 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2007
נבצר מבריאותי
או בריאותי נבצרה.
בכל אופן יש כאן נבצרות ברוח הזמן.
אלא שכאן מדובר בבריאותי שידיי לא מצליחות לאחוז בה בשלמות והיא איכשהו ובאיזה אופן עלום, אשר רק היא יודעת אותו, מצליחה לחמוק ממני.
כך אני מוצא אותי ואת בריאותי החמקמקה מהלכים בדרכים נפרדות לעיתים.
כל שרציתי הוא לחזור הביתה בשלום עם הקפה מהסוּפר. אך בריאותי החילה עליי איזו תקנה מאיזו וועדה, אשר לי אין מושג ממנה. בכלל, ספר החוקים של הבריאות שלי לא כתוב בשום מקום. הוא ניכתב תוך כדי. אני מנסה ללמוד אותו עד לתקנה הבאה אשר ניכתבת תוך כדי התקלה הבאה.
נו טוב, אני כבר מעט אחרי התקלה הנוכחית.
הקפה כבר הגיע הביתה.
אני עדיין לא כלכך.
אני מקווה שמחר אהיה עוד יותר בבית.
הנבצרויות הזמניות האלה אוכלות כל חלקה טובה.
למזלי אין עדיין מצב להדחה או להתפטרות 
| |
הַפַּעַם הַהִיא*
כָּל כָּךְ רָצִינוּ
לְנַשֵּׁק פַּעַם אַחַת
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים
שָׁלֹשׁ פְּעָמִים
וְאַף לֹא פַּעַם אַחַת
כַּפַּעַם הַהִיא
*ולמי שמתעניין בפעם ההיא...
| |
כמו תמונה
כמה נבהלו מכותרת הפוסט הקודם.
נא להירגע, אין לי תוכניות להיפרד מהמקום הזה.
מילים לשירים שלי נובעות מהמקום שבהן הן מתהוות. לא נפרדות.
הם גם לא רבות כלכך בכדי להעמיס אפילו פירדה צעירה.
אתמול שאלו אותי מבחר של שאלות.
כמו האם אני קיים ואם אני אמיתי וגם נו, טרחו להשיא לי עצות ברוח: מספיק כבר, ותפסיק עם המלל המיותר הזה.
לכל דורשי שלומי. רק כדי להזכיר לכם. הבלוג הזה מנוהל על ידי ולא בא בכדי להכריח מישהו לקרוא או להגיב כאן. או במייל.
מי שבוחר להגיב, כאן או שם, בלשון בוטה, שיידע כי היד המוחקת פשוט מוחקת.
* * *
עתה, אחרי שניקיתי את שולחן המחיקות, אפשר לדבר על הפרידה.
אני מדבר עליה בגמגומי פרוזה ולכן אני מעדיף (בינתיים) לדבר אותה בשירה.
כבר אמרתי פעם:
כְּבָר הִסְכַּמְנוּ
כִּי כְּשֶׁאֵין לִי מִלִּים
אֲנִי כּוֹתֵב שִׁירִים
גמגום
זו פרידה שמנסה לסיים את הפרידה שלא הסתיימה.
סיפור בן שש שנים שעולה ממקומות ששם אני לא זוכר.
ממקומות שאצבעות הזיכרון שלי לא הצליחו אליו לחדור.
מסתבר שאפשר לפתח מחושים חדשים כתחליף לכריות האצבעות.
אפשר לחפור דרכים עוקפות.
כבר כמעט שלוש שנים שאני מרשת כאן מערכת תעלות אלטרנטיבית.
והאור מתחיל לחדור. מסתנן מחדרים פנימיים שדאגו להסתיר אותו ממני.
האור אשר כבה בהינף אחד של חרב המוות.
לקח זמן לנפש ששוכנת בי לעבוד עם הגוף הפגוע שלה.
אך לאט לאט הם מצליחים לחבור ולעשות מעשה.
להחזיר אותי למחוזות הכואבים ביותר, בכדי לדלות את האור שנשאר שם כלוא.
