 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2007
פולי, בן דורי
אי אפשר לעבור לסדר היום כאשר פולי הלך לעולמו. הוא היה חלק מעולמי כלכך הרבה שנים. מגיל 12 אני זוכר אותו מתערב לו בחיי. מצליח לעצב אותי דרך ההומור שלו כחלק מהגשש החיוור.
אני מסתכל על פולי שהלך לעולמו ואני רואה איש שהתמיד בקריירה שלו. קריירה שליוותה אותי ועוד רבים מאיתנו במשך כל חיינו הבוגרים. כל חייו היו קודש לאומנות הבידור. והוא היה מהמעולים בבדרנים. זן כמעט ניכחד.
אני זוכר את הפעם הראשונה שזכיתי לראות אותו. זה היה כאשר הייתי בגיל 12 והתפלחנו למופע של התרנגולים במרכז הכרמל. אני חושב שכבר אז כילד הוטבעה מערכת היחסים ביני לבין הגשש החיוור. הם דיברו אלי בגובה העיניים. יכולתי להבין אותם. שיר השכונה (של התרנגולים) הרי היה כמעט על השכונה שלי. על ילדותי שלי. וכך היה גם אחר כך, כאשר מתוך התרנגולים צמחה שלישיית הגשש החיוור. ההומור שלהם נילקח מתוך ההווי המתחדש של החברה הישראלית. תמיד היה לי קל להתחבר אליו. להשתמש בז'רגון העברי שהם הצמיחו בכל תוכנית.
ופולי, הוא היה חלק מכל זה. מהקברניטים של ספינת ההומור הזו. הוא היה בן הדור שלי וידע לדבר בשפתי. חבל שהוא הלך בגיל כלכך צעיר. עוד כלכך הרבה נכון לו.
תודה לך פולי.
יהא זיכרך ברוך ושמור עימנו לעוד דורות רבים.
| |
ציפור נפשי
דווקא בימים אלה מתחילים לשוב אליי מראות מלפני כמה חודשים. באותם הימים שכנראה הייתי קרוב לסף החיים. אולי כי אנשים טורחים עתה לבוא ולספר לי על איך נראיתי אז ומה גורל גזרו עלי הרופאים.
אני זוכר את הקולות של הימים הטרופים האלה וגם חלק מפירוש הקולות האלה. אך הייתה איזו מחיצה בין המקום שבו הייתי לשאר העולם סביבי. העיניים שלי שסירבו להיפתח. האצבעות שנשארו דוממות. כלום לא זז בקיפאון הזה שהייתי שרוי בו. אני ניסיתי להזיז, ועוד איך ניסיתי להפשיר. משהו, ולו הקטן ביותר. לשלוח איזה אות חיים - אות הכי קטן לעולם שמחוץ אלי. למבקשים לדעת את קיומי. לא וויתרתי. אני זוכר ששוב ושוב ניסיתי, אפילו שידעתי שאין לי את המפתח הנכון שיניע את המנוע הזה. אך גם ידעתי שאני עדיין בחיים. בבירור ידעתי. יכולתי לשמוע וגם להבין כמה מילים. כל עוד שמעתי את האנשים וחשתי במגע ידם החם הייתי בטוח שאצא מזה. כך ידעתי. וכך באמת היה בסופו של דבר. מהמקום הזה שבו הייתי, אני מודה היום לכל מי שדיבר אליי ונגע בי. לכל מי שלא איבד תקווה. כי תקווה היא שם המשחק והתקווה הזו היא אשר שמרה עלי גם בצד ההוא של החיים.
היו מראות וקולות של החיים שהיו. מהעבר הרחוק ועוד יותר מחוויות שעברתי סמוך לאירוע הקריסה. אחד המראות שחזרו אליי אז, היה של אותו אורג קטן שהתרוצץ בגינתנו הלוך ובונה את ביתו לאביב הממשמש ובא. אנלאיודע מדוע דווקא המראה הזה הוא אשר התרוצץ בי. נו באמת, וודאי שאני יודע. תמונות האורג מהגינה הביאו אותו לתוכי. הוא התרוצץ בי, בונה את קינו (קיני) לאביב. תמונה משיבת נפש עם ההכרה שהוא בונה גם בי את האביב שמחכה מעבר לפינה לאות הנכון לפרוץ למרכז ההוויה. מאוד מאוד נאחזתי בהוויה הזו בחוויה שתהיה לי באביב. שאני אחיה.
