנראה ארגנה את כל המופע.

(ניתן להקליק על התמונות בכדי להתקרב...)

הבימאית נעלמה וללא התראה הופיעה המספרת ובקול גדול מתחה כנפיים כמלוא יכולתה ונשאה קולה בשירה מהירה, מתקרבת ומתרחקת ולאיטה מתרככת. 

כמעט במקביל, הופיעו שני הרקדנים הראשיים שנתנו מופע מרהיב של ריקוד בשניים, לצלילי הציפור הראשונה.

אך הציפור, כציפורים, המאמץ הגדול הביא לה צורך לפרוק מטענים מיותרים, אפילו אם השירה עדיין בפיה – או אולי זו עדות לסיפוקים מיידיים, או סתם חוש הומור של ציפורים.

ביקשתי שלא יסתיים לעולם, אך הנה הופיעה שוב הבימאית והשתחווה בתודה להיותי קהל מבין ושקט כלכך...

חלפו להן דקות החסד והציפורים סיימו ועפו לדרכן...

רוּבּן הופיע בכדי לאסוף אותי ושאל על האור.

הסתבר שגם כאן הצלחתי לצעוד כמה צעדים ולאסוף כמה רסיסים.

שֶׁמִּתְרַסֵּק בָּעֵמֶק.

לְאוֹר יָרֵחַ הוּא נָבַט

מִתַּחַת רַגְלַי שֶׁתָּעוּ.

המילים כבר הדהדו כאן בעבר.

זה הצילום של רסיס האור שהביאה אותן שוב...