יומני אלפוחרה

דיבור מ- 2012.

לא אני העליתי את השיר מאז.

השיר הזה פורסם באותה תקופה גם בפייסבוק, ואישה יקרה מצאה אותו

והעלתה אותו על פני השטח.

היה לי מוזר לקרואאותו עכשיו, לא זכרתי את קורות השיר.

אני זוכר שכתבתי אותו טכנית, לא זוכר את הנסיבות.

טיפוסי ליכולת הזכרונית שלי.

בכל אופן השיר מדבר אלי מאוד בתקופה העצבונית הנוכחית שלי.

הנה הוא לפניכם שוב...

***

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ.  אֲנִי זוֹכֵר אֶת פָּנֵינוּ הַגָּלֻיּוֹת (הַגְּלוּיוֹת), אֶת לִבְּךָ שֶׁבִּקַּשְׁתִּי.

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁמֵּעֵבֶר לַפִּנָּה. מָקוֹם סוֹאֵן.

רָצִיתִי שֶׁנֵּשֵׁב עַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַנְּמוּכָה, שֶׁלֹּא נַחְשֹׁשׁ לְהַנִּיחַ רֹאשׁ עַל כָּתֵף.

חָשַׁבְתִּי שֶׁעִם הַשָּׁנִים הַהֶבְדֵּלִים מִצְטַמְצְמִים.

נִסִּיתִי לִהְיוֹת בַּיְּדִיעָה שֶׁלְּךָ,  אַךְ לֹא מָצָאתִי שָׁם חִבּוּר אֶל הַלֵּב שֶׁלִּי.

אִלּוּ הִבַּטְתִּי לְלִבְּךָ הָיִיתִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא שֶׁחִפַּשְׂתִּי מַחֲסֶה מֵהַחֹם הַנּוֹרָא,

וְלֹא יָדַעְתִּי אַבָּא, שֶׁשָּׁנִים נִפְרַדְנוּ כְּבָר.

ואיך לא, התחברתי לשיטוט כואב אחר מלפני 40 שנה.

ימיי המוטרפים שלאחר המלחמה.

כשלא רציתי להיות.  כשלא רציתי.

אז הבוקר היה לי בית והציל אותי מהלילה (ממש לא חייבים לקרוא, רק למיטיבי לכת).

ובין לבין היו עוד שיטוטים בתלביב כאשר שוטטתי לבדי וכאשר נערות שייטו איתי.

כשחלמתי להיות אביר.

כשהייתי אביר.

של חלומות ומציאות.

יום אחד, סמוך לשיטוט הכאב האחרון, ניסיתי לספור את מספר העורבים שקוראים בדרכי במהלך חמש דקות.  במקום העורבים, מישהו קרא בשמי והוציא אותי מריכוז הספירה.  לא עורב, אלא פרופסור שלי, שלא ראיתיו מזה עידנים.

הפנקסן.  אותו אחד שלימד אותי איך לא להיות פנקסן.

ממנו למדתי שאפשר גם אחרת.

הוא לימד אותי, כי הוא הרי היה אלוף הפנקסנים.

ואני ידעתי שלעולם לא אהיה פנקסן.

הזמנתי אותו לקפה, לאחר הרבה שנים שלא התראינו.  גם משום פער דורות שאני תמיד מכבד.  התיישבנו ומייד התחלתי להפליג בזכרונות הטובים והפחות טובים שהפרופסור הזקן כיכב בהם.

המלצרית הפריע לי בהפלגה ואני ביקשתי אמריקנו מיוחד, כמו שאני נוהג לשתות באירועים מיוחדים.  התחלנו לדבר ולמרבה ההפתעה המלצרית שבה לשולחן עם קפה אספרסו ארוך.  רציתי להתלונן שאני הרי הזמנתי אמריקנו מיוחד.  ואז מזכרתי, אני בתלביב שלא נגמרת אולי, אך לא שמעה מעודה מהו אמריקנו מיוחד.

נזכרתי שברוב העולם, לא יודעים מה צורה לו וטעם לאמריקנו מיוחד.