כך אומנם היה. ולא היה איש שמח ממני להודות ולשבח את החיים על החיים שניתנו בי שוב. לציפור הקטנה הזו חלק לא קטן שאני כותב כאן היום מילים.
ציפור הנפש שלי.
משיבת נפשי.
מה הפלא שהתאהבתי באפריקה בציפורים...
אני מנסה להעלות כאן את הקליפ.
אפשר עדיין להקשיב לשירת האורג, למרות רעש הרקע שבא מהרחוב.
| |
חוויה עברית
חיפשתי היום את משמעות המילה חֲוָיָה בשפה העברית.
חשדתי כי מקורה מ'חיים' ומה רבה הייתה הפתעתי לאשר גיליתי.
כן כן, מקור המילה הוא אכן מחיים אך הסתבר לי שזו מילה צעירה בשפה העברית.
ואביה מולידה הוא לא אחר מאשר א.ד. גורדון. וכך הוא כותב:
החיים, הכוח החיוני של הטבע החי... אבל פה אני רואה סוף סוף הכרח בדבר למצוא מבטא יותר מדויק למושג שאני רוצה לתת לו ביטוי בשם 'חיים', 'כוח חיוני', ובאין ברירה, אתרשה לחדש שם מיוחד חוויה (על משקל הוויה), בל אני מוצא צורך להדגיש בכל תוקף, כי אין זה שם מופשט או שם לאיזה כוח מיוחד, כי אם אותו הדבר, המובן בשם 'חיים', רק בבחינה מיוחדת, בבחינת אותו הכוח המהווה בטבע החי בכלל וכוח משיג באדם במיוחד.
המשכתי לקרוא וצללתי בהנאה מרובה לכתוב ולשפה העברית העשירה.
אהבתי את אשר הוא כותב במקום אחר על החיים ועל החוויה:
עולם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים חיים, לאין תכלית ואין חקר. טבול, בן אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה, פתח כל חדרי לבך וכל בית נפשך לזרם החיים והאור ‐ חייה! חייה בכל אטומיך, חייה חיי עולם! חייה ‐ וראית כי עוד יש מקום לאהבה, לאמונה, לאידיליות, ליצירה! ואולי מי יודע? אולי עוד ישנם עולמות, שאין לך אפילו מושג עליהם!... והיה יהיו לך רגעים, אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין סוף. אז, תיאלם דומייה. לא רק הדיבור, כי גם השירה תהיה בעיניך כחילול הקודש, ואף גם המחשבה. והשגת את סוד השתיקה וקדושתה.
הוא אומנם כיוון לעבודה אשר באמצעותה הוא התחבר לרוח החיים.
אני מוצא את הקטע הזה יָשִׂים לחיים דרך כל חלון בו אני מסתכל.
מאוד שמחתי שנקרתה בדרכי החוויה.
| |
כך למשל
הרבה מראות אני אזכור, שנחרטו בי באפריקה.
אירועים מרגשים שאי אפשר לשכוח, שאנלארוצה לשכוח.
אני כותב ואכתוב עליהם כאן ולאכאן, כחלק מתהליך העיכול וההטמעה של מה שהתרחש שם.
ויש גם את האירועים הקטנים שאנרוצה לזכור.
את אותה מנגינה שחיים מפכים ממנה.
כך למשל היא שירת האורגים.
כאשר השמש נגהה בכרית חשתי את שנתי מלוטפת בשירה.
שניים הם עמדו ועירסלו אותי שאקיץ.
פתחתי עין.
אורג זכר לבוש בגלימת החיזור האביבית שלו.
יכולתי לגעת בשירים שלהם.
שני אורגים עמדו על אדן החלון ושרו לי בוקרטוב.
הם שרו את אהבתם זה לזו,
ואני לקחתי איתם טרמפ לבוקר ניפלא
וכאן הוא עסוק בשיפוצים אחרונים של הדירה.
כאשר הזכר מסיים לבנות את הקן, מגיעה הנקבה לבחון ולאשר.
במידה והדירה לא עומדת בתקן היא מחריבה את הקן.
והוא מתחיל מהתחלה...
| |
פינגוינים
ג'רמיה טוען שהרבה תמונות שלי הן פאליות.
