 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2008
איש הלימונים
הקול שלה התגבר, מנסה לסלק את האישה שהסניפה אותי. למה היא מפריעה, היא לא רואה שהלימונים הבשילו ומחכים להסנפה. אך היא לא מרפה וממש צובטת אותי למציאות של הבדיקה. זכרתי כמה קר היה כאשר נכנסתי ולא ידעתי שיהיה קר עוד יותר לשוב מהזיית הלימון שלי. הזיה טובה הייתה זו. כשדיים מחבקים, מחבקות. היא מלמלה משהו על החום שיעלה מהמפסעה בעוד כמה דקות. אני אפילו לא חייכתי ולא חיפשתי קריצה בעיניה. הכל נראה לי ברור כלכך באותו הבוקר. חזרתי להזיה הפרטית שלי. כמה חם ונעים היה שם.
כל המבטים נמשכם ללימונים שלי. כולם מביטים בי ברתיעה ובפליאה. יש כאלה אמיצים (אמיצות) שאפילו מתקרבים להסניף ממני. אני הוא איש הלימונים.
לפני כמה ימים התעוררתי בצמוד לעץ לימונים צעיר נושא פירות.
עוד לפני שפקחתי עיניים היה ברור שמשהו מאוד לימוני התרחש.
גרירת הרגליים של הבוקר הייתה מסורבלת מהרגיל. התווסף שם איזה כאב לא מוכר. אחר. מול הראי לא ראיתי כלום. הייתי נתון בסבך של עלים וקוצים והרבה ריח. בזהירות שלחתי יד לגלות את עצמי בין עלים ופירות צהובים.
זה היה מוזר, אך קיבלתי את המצב החדש באופן טבעי.
היום (מהיום) אני איש עם עץ לימונים צמוד.
ירדתי למחסן ובעזרת מזמרה ניקיתי כמה חלונות מעלים וענפים. כדי שאוכל לראות מה קורה מלפנים וקצת מהצדדים גמכן. בגינה התאמנתי בהליכה. לא פשוט להתייצב תוך כדי הליכה עם משהו שנוצר להיות עץ יציב ונייח. מושרש. לאחר כמה שעות כבר הייתי די מיומן ויכולתי אפילו לשבת בזמן שהוא היכה שורש לידי.
בערב יצאתי לסיבוב בארים ונוכחתי שלרובם אין ערוגות שבהם יכולתי להכות שורש, בזמן שאני לוגם בנחת טינטו ובולס כמה טאפאס. הישועה הגיעה מפאקו. הוא סידר לי חוזה בבאר חדש עם ערוגה רחבה ועמוקה. כל שאני צריך, הוא לדאוג להספקה שוטפת של ריח ופירות. מצא חן בעיניי וחתמתי איתם לעונת החורף.
הם מצידם התחייבו לערוגה קבועה ומתוחזקת, ולמשקה ראשון ושנֵי טאפאס גם.
בכתב יד הוספתי שאני מתחייב גם להריח את כל מי שכך מעוניין ומעוניינת.
שוב קול אישה מעיר אותי.
המפסעה בוערת מחום ואני בה עם עץ לימונים שמנסה להכות בי שורש.
| |
צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת
כָּל לַיְלָה מֵחָדָשׁ
בֵּין עָבָר לְעָתִיד
צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת
בּוֹקְעוֹת מִגְּרוֹנִי
כְּמִיהָה וְגַעְגּוּעַ
| |
נִגּוּן
אֵלִי,
מִי אַתָּה
שֶׁעֲבוּרוֹ בָּרָאתָ אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן?
שֶׁעֵצִים שֶׁנָּטַעְתָּ קִבַּלְתִּי
שֶׁקֶּנְיוֹן שֶׁחָצַבְתָּ חָצִיתִי
שֶׁבְּאוֹר שֶׁזָּרִיתָ הוּאַרְתִּי.
פַּעַם חָלַמְתִּי אוֹתְךָ
הַיּוֹם אֲנִי כְּבָר לֹא חוֹלֵם.
אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתְךָ מִשֶּׁלִי,
מַרְגִּישׁ אוֹתְךָ
כְּרוּחַ שֶׁבִּי.
בַּבָּשָׂר
אַתָּה חַי בִּי –
אֱלֹהַי
| |
סטייק במלח
בניקר שלי,
אתה יודע, שכחתי. עברו כבר קרוב לשמונה שנים. אני לא זוכר איך מכינים סטייק פילה במלח. אני יכול לשער, אך את המתכון שהכנתי אז אני לא זוכר. אני יכול כמובן לאלתר. הרי אני מבלה מספיק שעות במטבח בכדי לְאַהֵב. אך לא, אני אוותר. פעמיים הכנתי וכנראה שרק פעמיים הייתי אמור להכין את סטייק השחיתות הזה.