בכל מקום זה פשוט קפה שחור כזה או אחר ארוך, משמע עם תוספת מים רותחים רבה יותר.  אך יש אמריקנו אחר.  אמריקנו שנולד בשנות ה- 60 וה- 70 (של המאה הקודמת), כאשר במדבריות אירופה נוצרו מערבונים קלאסיים.  האגדה אומרת שיום אחד, אחד השחקנים ואולי היה זה אפילו קלינט איסטווד עצמו, מי יודע, ביקש רום בחלב (אלוהים ישמור), ורקחו לו משקה שכזה, לפי האגדה:

חלב חם עם כפית סוכר, קליפת לימון בתוספת של מעט ליקר חזק בשם ליקר קולה, שמעניק למשקה גוון ורדרד.  את התוצאה מערבבים ומוזגים לכוס זכוכית, עד שפתה שמאיימת להישפך על גדותה.  לסיום בוזקים קינמון למעלה ומגישים.  לוקחים לגימה קטנה ושרקנית בין השפתיים המייחלות, ונהנים מהטעם המיוחד והמשובב והמפתיע, (אותי כל פעם מחדש).  המשקה מעט מתוק, חלקלק, מעט ליקרי וטעים מאוד.

לזכר אותו שחקן אמריקאי המשקה נקרא עד היום אמריקנו ואין בו זכר לגרגר קפה אחד.

אמריקנו מיוחד

התעוררתי משרעפי כדי למצוא מולי על השולחן קפה אמריקנו רגיל, ומצאתי גם שהפרופסור עדיין רושם בפנקסו הוורדרד, רושם את הזכרונות שהוא ואני מעלים.  עולם כמנהגו נוהג, בעיקר הפרופסור.

כנראה שמשום רגישותי היתירה לצבעים כשפת דיבור, יצרתי את ההצלבה בין אמריקנו רגיל לוורדרד שאין בו אף גרגר קפה אחד, שציפיתי לו

כל זה התרחש כמבוא קצר שחזיתי ברוחי בקפה מייק,  המקום המועדף עלי כבר 40 שנה לקבוע פגישות לקפה מאז שגיליתי את תלביב. הקפה היה דווקא טעים, ואפילו לא הייתי זקוק לתוספת מים חמים כדי למהול את הקפה החזק.

יש גם חוויות נחמדות בתלביב, אפילו אם הן רק בראש שלי.  שמחתי, כי שוב נוכחתי כי חוויה מופשטת יכולה לקבל סממנים מדוייקים, עם רק חוצים לזיכרון הנכון וגם מקפידים שהעפעפיים שלי לא מתערבות בעניין :)

שתהיה שבת שלמה ומכילה עם צבעי תכלת מרגיעים

קורא בתלביב

כּוֹאֵב בְּתֵלָבִיב

בְּתֵלָבִיב הַכְּאֵב שֶׁלִּי נִכְרַךְ, מִשְׂתָּרֵךְ אַחֲרַי כְּסֶרַח עוֹדָפִים לְגוּפִי.

הַיַּרְקוֹן נִלְכַּד בִּי בֵּין עַפְעַף עֶלְיוֹן לְתַחְתּוֹן בִּתְמוּנוֹת מוּפְשָׁטוֹת.

מְאוּמָה כְּבָר לֹא מְדוּיָּק.

אַפַּעַם לֹא הָיָה.

גַּם "אֵינְיָפָה כָּמוֹהָ" לֹא שֶׁלִּי. כּוֹאֵב בְּתֵלָבִיב אִבַּדְתִּי אוֹתִי, מִשְׂתָּרֵךְ בִּכְאֵבַי.

כְּשֶׁאֲנִי מַגִּיעַ לְעַפְעַף תַּחְתּוֹן הַכֹּל מְאַבֵּד מֵהַדִּיּוּק.  הַכֹּל מוּפְשָׁט.

אֲנִי מְיַחֵל לָשׁוּט בָּרְחוֹב בְּסִירַת צוֹפֵי הַיָּם.  אֲפִלּוּ לִגְנוֹב, מָה יֵשׁ?