אני מביט בתמונות של פעם, ומתחיל להבין את אשר נישכח.
רואה מעבר לאש שבערה בי פעם, מי הייתי.
הדמות הזאת של מי שהייתי, כבר מיותרת היום.
אני אפילו לא צריך לפרקה.
היא מפורקת למרכיביה והם, המרכיבים משמשים אבני בניין למי שאני היום.
להתקרב למה שאני תמיד.
אתמול ראיתי תמונה שלי מפעם.
תמונת הקרמיקאי המצרף כליו באש.
מתוך האש המסתירה עלה רגע של קור.
הרגע שחשבתי שלא אוכל יותר להתמודד איתו.
כבר אין כאב מהפרידה ההיא.
אני נקי מהכאב ההוא.
שיר
אֲפִילוּ בַּתְּמוּנָה
הָאֵשׁ כְּבָר לֹא מְאִירָה
אֶת הַיָּד שֶׁיָּדְעָה לִכְאֹב
מֵהַמַּגָּע שֶׁקָּפָא
| |
פְּרֵדָה
תְּמוּנוֹת עֲמוּמוֹת
שֶׁל יָדַיִם מְלַטְּפוֹת
רַק הֵן מְעִידוֹת
שֶׁיָּדַעְתִּי לְלַטֵּף
כִּמְעַט עַד אֵינְסוֹף - כִּמְעַט
| |
עדיין רלוונטי
אתה יודע, יש לי חברה בשם אמל"ש. אחד הפוסטים שלה שנחרטו בזכרוני הוא על הרלוונטיות של אבא שלה.
אתה ואחיך תמיד נותנים לי לדעת ולחוש ולא לשכוח שאני מאוד רלוונטי לחייכם ובחייכם. במידע ובעצה. משתפים אותי בהיסוסים שלכם ובנפילות. יודעים לחגוג איתי את הצלחותיכם והשמחות שלכם. אתם יודעים להמחיש גם במעשים שאני חלק מחייכם ואתם משלי. כך גם היה ביקורך כאן בחופשת חג המולד. אתה יודע, הטעם של הביקור לא מש משפתיי. טעם משובח מאין כמוהו. ואני עדיין מופתע, שכך זכיתי. שכך אני זוכה.
כאשר היית בשלהי גיל ההתבגרות, עם כל המאבקים וחוסר התיקשורת בינינו, לא האמנתי שיהיה טוב יותר. גם לא כלכך חשבתי על העתיד של איך אני ארגיש בחברתך כאשר תהיה גבר צעיר. הוטרדתי יותר מהמאבקים הכמעט יומיומיים בינינו. את הנחמה מצאתי בגעגועים לילדות שלך. להתרפקות שלך עלי. לנשיקה ולחיבוק שהיו מגיעים גם ללא סיבה ומנהג.
למזלי, מהר מאוד הבנתי כי לא רק אתה נמצא בבית ספר שמכין אותך לחיים. גם אני הייתי שם, לומד כל יום את הגבולות שלי איתך. מותח את סבלנותי לעוד כיברת דרך שאף פעם לא חשבתי שאגיע אליה. וכך התנהלנו, אתה בלימודך ואני מנסה כמה שפחות לשגות וממתין. ממתין לך שתשב רגוע מעט יותר, ותהיה קשוב לעולם וגם אליי מעט.
בבין לבין, בין נערותך לבגרותך של היום, חווית את מותי ותחייתי שוב. אני מתאר לעצמי שלא קל היה לך, להלך בשבועות ההם, כאשר הייתי בין לבין. אני מתאר לעצמי שהרבה התפללת לזכותי. אני מתאר לעצמי שדנת בינך לבין עצמך מה אני בשבילך ומה הייתי לך. אני לא זוכר הרבה מהשבועות ההם כאשר הייתי מוטל בין מיטת החיים לערש המוות. אני כן זוכר את עיניך הרכות שהביטו בי, מסתירות את דאגתן וחושפות הרבה אהבה. אני זוכר איך החזקת לי את היד כדי שאוכל לכתוב אותיות ומילים וסימנים לעולם. אני זוכר בעיקר אותך.