זה בסדר, הוא אומר, מעולה, כי כך הוא הטבע.
נראה כי אפילו הפסקת עישון קשורה איכשהו לפאליות שמתרוצצת לי בראש.
איפה פרויד שצריך אותו?!
ובלי שום קשר (ואולי כן) סיפור הפגישה עם הפינגוינים.
לא ידעתי שבאפריקה יש פינגוינים בכלל.
אני חשבתי שהם נמצאים באנטארטיקה ודרום אמריקה ואפילו עד לאוסטרליה הרחקתי.
אך מה לפינגוינים ולאפריקה?!
ובכן, מסתבר שהם קיימים שם ועונים לשם המקורי פינגוין אפריקאי.
למתפלאים ואני בתוכם, הם חיים ומתרבים רק באפריקה.
מדרום לקו המשווה כמובן, כמו כל שאר מיני הפינגוינים.
במסגרת המסעות שלי הגעתי למקום קסם לחופי האוקינוס ההודי.
לא רחוק מפורט אליזבת שהיא אגב העיר הדרומית ביותר בכדור שלנו.
בוקר אחד, לאחר שהייה של כמה ימים הם הופיעו.
כמה פינגוינים אפריקאיים שבאו להתחרות בקורמורנים בדיג.
אני, שלא ציפיתי ולא ידעתי על אפשרות קיומם, שפשפתי את עיניי כלא מאמין.
אני רואה פינגוינים בארוחת בוקר.
הם לא כלכך גדולים, משהו כמו 70 ס"מ, אך חמודים להפליא.
הם נקשרים לאותה זוגיות לכל חייהם.
הקסם האמיתי הוא לצפות בהם בשעות שלפני השקיעה. לפני שהם פורשים לשנת הלילה.
אז הם משוחחים ומתגפפים במה שנקרא בונדינג.
זוגיות פינגוינית.
ללא ספק שהם מקסימים.
למחרת, הם כבר לא היו איתנו.
המשיכו למקומות עשירים יותר בדגה ועניים באנשים.
| |
100 ימים
הבוקר קיבלתי ברכה באימייל ליומלדת 100 ימים ללא עישון.
בדקתי ואכן, 100 ימים חלפו.
רציתי לומר שבלי להרגיש חלפו להם 100 ימים ללא עשן וללא עישון.
רציתי, אך גם רציתי לכתוב את האמת.
והאמת היא שספירת השעות והימים הראשונים הייתה כמו היתדות שלמדתי לאחוז בהם בדרך לאוויר ההרים הצלול.
יום אחר יום, יתד ועוד יתד.
גם היום אני ניזכר עדיין (לעיתים רחוקות) בסיגריות שהיו, בעיקר בסוף ארוחה טובה או ביקיצת אחר צהריים מזדמנת.
מרוב האירועים שהיו מלווים באוטומאט הדלקת הסיגריות נפטרתי כבר.
עתה אני יכול לומר שאיני סופר את הימים.
כבר לא מסמן V על כל יום שעבר.
עתה אני מעשן לשעבר.
זה התחיל עם ספרו של אלאן קאר שמציע לכל רוצה ושואף את "הדרך הקלה להפסיק לעשן". קראתי את הספר בעיון פעם ועוד מחצית הפעם ולא מצאתי בו את האשנב עבורי. לא מצאתי שם את הדרך הקלה להפסיק לעשן.
לעומת זאת כן הבנתי בבירור שאני לא יכול לאפשר לעצמי חיים עם סיגריות. אני פשוט מסכן את חיי. לפי אלאן קאר, זו אינה הדרך הנכונה להפסיק לעשן.
עוד אני מפשפש למצוא מהי הדרך הנכונה עבורי וחיי קרסו להם.
אומנם מסיבה אחרת לגמרי, אך מערכות חיוניות בגופי קרסו והמחישו לי כמה מסוכנות הסיגריות לקיום מתמשך שלי.
הפסקתי לחפש את הדרך הנכונה או הקלה להפסיק לעשן.
פשוט הפסקתי והפסקתי גם לעשן.
הפסקתי וזהו!
ביום אחד החלטתי שאני מעשן לשעבר.
בכדי לסייע לי תליתי מול עיניי את הידיעה שאין דרך חזרה.
