יומני אלפוחרה

(בחינם, ניתן להקליק על כל תמונה...)

...

השכמתי מוקדם לספוג את צבעי היום העולה ולחוות את קן החסידה על רקע שונה.  ידעתי שהיום יהיה אחר, האדמה תיגע בי.  קן אחד מתוך 45,000 קיני חסידות שיש בחבל הארץ הזה.  ואני לא הקדשתי סידרה לציפור המופלאה הזו.

רק להקשיב לנקישת מקור החסידות של קהילה שלמה עושה מיני חידודים בלב ובעור.   הנה בדרך מצאתי קהילת חסידות אופיינית.  הן מעדיפות לקנן בעיקר בחורבות וצריחי כנסיות.  אמירה מעניינת...

התקרבתי וכוֹס החורבות הציץ אלי מפינת החורבה.  נראה שזו הפינה הקבועה שלו. אף חסידה לא בנתה קן סמוך לפינתו.

הכוֹס העלה בי את חווית המסתור שוב, מבהיר לי כמה קשה לי לצלם מתוך מסתור.  כמו ילד, אני משתעמם מהר אחרי שהבנתי את הרעיון.  לאחר דקות ספורות נגמרת לי חוויית הצלם המקצועי, ואני מבקש את החופש שבי.  את המגע הבלתי אמצעי עם הסביבה, עם רחש העשבים והעלים תחת נעליי והענפים שמלטפים את ידי ופני.  אני מבקש את המצלמה הלאחושבת, אלא מרגישה את ליבי הלוחש.

בוקר וקר כלכך בהרים, מחצית יוני וקר ורוח.  בהרים הקיץ נושב גם ברוח הקרה,  מתערבבים בו גוונים של אביב עם חומים-צהובים של קיץ.  אלה צבעי קיץ הרריים שמאפשרים ליהנות ממנו בלי לעלות על מוקד החום המהביל.  בוקר וסנונית הרפתות כבר עסוקה בסיום בניית הקן שלה.  שמחתי כלכך שהיא הסכימה להיכנס למסגרת המצלמה.  בדרך כלל, אני זוכה רק בקצה זנבה הגאה...  נראה שהבוקר אני זוכה מכל טוב הקיץ שבהרים.

מצאתי מקום מזמין ורך ונשכבתי על המצע החומזהב, מתגלגל לספוג את החום שעלה מהאדמה.  מבקש גם בעיניים את החום מסביבי.  נפלא.  קלטתי שאני יכול לצלם מגובה אפס.  מהרום של הלב שנוגע באדמה הזהובה.  יכולתי ממקומי לספוג את צבעי הכחול-סגול של ארטישוק הבר.  הוא עדיין לא נפתח במלואו וכבר מדגיש את יופיו על רקע גווני החום שמשתלטים גם על הקיץ ההררי.

השקט שבי התמזג עם השקט של עשבי הקיץ הרוחשים ברוח.  זרעי קיץ ראשונים כבר התרוקנו והרוח נשאם לאביב הבא, מסמנים לגווני הזהב לצבוע את האדמה החמה.

חובה קטנה (לא להתבלבל, היא עדיין גבוהה - כחצי מטר) חלפה בתוך שלל כתרי הזהב של צמחי הקיץ.  מרימה ראש חששני – היא אף פעם לא נינוחה, אך תמיד היא נפלאה!  הרגשתי את עיניי מתמלאות שמחה, מכילות אותה ואת כל אשר סביב.

בתוך השקט הזה הרעמתי בקליק, ומתוך המצע הזהוב התרוממה דוכיפת ממצוד תולעי הבוקר ועדיין הצלחתי ללכוד את יופייה בתנועה קדימה.  אני אוהב את הרקע החומזהוב של העולם סביבי.  היא כלכך יפה, צבעיה מזמרים אליי.

ביקשתי שלא להקליק את מנוחת הציפורים והחלפתי מצלמה שמתאפיינת גם באפשרות להחליף את הקליק המכני באלקטרוני.  בניחותא התגלגלתי לצידי השני, ומולי בתוך סבך הענפים ירגזית מצוייה בפתח קינה, מביטה אלי בסקרנות.  ליבי התרחב משמחה.  הן בדרך כלל ביישניות ופחדניות.  והנה זו מקוששת ומנקה את סביב קינה ממש מולי, מאפשרת לי לצבור שקט.  הייתי כלכך שקט שחשתי שהשקט והקשב נשפכים לתוכי.  ממלאים...

נאחזתי הבוקר בקשב הקיץ שבהרים.

שוב החמצות, ודווקא בחג השבועות, החג של תקווה וקבלה.

בחג שהוא אירוע שמאיר את הלב באורות וברקים.

הפעם שבועות, על תקוותיו וברקיו, אינו מסתיר את הר נבו, ההחמצות שיבואו כבר כאן.

התנועה של בין תקוות והחמצות מתאפיינת בחג הזה במשרעת קטנה מהרגיל.

הקצה האחד נע ומטמיע את ההחמצות ובקצה השני נזרעות תקוות קדימה.

הקצה האחד הוא שניסה לעקם אותי לא אחת, ועם השני תמיד ניסיתי ליישר את חיי קדימה.