שבנו הביתה, ולאחר ימים נשארנו רק שנינו. האיש שלא רצה לחיות ואתה נער צעיר שלפתע האחריות לחיי אביו מוטלת על כתפיו הצרות והצעירות. היום, מכאן, אני אומר וואווו ארוך ליכולתך אז. אך בהיכרותי אותך היום, ברור לי שלא יכולתי לבחור בכל העולם כולו דמות אחרת, אשר תובילני בחזרה לחיים. ברכות ואהבה היית נחרץ איתי במידה שתוכל להזיז אותי ממחוזות הזומבי שאליהם התחפרתי. ידעת להרים קול כאשר היה צריך. לחבק כאשר יבשו דמעותיי. ידעת להלבישני ולנקותני. לא דיברנו אז הרבה. לא הייתה בי יכולת. גם לא היה צורך. שפת הגוף שלך סעדה את שיחותנו. היא גם אשר בסופו של דבר הניעה אותי להציץ לעולם החיים. להעיז ולחיות.
עתה, אתה כבר לא חי איתי יותר. יצאת ללמוד ולחיות את חייך. האהבה בינינו היום והתקשורת המילולית והגופנית משובחה ועמוקה מכל אשר הייתה. עונג גדול הוא לשנינו ללכת חבוקים במסע קניות. לעמוד במטבח כתף לכתף ולחבק אחד את השני במבטינו. לשבת כל הלילה בבר, לרוקן בקבוקים ולצחוק ולדבר עד עלות השחר. ללמד אותי את סוד הכנת סופלה השוקולד. ללמוד ממני את מתכון הפילאף שאתה כה אוהב. ללמד וללמוד. שנינו ביחד וכל אחד לחוד. את כל זה חשתי ועוד בביקורך האחרון. אתה אמרת כי כך גם אתה חשת. טוב, לא היית באמת צריך לומר זאת, הרי ראיתי את מבטיך וחשתי את חיבוקיך ונשיקותיך.
היום אני לומד שוב כי להורות שלי אין גבולות וכי המסע הזה לא מסתיים וטוב שכך. היום אני יודע כי פרצתי עוד מחסום במסע הזה. בזכותך. בזכות הסבלנות שלך לגדל את האבא שבי. בזכות חכמתך וחיבוקיך. בזכות מי שאתה.
אתה ואני, אנו חוליות בשלשלת. פעם אמרת לי שתספר לילדיך שיהיו, על מתנת האבהות שלי אשר לה זכית. ואני, איני יכול לספר להוריי היום על המתנה הנפלאה של להיות אבא לילדים בוגרים. היום אני מבין יותר ויותר איך נמנעה ממני ומהוריי החוויה של הקשר המופלא של איש בוגר להוריו. היום אני רואה כמה טעויות עשיתי בצעירותי. כן, גם הם טעו ובגדול. אך אני לא אחראי על טעויותיהם, אלא רק על אלה שלי. ועל אלה אני מצר.
אני מקוה שסבא וסבתא מחייכים אלינו מהשמיים בראותם את המסע הנפלא הזה ביני ובינך. שלי ושלך. גם הם שם. אני תמיד זוכר אותם.