מפליא שאתה זכרת את הסטייק הזה. איך שטעמים משתלבים בצמתים של חיינו. אני הייתי בצומת ששחררה אותך לחיים ואתה, אתה אף פעם לא מגדיר לך צמתים. אתה הולך ומייצר אותם ואז אתה מביט ואומר... 'אהה. אז זו הייתה צומת. כך חשתי כשחציתי את הרחוב.'
רק פעמיים עשיתי את הסטייק הזה. כל פעם עם בן אחר שלי. לא יודע אם הייתי עושה אותו שוב עם עוד ילד. כך יצא. בפעם השנייה עשיתי אותו מהזיכרון ולא משום שזכרתי שעשיתי אותו. כך זה עם צמתים. בראש אני זוכר שחציתי את אותה הצומת, לא ברגליים.
באותו הערב צחצחתי את המטבח, כמו לפני מסדר המפקד. תמיד בישול מתחיל אצלי בניקיון וצחצוח. לפתות את מרכיבי המזון להתמיר את צורתם. שיהפכו לחומר רך וגמיש בידיי. כי מה כבר יש להכין בסטייק במלח. נתח בשר טוב ורצוי שיקראו לו פילה. מעט כבד אווז מוקפץ בבצל ופטריות לא יזיק, והרבה הרבה מלח גס.
ממש לפני שהגעתי להכנה, נכנסת למטבח. כדרכך התיישבת בקפיצה על השיש, מסתכל ובוחן. אולי זה היה הרגע שבו בחרת להתאהב בבישול. אני זוכר שהתפלאת לכמויות המסחריות של מלח ים גס ואני הסברתי לך שהסטייק ייעשה בחום השׂימלה של המלח. ואיך יודעים שזה יצליח? בינגו. זה בדיוק העניין של סטייק במלח. לא יודעים. כמו באפיית עוגה. אי אפשר לתקן ולהוסיף אחרי ששמת את יהבך בחום. אלה ההכנות שאתה עושה שקובעות את מידה ההצלחה. אחר כך הסטייק יוצא לדרכו עד למיפגש שֶׁבַּחֵיךְ.
* * *
כמה טעימה היא הנשיקה שלך.
החיבוק הזה.
הצליח לך בני יקירי...
וגם לי
| |
לֵיל חֹרֶף
נִרְדַּמְתִּי -
עָטוּף
בְּשִׂמְלַת כְּלוּלוֹת
הִתְעוֹרַרְתִּי
| |
תְּמוּנַת חֹרֶף
הַשֶּׁלֶג בֶּהָרִים
שֶׁמְּחַפֵּשׂ אוֹתִי,
מִצְטַלֵּם בֵּין הַמִּלִּים
שׁוֹתֵק.
לֹא מַרְפֶּה.
כְּמוֹ עַכָּבִישׁ
שֶׁיּוֹדֵעַ כִּי עֲדַיִן
הָאָבִיב לֹא בָּא
כַּאֲשֶׁר שֶׁלֶג
אֶת עֲמָלוֹ שִׁרְבֵּט
לִתְמוּנַת חֹרֶף
| |
קדחת הקרחונים
קדחת הקרחונים מכה בנו שוב.
בטח שיש מחלה כזו, אפילו אם הרפואה עדיין לא הצליחה לעלות על הוירוס החמקמק הזה. עובדה שד"ר פלישמן הזכור לטוב מחשיפה לצפון לקה בה והוא הרי רופא ועדותו שווה לצורך העניין.
נראה לי שגל הקור הזה שירד על ישראל בשבוע שעבר מקרחוני סיביריה הרחוקה, השאיר את רשמיו על ישרא. לאחר תקופת דגירה של שבוע, מראה הוירוס את יכולתו ומכה את ישרא ביכולת מופחתת להעביר עדכונים ותגובות.
אני מקווה שהקדחת הזו לא תימשך שבוע ואפילו לא שיבעה ימים.
כבר מאתמול חשתי שישרא לא מתנהל כמימים ימימה.
סרתי בהמוני לבלוג 5 ומלאתי שם תלונה על סימפטומים מוזרים של מיחושי תגובות וצמא בלתי מוסבר לעדכונים.
היום התבשרתי שרק אני החש בסימפטומים המוזרים האלה.
האומנם?!
כל מי שחש גם הוא בתיפקוד לקוי של ישרא מתבקש לסור במהרה למרפאת ישרא בבלוג 5 ולהתלונן...
| |
לָנִיפּוּ
אתה יודע, בשנה שחלפה הייתי כמה חודשים באפריקה.
לילה אחד, התעוררתי למראה הכי עשיר בכוכבים שראיתי בחיי.
בלילה הוא כאשר שכבתי שם תחת כיפת השמים היית איתי.
חשתי אותך שוכב לצידי מתרפק ומכורבל בי.