תפיסת ההחמצה, מבוטאת כלכך יפה בכאבה של רחל בשיר מנגד.

תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי וחונכתי.

דרך חיים שלמה אשר הטמיעה בי את הר נבו ומשמעותו לחיים.

תרבות של החמצות.

משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.

החמצת הר נבו.

גזירת הר נבו.

וכך כתבה רחל:

מִנֶּגֶד

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא? הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.

שורות שמגלמות כמעט אקסיומה קיומית.

גזירה שאותה חייבים לקבל.

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

כל ימי סירבתי לשורות האלה.

לא הכלתי אותן.

אני סבור שעצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת שרידות.

יכולת להתחדש.

השיר הזה חשף לפני כי גם על הר נבו, כל הר נבו, אפשר לזרוע.

כל מועקה ועקה מייצרים זרע.

אשר יודע להיטמן במקומות שיבואו.

שיביאו את החיים שבו.

ביום שגשם יבוא ויעירו.

מָתוֹק לִי גֶּשֶׁם הַבֹּקֶר

שֶׁבֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ

מֵקִיץ בִּי נֶבֶט זָעִיר

מִתַּרְדֵּמָתוֹ

מַבִּיט

בְּתִקְוָה מְחַדֶּשֶׁת

אני מביט וקורא את אשר מתחולל בישראל, ורואה גם זרעים שעולים מסביב.

כולי תקווה שהחברה בישראל תדע לנצל את האירועים האחרונים בכדי לחדש תקווה, לזרוע סובלנות והרבה care.

תמיד אפשר!

חגשמח

שיהיה החג מלא אור ותקוות מתגשמות

אני זוכה לראות אותם בצילומים אחרים.

אני מביט ומביט ודברים עולים.

חלקם בשמחה ואת האחרים אני מושך ומסייע.

כך בצילום הנוף הזה.

אלף פעם ועוד פעם, ניסיתי לחפש את הסוד הטמון בתמונה.

למה היא מעניקה מסתור, למי היא מגלה.

ניסיתי למצוא וסובבתי וחתכתי ומתחתי, והצילום בשלו...

אתמול הבטתי בצילום בפעם האלף ועוד כמה (לאחרונה יש בי כמה פעמים מאלף:)).

ונדמה היה לי שאני שומע צלילי כינור.

כן!

פעם כתבתי בשיר מלפני אלף שנותיי (פעם אחרונה להיום:)), על המנגינה העתיקה הזו.

(שורה ממנו עלתה גם בתגובה שלי בפוסט הקודם.)

כתבתי את השיר הזה, כאשר הייתי כה צעיר ומאוהב.

גזרתי רק מעט מהשיר הארוך הזה, והנה הוא לפניכם לשבת.

כִּנּוֹר

חוֹף הַיָּם נָטוּשׁ מִשְּׁחָפִים

הַרֹגַע נְשָׂאָם לְחַפֵּשׂ סְעָרוֹת

צוּקֵי הַחוֹף מַאֲדִימִים לִפְרָקִים

כְּאֲפַרְכָּסוֹת יְלָדִים מְבֻיָּשִׁים

שְׁנַיִם פָּסַעְנוּ עַל הַשֶּׁקֶט בִּזְהִירוּת

מַחְלִיפִים שְׁבִילֵי חוֹל בִּצְדָפוֹת אֶצְבָּעוֹתֵינוּ

מוֹנִים גַּרְגְּרִים וּמְיַשְּׁרִים אַצּוֹת חֲשׂוּפוֹת

חֹם גּוּפֵינוּ מַרְחִיק אֶת הַמַּגָּע.

הַסְּלָעִים אַוְרִירִיִּים בְּיָדֵךְ

לוֹחֲשִׁים אֶת מַגָּע הָעוֹר לָאֲוִיר

צִפָּרְנֵי הַגַּלִּים מְבִיאִים מִלִּים חָבוּיוֹת

הֶהָרִים נִבְלָעִים בְּתוֹךְ מִלּוֹת עֵינַיִךְ.

חֶרֶשׁ מַגְבִּיהַּ קֶצֶף הַמִּלִּים 

נוֹגֵעַ בְּפַס עֵינַיִךְ הַבּוֹרֵק בְּיָרֹק

מְלַטֵּף בְּאָדֹם אֶת רַכּוּת שְׂפָתַיִךְ

מוֹתֵחַ מֵיתָר מִלִּבֵּךְ לִבְשָׂרִי. 

וּמֵעֵבֶר לַלֹבֶן מַבִּיט הַצְּלִיל

נוֹגֵעַ מְרַפְרֵף בְּאֲפַרְכֶּסֶת הַחוֹף

מֵישִׁיר קוֹלוֹ מוּל גִּבְעַת גּוּפֵךְ

נוֹשֵׁך קַלּוֹת לוֹחֵץ קִמְעָה עַל זְרוֹעֵךְ.