אוהב אותך המון בנצעיר שלי
| |
הַטַּעַם שֶׁבַּשְּׁתִיקָה
לָשׁוֹן צוֹרֶבֶת
שֶׁמַּטְמִינָה עֲקִיצוֹת
הוֹלֶמֶת בַּלֵּב
מוּטָב עַתָּה לְהַחְרִישׁ
וּלְהִתְבּוֹנֵן פְּנִימָה
| |
צֵל צְחוֹק
מַצְלִיף בִּי בְּעֹז
עָנָף זֵיתִים שֶׁחוֹרֵט
בִּי - אֶת צֵל צְחוֹקוֹ
לוּ טָעַם בִּי - אֶת שְׂפָתַי
שֶׁנִּפְשְׂקוּ מוּל עָלָיו
| |
בתיה
יואל הופמן מתוך "הַלֵּב הוּא קַטְמַנְדוּ":
[164] רַגְלֶיהָ הַקְּדוֹשׁוֹת פְּשׂוּקוֹת אֵצֶל הַכִּיּוֹר
הַקָּדוֹשׁ בְּדִיּוּק שָׁעָה שֶהָאֱלֹהוּת עוֹשָׂה
זִוּוּגִים פָּנִים אֶל פָּנִים וּפָנִים אֶל אָחוֹר מִפְּנֵי
שֶׁהִיא מִשְׁתּוֹקֶקֶת אֶל עַצְמָהּ אַף שֶׁגּוּפָהּ
אוֹר אֲבָל כֹּחוֹת הָרְבִיָּה שֶׁבָּהּ נִמְשָׁכִים מַטָּה
אֶל אֵלֶּה הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁכָּל אַחַת מֵהֶן קְרוּיָה
גַּם הִיא בַּתְיָה וְהֵן רְטֻבּוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַתַּעֲנוּג
מֵצִיף אֶת הָעוֹלָם.
כבר כמה שנים שאני נהנה ויותר לקרוא את יואל הופמן.
אוהב את המינימיזציה ואת הריחוק שבכתיבתו.
תוהה לא אחת על הסופרמשורר שמתארח בחדרי החדרים של גיבוריו.
במקומות הכי אינטימיים שלהם.
מתאר את שעולה מחדרי השירותים של ליבותיהם.
ואת הכל הוא עושה בסכין מנתחים קרה.
אפילו את המים מצליח הופמן בסכין הכותבים שלו להפריד.
תיאורים לחוד ורגשות שהוא מבתר ומניח להקפאה.
רק בסימני החיתוך ניתן להבחין.
בחללים שהותירו רגשות גיבוריו.
אני תמיד נפעם מחדש.
מייחל לעוד פיסקה קרה מחוררת בסכין האומנים שלו.
וכלכך, כי הוא משאיר לי המון מקום לארוג את רגשותיי שלי אל תוך הפסקאות המנוקדות שלו.
לתפור את בגד הייסורים ומחצלות השמחות שלי לפי מידתי.
אני נעזר ביכולתו להפשיט מגיבוריו את הקרביים שלהם ושם את שלי במקום.
בודק ומתאים ושוב בודק.
לפעמים אני גם מנקה כוונות נסתרות שלו.
מבעיר באש רמיזות ואמירות דתיות ברורות, אשר לא עולות בקנה אחד עם התפיסה שבי.
שם את האטבים של ליבי בכדי לראות איך המילים של הופמן לוכדות את הרוחות של חיי.
כך גם הקטע הזה.
שהוא חסר ריחות וטעמים.
והם חסרים לי.
הריחות שנוטפים מקצות אצבעותיה של בתיה.
הטעם המופלא שעולה מבין ירכיה.
ומי שלא טעם אישה לא יוכל להבין.
ומי שלא השתכר מריחותיה לא יבין את עונג השיכרון.
אני קורא ומייד אני תופר את העונג הבא.
את המלחציים שמנסות למצות את מוהל החיים שבי.
את הליטוף שכבר לא מתייסר.
רק מייחל.
את בתיה שלי הכרתי לפני המון שנים.
את בתיה שלי אני ממשיך להכיר גם היום.
את בתיה שלי אני מריח בכל אהבה.
בתיה שלי לא צריכה לשבור צלחות בכדי להקשיב לרצפות,
שמנפצות את הצלחת.
בתיה שלי יודעת להשיב אהבה.
בליטוף שמתחת למלחציים שבי.
ללמד אותי פרק בייחולים.
ובהמשכים.
(ובפיסקה הזו שכאן יכולתי לכתוב את שבתיה כותבת עלי.