בבוקר לא ידעתי אם חלמתי או באמת באת לבקר אותי.
אתמול בלילה נדדה שנתי ובשעה שלפני זריחה עליתי לגג לחוש כוכבים, ונזכרתי בלילה ההוא.
זה עושה לי טוב שאתה מלווה אותי בחיי.
לא, אתה לא מרבה להופיע. רק פעם או פעמיים בשנה.
אך כל זמן שזה נימשך, אני יודע שיש לך נוכחות במקום אחר.
הידיעה הזו מאוד מאוד מנחמת ומשמחת, לדעת שאתה לא רק זיכרון מהבהב כל ט"ו בשבט.
אתה בטח יודע, כי עדיין יש אנשים שחיים 16שנים עם כאב לכתך שחופר וחופר בהם.
קשה להם עם לכתך והם וודאי שלא מוצאים הקלה שבחרת ללכת דווקא ביום שבו נוטעים תקוות.
ביום הזה בחרת לגדוע את עץ חייך.
אני כבר למדתי לכבד את לכתך.
ביום הזה אני פשוט איתך. תמיד.
לא משנה היכן, אני תמיד איתך.
ביום בו כולם חוגגים התחדשות אני איתך.
אני מתייחד מול התמונות שלך.
ביום הזה התמונות פותחות לרווחה את בית חייך הריק.
האדום באוטו גוֹגוֹ שלך, כאילו רק אתמול אביך צבע את הטופולינו בשבילך.
והירוק של עץ השיטה המחובק שלך, היום ירוק יותר. במיוחד בשבילך.
הכי אני אוהב להביט בך ילדון מתגלגל בצחוק הפעמוני שלך על השטיח.
אני מביט בתמונות שלך לני ואתה כלכך צעיר.
באמת אתה כבר בן 38, אך תמיד תמיד גבר צעיר ושקט ויפה בן 22.
ילדיי שלי, שניהם כבר עברו את גילך.
כאשר אני מגיע לתמונות שירותך הצבאי, אני יודע שעוד מעט יגיע הזמן להיפרד.
ממך ומאהובותיך שלא זכו להכיר אותך.
ומילדים שלא זכו בחיבוק הכי חם בעולם שידעת להעניק.
עוד מעט אני אקום ובלי להביט אחורה לריק של ביתך, אני אפרד ממך לעוד שנה.
כי כך בחרת לני אהוב.
היה שלום לָנִיפּוּ אהוב.
מקווה שבמקומך שלך, אתה מחייך.
אולי נוטע עצי שיטה שאהבת.
אולי מחובק נכון.
| |
זְרִיחָה
כַּאֲשֶׁר הַמִּגְדַּלּוֹר הַדְּרוֹמִי
בְּקֹשִׁי יְפַלֵּחַ אֶת אוֹר הַזְּרִיחָה
אֲנִי אֶגַּע
בַּקְּמָטִים
שֶׁל הַבֹּקֶר
אֲנִי אוֹהֵב לַגַּעַת
בַּקַּוִּים הַיְשָׁרִים
שֶׁל הַבֹּקֶר
לְשׁוֹטֵט
סְבִיב פִּטְמָתֵךְ הַמִּצְטַעֶפֶת
בִּצְלָלִים אֲרֻכִּים
שֶׁל בֹּקֶר
וְלָנוּחַ
סָבִיב הַקִּמּוּר הַתָּמִיד-מַפְתִּיעַ
שֶׁל שָׁדֵךְ
בַּבֹּקֶר
| |
ריחות בוקר
היום אני לא זוכר תמיד.
באפריקה לא חשבתי על הריח איתו אתעורר בבוקר.
כמעט תמיד קודם כל הרחתי.
אחרכך ניזכרתי.
וחייכתי.
ושוב הרחתי.
אחרי שהסנפתי את מנת הבוקר התחלתי בטקסי הבוקר.
לפעמים הרחתי אותך, כאשר היית איתי.
בדרך כלל אותי, כי אני תמיד איתי.
בכפות הידיים שלי מסתתרים ריחות של סיפורים שהיו.
הסיפורים שחפרתי בהם בלילה.
שרידי החפירות מתגלים תמיד בכפות ידיי.
ריח אדמה טחובה של חורף ששבלולים ושלשולים מטייבים אותה.
ריח מוזר, אני יודע.
גם להריח כפות ידיים זה מוזר.
גם להעתיק מילים מכפות ידיי לכאן.
אין כמו לטמון את פני בתוך כפות ידיי ולהסניף עמוק עמוק את הלילה.
לא טוב כמו להסניף את ריחותייך אך למדתי להסתפק גם באלה שלי.
אלה הריחות שחיי מפיקים ממני.
עדיין סתומים מעט.
עדיין ישלי מה ללמוד ולהכיר.
כך כלבוקר, בוקר טוב
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