אוּלַי הַכְּאֵב יִטְבַּע בְּיַם הָאַסְפַלְט.

אַךְ לֹא, אֲנִי לֹא תֵלָבִיבִי.  בְּסִירוֹת נַעֲרוּתִי הִתְחַבַּקְתִּי בַּקִּישׁוֹן.

כָּלכָּךְ רְחוֹקוֹת מִבֵּיתִי הַנְּעָרוֹת.

כּוֹאֵב בְּתֵלָבִיב, אֲנִי כּוֹשֵׁל דֶּרֶךְ קִיר.

חוֹצֶה לְעוֹלַם מוּכָּר.

הַדִּיּוּק, סוֹפְסוֹף מִשְׂתָּרֵג בִּי.

דִּיּוּק בַּנְּגִיעָה

שֶׁהִיא מִתְחַשְׁמֶלֶת בִּי -

הִיא לִי אַהֲבָה.

בַּיִת.

כּוֹאֵב בְּתֵלָבִיב

חוֹצֶה לְעוֹלַם מוּכָּר

בַּיִת

מבחוץ מזמין ותוכו קשה ומר.

נגיסה אחת והכאבים עולים מהמעמקים ומציפים את פניי המתכרכמות.

וכך הiiה מה שהיה.

מובן שאפשר ויכולתי לברור דלת אחרת, אך הן מסתובבות ללא תוויות.

בתגית שכן בחרתי יכולתי לקרוא את החיים ובזאת הסתפקתי.

הכל נראה פריך ומזמין כלכך -

כלכך שמחתי בתגובותיכם לפוסט הקודם וכך כתבתי ב- 20:27 2/1/2016:

כלכך הרבה תגובות.

תודה לכם חברים על ההשתתפות ועל ה- CARE.

יש לזה שימוש רב כאן

ועוד לילה חרדלי עבר עלי, פחות פריך אך עדיין מזמין.

מוקדם יחסית באתי ללגום את קירבתכם ב- 14:56 3/1/2016:

גם אחרי עוד לילה של התהפכויות ללא שינה, שמחתי כלכך לקרוא את השימחה שאתם מביאים אליי לכאן.

תודה לכולכם {}

ואחרכך ב- 23:27 3/1/2016נפרדתי מכם לשעות הלילה:

והנה עוד לילה בפתח ואני מבקש שקט. שקט ושלווה...

לא היה שקט הלילה אך חגיגות שלושת המלכים עמדו בפתח ואני קיוויתי שיעניקו לי מנוחה.

ולקראת ערב ביקשתי 19:14 4/1/2016:

אומנם לא שקטים לילותיי ועוד יותר מהמרירות הזו...

אך התחושה אומרת ששלושת המלכים (שלושת החכמים) יבקרו אותי ואת אהוביי השנה.

מי ייתן ויסייעו בידי גמכן.

הכל מתקבל בימים אלה מכל דת ומהיקום בפרט.

אני מצפה ומייחל...

וקיוויתי שהנה החלק המתוק בכריך מגיע ללשוני.

ב- 20:20 5/1/2016 דיווחתי:

אחרי יותר מחודש הסירו את התחבושות בפעם האחרונה (כך לפחות הבטיחו).

כל הגוף היה מלא גירויים ורדרדים ואדומים.

וחלק ניכר מחזי היה מלא שלפוחיות מימיות שקופות ואו אדמדמות.

יצאתי לחופשי ואני משחרר ממני אוויר בוער מצריבות וגירויים...

שהחיינו!!

השימחה הייתה מוקדמת מידי.

שלשום בלילה, כמו יולדת, התעוררתי וגופי היה מוצף בנוזל שקפקף ורוד.

נוזל בצקתי עם דם הסביר לי בנצעיר האוטוטו רופא.

שוב נחבשתי ושוב שקעתי.

קשה לעבור ניתוח עם מדללי דם.  הדם מתדלדל והייאוש מתרכז.  גם הדמעות.  ובכל זאת באתי לכתוב ב- 14:02 7/1/2016:

וְשׁוּב אֲנִי.

