יומני אלפוחרה

זֵיתִים בְּמֶלַח  (חלק מתהליך הכנה)

נָדַפְתִּי רֵיחַ שֶׁמֶן. רֵיחַ שִׂמְּחָה חָרִיף שֶׁעִדֵּן אֶת צְעָדַי. אִי אֶפְשָׁר לְמַהֵר עִם זֵיתִים נוֹטְפֵי שֶׁמֶן בַּיָּדַיִם. לְאַט אַתָּה לוֹמֵד לְהַכִּיר אוֹתָם. אֶחָד אֶחָד מִתַּחַת לְמַיִם חַמִּים שֶׁיִּתְרַכְּכוּ מְעַט. שֶׁיַּבְשִׁילוּ אֶת כַּפּוֹת יָדַי. הַמְּרִירוּת נִשְׁאֶרֶת בַּפְּרִי וְהָרֹךְ חוֹדֵר אֵלַי. הֵם לֹא מַעֲנִיקִים סוֹדוֹת מִיָּד. לְאַט. קֹדֶם בּוֹדְקִים אֶת רַכּוּתִי. לוֹמְדִים אֶת רִקְמוֹתַי. אֲנִי נִפְתַּח לָאִטִּי. מוֹחֵל עַל גַּבְרִיּוּתִי. נִפְתַּח אַל רַכּוּת עַתִּיקָה שֶׁל חֲגִיגַת נָשִׁיּוּת בְּמֶלַח.

פוסט ישן בגירסה חדשה.  דומה לשיר...

מחלה נדירה מספיק כדי שבחיי היומיום נדלג עליה.

מובן כי מי שסובל מהתופעה הגנטית הזו, לא יכול לשכוח.

כל יום החשש מקנן ולעיתים גם מתממש.

בתחילה, מאוד שמחתי לקרוא על חשיפת המחלה ברשת, והתפעלתי מבָּשְׂמַת שחשפה באומץ את סיפורה ואת עצמה בווינט.

התערבבו בי היוצרות, המחלה והציפור, הביחד והבדידות.  אפילו שעתה יש לי יום בשנה ואגודה לסיוע, אני חש היום לא מעט כציפור הפָּרוּשׁ.  ומי יודע באמת מדוע נודדות הציפורים, מדוע הפרושים נודדות מארצות הצפון ומגיעות בלהקות של זכרים ונקבות בנפרד.  הנקבות מקדימות את צאתן בסתיו ומרחיקות נדוד יותר מהזכרים.  באביב הן מאחרות לצאת.  רק בכדי שלא ייפגשו על אדמת ניכר?!  ותעלומה על תעלומה, הפרושים הדרומיים לא נודדות.  הרי גמשם קר והמזון לא בשפע כל השנה.  והחוויות לעתים קשות, כמו תמיד, כמו בכל מקום.  ואני פרוש צפוני, שב לעיתים לביקור, חורף מעט ושב בטרם יינעץ בי שוב כאב.

כמו זכר הפָּרוּשׁ נשמעתי לצו עתיק כל החודש ועמלתי על צבעי כלולותיי.  שפשפתי ושחקתי את קצות הנוצות  עד שנחשפו צבעי האביב שבי.  לכסות על כאבי החורף.

להאיר את גווני האביב.  ואז קראתי גם את הטוקבקים בכתבה, וכול הצבעים דהו באחת!

כמו תמיד, יש טוקבקיסטים אשר רשעות נוטפת מלשונם.

הם הזכירו לי ועוררו בי כאב נשכח.

כאב שחש האחר והסובל מתוך הקהות והאטימות והרוע סביבו.

מי שיקרא כאן ויציץ לביטויי הכיעור שם, יבין.

ועלו מילים שכתבתי לפני שבע שנים, על איך כמעט ונכנעתי למחלה הזו...

אותו הגיל של בנבני.

רק 28 שנים אחורה.

אני שם מסתובב בשקט, לא מודע לרגע הנורא שכבר מסתובב בביתי.

אני בבית לבדי עם בני הבכור התינוק החולה.

לפתע מרגיש גוש בגרון.

כמו דלקת.

טוב, היה חורף.

בטח נדבקתי מבני.

כוס תה עוזר תמיד.

מכין כוס תה.

ומכניס לגימה ללועי.

אך אבוי אני נחנק מהתה.

מה זה?

משתנק ומשתעל.

ונרגע.

הולך למראה.

פותח את הלוע.

וזוועה אפורה מציצה אלי.

כל הגרון סתום ברקמה אפורה ורודה.

הנשימות נעשות כבדות.

ואני חש שחיי אוזלים לי.

אין טלפון בבית.

רק ילד קטן שאני עומד להיפרד ממנו.

הלכתי לאמבטיה והתיישבתי על הריצפה הקרה.

מחכה בסבלנות.

מחכה למנוחה.

נימאס לי.

כמה אפשר לסבול.

שנים של סבל נמשך.

של מחלה קשה ופציעה קשה במלחמה.

התנהלות יומיומית קשה וכמעט בלתי אפשרית.

כנראה שלא נועדתי לחיות חיים משעממים.

שקטים.

לא נועדתי לחיות.

אז קיבלתי את הדין.

הלכתי לאמבטיה.

חשבתי שיותר טוב ככה.

לחזור למקור שהביא אותי.

לשיפור.

ולשוב לחיים חדשים.

עם גוף משופר.

אז ישבתי.

עצמתי עיניים.

חשתי את הקרירות הלחה של האמבטיה.

בני ישן בעגלה בסלון.

ואני מחכה למותי.

בכיו של בני חודר איכשהו דרך גולגולתי המקשיבה לניגוני מוות.

קמתי על רגליי.

הרגעתי אותו וליטפתי את מיצחו וראשו.

הליטוף הזה.

המגע של עור המשי והחלב הזה.

הזרים לתוכי חיים.

וידעתי מה לעשות.

הלכתי למטבח ולקחתי כפית.

חזרתי לאמבטיה.

מול הראי, עם לוע פעור.

הכנסתי את הכפית ובכוח התחלתי לחפור לנכש את הנפיחות.

פותח וקורע רקמות אפורות.

דם פרץ מכל עבר.

ואוויר טוב החל לחדור.

מפעפע עם דם.

אך נשמתי.

חזרתי לחיים.

יצאתי החוצה ובדיוק בעלי הבית הגיעו.

הם גרו בוילה מעלינו ואנו בדירה קטנה למטה.

המראה שלי היה די מבהיל.

לא היה לי קול.

רק תנועות ייאוש אל כיוון הבית.

האישה ניכנסה אל הבן.

האיש לקחני לבית החולים.

את כלזה סיפרתי לבני, איך ליטוף אחד עשה אותי לאבא.

כשסיימתי, חשתי את בנבני מול חזי.

את חיבוקו העדין כמשי של בני.

תודה אלוהים..