הַמִּלִּים נֶאֱסָפוֹת סָבִיב בִּשְׁאוֹן גַּלִּים

מוֹתְחוֹת מֵיתָר בֵּין רַגְלַיִךְ לְעֵינַי

מְלַבְלְבוֹת מַרְאֶה חָדָשׁ בְּדָמִי

רוֹחֲשׁוֹת אֶת צְלִילֵי הַשָּׁמַיִם בְּגֵוֵךְ.

עוֹלֶה הַצְּלִיל מִבַּעַד לְפִרְחֵי הַמִּלִּים 

כִּסְגֹל הַזְּרִיחָה הַמִּשְׁתַּקֵּף מִתּוֹךְ גַּרְגֵּר חוֹל

פּוֹגֵשׁ אֶת גּוּפֵךְ הָרַךְ הַמֵּכִיל אֶת דַּפֵּי הַתָּוִים 

נִמְתַח מֵיתָר מֵאוֹנֵךְ לְאוֹר לִבִּי.  

הַמַּנְגִּינָה חוֹרֶשֶת אֶת הַחוֹף 

מַתְוָה אֶת טְבִיעוֹת לְבָבוֹתֵינוּ בַּחוֹל הַמָּתוֹק

הַלַּחַן צוֹבֵעַ אֶת הַיּוֹם בִּכְחוֹל הַשָּׁמַיִם

תְּכוֹל הַמַּיִם מֵזִין אֶת קַלַּחַת דָּמֵנוּ.

מֵיתָר נִמְתַח בֵּין יָם לַשָּׁמַיִם

מַרְעִיד אֶת נְשִׁיקָתֵךְ אֶת עוֹרִי הַמִּתְחַדֵּד  

עוֹלָה רִנָּה מִתּוֹךְ הִתְנַשֵּׁקוּת גּוּפֵינוּ

צְלִילָם מִתְחַבֵּק עִם הַשָּׁמַיִם.

צְדָפוֹת פְּסִיעוֹתֵינוּ דִּמּוּ לְשִׂיחָה

גַּרְגֵּרֵי הַחוֹל הוֹמִים מֵהִתְרַגְּשׁוּת הַשָּׁעָה 

הַמַּיִם מְבִיאִים אֶת מְזוֹן הַשְּׁחָפִים

מִנְּגִינַת גּוּפֵךְ מִתְקַבֶּלֶת בִּרְצוֹן הָרוּחַ.

לִבִּי עוֹקֵב בִּדְרִיכוּת מִתְלַטֵּף בְּתוֹךְ רוּחַ

שׁוֹאֵל לְחִבּוּק מִנְּגִינַת אַהֲבָתֵךְ

מְקַבֵּל אֶת לַחַן גּוּפֵךְ הַחוֹדֵר לִבְשָׂרִי

שְׁנַיִם פָּסַעְנוּ בְּאִטִּיּוּת הַצּוּקִים.

שבת שלום

ותודה מיוחדת למי שהמליץ על פוסט תמונות אור השמש

כאן עם המטען המכביד של הזיכרונות והחיים של השבוע האחרון, אני רץ מהבוקר בין רופאים, סידורים וקניות.

שבתי הביתה רק כדי להיווכח בסל ששכחתי בשוק.

שבתי על עקבותיי עד  פדרו, האיש הטוב מדוכן הגבינות שמר לי את הסל וגם הוסיף חיוך.

בשביל החיוך שלו שכחתי את הסל. מאותו הרגע הכול נרגע.

בין החיוך ועיניו הכחולות לליבי הרעב, ידעתי שאלך לַמְּלֵחָה, וביקשתי מפדרו גם בקבוק ריבֶּרה משובח עם פותחן.

כבר בכניסה למלחה זכיתי ליהנות מלהקת שחפים אשר לכבודי פרשה מבנה יפהפה.

ישבתי נהנה עם מעט מחריץ גבינה בכמון, לוגם יין אדום שנמזג לתוכי נכון.

לידי, באותו השקט פלמנקו צעיר יפהפה שט בגאווה, מידי פעם שולה איזה שרימפס טעים.

בירכתי אותו בעוד לגימת טינטו.

היה שווה.

הכבדות של ימי הזיכרון התחלפה לה ברוחב הלב של הטבע.

ברוגע של יין וכחול של מים ופלמנקו מרגיעה ומיישרת קמטים.

שמח שבתי הביתה ולכבוד שבת תפסתי את הדרורה נמה על ענף הרדוף הנחלים.

מראה מרחיב לב, מכמיר.

השחרור הופיע בשקט, שלא להפריע לדרורה.  בשקט, אך אינו מוותר על המנה היומית של עוד כמה פלפלים אדומים בשיח הפלפלים התרבותי.

עוד רגע והוא כבר מקפץ-עף את המרחק הקצר שבין הכסא לשיח.

מול יפי פרחי הניצנית, סיימתי את חריץ הגבינה.

מתפלל, נושם את הפרחים עמוק לתוכי, כאור נרות השבת.

היום הזה התמלאתי.

שבת שלום

רָאִיתִי שַׁבְּלוּל

נָגַעְתִּי בְּקֶרֶן אוֹר -

הַחֹרֶף כְּבָר בִּי

אנפה אפורה לוכדת אור חורף. בספרדית היא הרבה יותר, היא אנפה מלכותית Garza Real