בֵּין הַמֻּפְשָׁט לִמְדֻיָּק.

בֵּין תְּפָרִים דּוֹלְפִים לְאִישֵׁינָה.

בֵּינְלְבֵין אֲנִיחַי.

דְּלָתוֹת מִסְתּוֹבְבוֹת.

כָּלכָּךְ שָׂמֵחַ שֶׁאֲנִי מַצְלִיחַ עַדעַכְשָׁו לִגְנוֹב אֶת חַיַּי.

לִנְשׁוֹם אֶת הָאוֹר, לְחַבֵּק וְלִשְׂמֹחַ.

דִּמְעָה מִתְגַּלְגֶּלֶת מִתְפַּצַּחַת בְּלִבִּי כְּמוֹ בֵּיצִית קַוְיָאר בּוֹדֵדָה בֵּין שִׁנַּי.

יוֹמְטוֹב לְךָ שָׂדוֹת.

אוֹר לְכוּוּוּלָּם 

12:03 8/1/2016

ומעט יותר טובה הייתה הלילה (וודאי שבלשון נקבה, אפשר להתחבק איתה) כי הייתה שינה לשעות ספורות.

שכחתי כמה דבש יש בשינה טובה ולו זעירה.

הכריך טעים יותר

אהבה CARE והמונבריאות

שבת שלום

גוגל מתעקש לתרגם zamburiñas לצדפה מגוונת, שיהיה.

בשר הצדפה מונח בנחת עם עוד מיני טובים ועם קצף הים מעליו.

כך אנמקווה שהכריך שלי ייראה בסופו של עניין.

אוי לי על כמה שפיארתי את בית החולים והרופאה שלי.

לא חלפו ימים רבים מאז השתלת הדהפיברילטור בחזי, והסתבכתי בדלקת שרק הלכה והחמירה ועשתה דרכה אל ליבי האוהב כלכך לחיות. לא סייעה שום אנטיביוטיקה וגם לא זאת הנוזלית שהקפדתי לקבל כל יום בביה"ח.  הדלקת הלכה והתפשטה בבית החזה שלי.  בית שחלונותיו היו סגורים ואיימו על חיי.  דבר לא הסתייע (אנאוהב את בניין התפעל, כי זה לא רק הוא ובטח שלא רק אני).  ובסוף בהחלטה של חירום אושפזתי לניתוח עם כל מדללי הדם שאני לוקח ועם הדלקת שלי.  האחד יגרום לדם שלא לקרוש ולזלוג מהתפרים כמעט שלושה שבועות.

והדלקת היא תגרום לחומרי ההרדמה שלא להיות יעילים בזמן הניתוח.

הכאבים היו למעלה מיכולתי לשאת אותם.  התמזלתי בנוכחותה של אימי שלא הפסיקה לאחוז בידי וללטף את זרועי.

גם מחשבות על טרומלדור הגיבור :) היו בי בעת הניתוח.

לאחר כשעתיים ארוכות הסתיים הניתוח ואני המותש ומתושתש מכאבים אושפזתי לחמישה ימים.

מאז אני מגיע לביקורת והחלפת תחבושות כל 3 ימים.

הדם כבר לא זולג, כי על דעת עצמי (אוי לי אם מי מרופאיי ישמע עלכך ואוי להם אם יעיזו לצייץ ציוץ קטן על הפשלה הקשה שגרמו לי!!) הפסקתי לקחת את מדללי הדם שלושה ימים עד יעבור זעם.  עכשיו אני עדיין עם תחבושות שממשיכות לייצר שלפוחיות מים ששורפות כשהן מתפוצצות.  משחק פףפף כזה של הגוף.  מקווה שגם המשחק הזה יסתיים כי בא לי לישון קצת בלילה.

זהו.  התהללתי כחוגר ולא ידעתי להתפתח בזמן הנכון (שוב ההתפעל הזה).

למדתי. אלה לא רק אהבה ו- CARE, הרבה בריאות תוסיפו לברכה.

שנה של בריאות רבה ומחבקת.

עיצבונה של ישראל מגיע גם לכאן.  יהי זיכרם ברוך