יומני אלפוחרה

ויהי בחצי הלילה, נזכרתי במילים של שיר מפעם:

לָשִׂים לֵב

שַׂמְתִּי לֵב. בַּלֵּב

אַתְּ מְחַלְחֶלֶת פְּנִימָה

אֶל עַצְמֵךְ שֶׁבִּי -

הַאִם גַּם אֲנִי בַּדֶּרֶךְ

לַחֲבֹר אֶל עַצְמִי שֶׁבָּךְ?

כמו שאפשר בחצי הלילה, עלתה נחרצות שאלה מסיימת אחרת:

¿הַאִם גַּם אֲנִי בַּדֶּרֶךְ

לַחֲבֹר אֶל עַצְמִי שֶׁבִּי?

שורה כלכך איטית יחסית לפתיחת השיר.

האיטיות המשיכה עד שהתאפשר לי להציץ פנימה...

למסתיר את עצמי שבי.

לָשִׂים לֵב בִּי

שַׂמְתִּי לֵב. בַּלֵּב

אַתְּ מְחַלְחֶלֶת פְּנִימָה

אֶל עַצְמֵךְ שֶׁבִּי -

¿הַאִם גַּם אֲנִי בַּדֶּרֶךְ

לַחֲבֹר אֶל עַצְמִי שֶׁבִּי?

קֹדֶם, שֶׁאַרְיֵה יָצִיץ פְּנִימָה

לִפְנֵי שֶׁיִּתְכּוֹפֵף וְיַחֲבֹר -

לְהַכִּיר אֶת הַצְּלָלִים שֶׁעַל הַקִּירוֹת

שֶׁחוֹשְׂפִים אֶת אֵלֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַטִּיחַ הַמְּסֻיָּד,

עַל עַצְמִי שֶׁבִּי.

צמד עצי באובאב מתחבקים