במילים שאני לוכד מגרונה.
במגע שלי אותה.
בבית שאני לעיתים עבורה.
אך אני משאיר את החלל הזה.
יומאחד גם אותו אמלא.)
תענוג לחבק את בתיה שלי.
במטבח ובמיטה.
תענוג לראות אותה מתכופפת לכיור.
מעצבת את גופה לציור של חיים.
אכן העונג מציף את העולם,
אך קודם כל אותי.
| |
לבה (1)
בימים האלה אני ניזכר בסיפורי הַלָּבָה של חיי.
כי זו התקופה הזו של השנה.
של סיומִי והתחלתִי.
תמיד נופל.
תמיד קם.
שוב אני ניזכר במילים המרטטות בי של יואל הופמן מתוך "הַלֵּב הוּא קַטְמַנְדוּ":
[144] זֶהוּ אֵפוֹא הָאֹשֶׁר, הוּא חוֹשֵׁב. וּבְשֶׁל כָּךְ
לִבּוֹ נִשְׁבָּר כְּמוֹ שֶׁדָפְנוֹת הָהָר נִשְׁבָּרִים
כְּשֶׁהַלָּבָה עוֹלָה.
עוד יום עבר.
עם סרטנים ופאייה ושוקולד נמס בפה.
דלק ללבה הצוברת כוח ותאוצה.
מאיצה לקראת שבת.
בשישי בחודש המלכים באים לביקור.
אחר כך תישכח הלבה.
תתקרש.
חלקה מהר.
חלקה במשך חודשים ארוכים.
אני בסדר.
עסוק.
מעט בבית.
הרבה טועם את הלבה שבחיי.
לבדי בימים אלה.
לבדי עם המוני השבט שהגיעו מכל רחבי ספרד.
ביום שני תתחיל הסופה להירגע.
בנצעיר נסע היום לאחר חופשה ארוכה כאן.
ליבי איתו.
הבור שבי יתמלא.
לאחר יום שני.
| |
ינואר 2007
יש מישהו שסופר שנים. הוא הגיע כבר ל- 2007.
וכמו הדגל שמונף לסיבוב האחרון במירוץ, ניפתח מיאוץ הסיכומים.
כולם מסכמים. משווים לשנה לפני. מקווים לשנה שאחרי.
ואני לא יודע לסכם. בדרך כלל אני לומד את הסיכומים של אחרים.
משאיר לחיים להראות לי את מה שהווה. ללמדני את מה שהיה.
לפתות אותי אל מה שיהיה.
אז היום אני פותח עוד שנה.
ולא, היא לא שנה אזרחית. היא השנה שאני מכיר.
בלוח השנה הזו שתולים התאריכים לפיהם חיי מתנהלים.
בחיי איני מבדיל בין חיי האזרחיים ואלה שהם לא.
(לא, אני לא יודע מה זאת שנה אזרחית...)
אך אני כן יודע את חיי. לפחות אני חי באשליה הזו.
אז אלה הם חיי. חיי שדות שמתנהלים לצידם של חיים אחרים.
שמשתלבים גם בחיי כמה קרובים אלי.
האחד בינואר מציין עבורי יום של התחלות.
עוד התחלה, כמו כמה התחלות נוספות שאני פוגש בכל שנה.
טוב לי להתחיל כמה פעמים.
הסיכוי להצליח גדול יותר.
להתחלה הזו אני לוקח את המיטב שיש בי היום.
את השימחה והאור והאהבה וה- care לחיים ולאנשים.
גם הצללים איתי.
גם הצלקות.
כל אלה מציירים את שדות במימדיו.
כי כזה אני.
היום ומחר גמכן.
שנה טובה לכם חברים שלי כאן.
שנה של הרבה אור.
של עיניים שמחות.
של חיבוקים נוגעים ומחברים וממלאים.
של צבעי אביב שמחים.
שנה של אהבה.
שנה של care.
שנה של חלומות חדשים.
שנה של עוד מהכל.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