כי אפילו סיגריה בודדת שתמצא אותי שורף את תוכנה לקירבי, תשיב אותי לממלכת המעשנים. כן, את התובנה הפשוטה הזו לקחתי מאלאן קאר.
תובנה ששומרת עלי מכל משמר.
שמאפשרת לי לנשום בקלות.
שהביאה אותי לניקיון חדש.
מכאן נפתחת דרך חדשה לגמרי.
דרך שבוחנת באור חדש מה ניכנס לפי וכמה.
| |
קצה חוט
אנלא מסוגל לעבור את היום הזה בלי לציין אותו.
לוואי שאת היום הזה הייתי יודע להעלים מחיי.
עבורי זה יום כיפורים.
לא יום כפרה.
יום דיראון.
בין אוקטובר 1973 לנובמבר 1995 עובר חוט סמוי.
זה אינו חוט שניתן לעקוב אחריו מבחינה לוגית.
את החוט הזה יכולים אולי לחוש אלה שעשו את הדרך מ-1973 ל- 1995.
אני עשיתי.
יחד עם הרבה אחרים בניתי תקווה וחלומות.
וברגע שלפני, החוט נקרע.
כלכך קל היה לקרוע אותו.
כלכך חלש הוא היה.
כך היה.
* * *
עוד שנה.
12 שנים השמש רצה במסלולה לאורכך ולרוחבך.
מנסה לייצר עסקים כרגיל.
ועסקי המדינה אינם כתמול שלשום.
השנה עוד יותר מהשנה שעברה.
השנה עוד אנשים מייחלים לפתחו של הרוצח.
השנה יש לו פרי באושים שהוא מייחל אליו.
אֲפִילוּ שֶׁהַיּוֹם
אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא
מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם
אֲפִילוּ שֶׁ
עָקְדוּ אוֹתְךָ
כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ
הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה
וּמָחָר?
כל שנה אני שואל את אותה השאלה.
ובכל שנה המחר המפחיד הזה הולך ומתקרב...
* * *
ועדיין אני מלא תקווה.
שהשפיות תנצח.
שחוט חדש וחזק יותר ייארג מהחוט שהיה.
שיבוא שלום על הארץ הטובה והאהובה.
| |
טורקיז לרגע
היום כמו בעוד שנים.
אותה התחושה שתהיה, שהייתה, שהווה.
למוד תחושות ואירועים אני.
למוד חיבוקים ונשיקות.
כן, כך הרגשתי היום כאשר חיבקתי אותה ולחשתי באוזנה שהיא הייתה גדולה.
מצגת ניפלאה, שהפתיעה את כל רואיה ושומעיה.
אותי לא.
וכך יהיה בעוד שנים, כאשר אבוא להקשיב לך.
לא, לא אדע שאת תהיי המציגה.
הרי כלכך הרבה סעיפים יהיו על סדר היום של חבר הנאמנים.
וכאשר אהיה שקוע בתקציר ההרצאה מוחי יקפיא את חושיי.
כמו עמוד מתכת ירטוט בי ולא יפסיק.
הקול שלך שימלא את החלל בינך לביני,
אותו אני אזכור לעד.
לאט לאט אני ארים את ראשי ואכן זו את.
השנים היטיבו איתך, או אולי זו החליפה שנגזרה יפה על גופך.
החיים שוקטים נראים בעינייך.
כאילו הישלמת עם לבדיותך.
מוזר היה לי לעבור היום על רשימת ההשקעות לרבעון האחרון.
לראות שעתה אני מבעליה של החברה שעבדת בה ואולי את עדיין מועסקת שם.
לפעמים, אפילו רשימה כזו מאפשרת לחוש את החיבוק של היום ואת הטעם שלו בעוד שנים.
ברור הרי שלא אוכל לעמוד במצגת שלך.
כי כבר איני ניכנס אל תוך כדור הבדולח.
שלך או של מישהו אחר.
המימדים שלי השתנו עם השנים.
אפילו שעדיין הקול שלך יכול לעצור את זרם הדם שבי.
לטשטש את הטורקיז שבאוויר.
לרגע אחד...
| |
צ'יטה מלכותית
אני והחששות שלי.
והרגישות הזו.
מה פתאום לבדי.
הרי אף פעם איני לבד. גם כאשר אני מבקש להיות, תמיד אני ועוד נמצאים בי.
גם סביבי.
עוד אחשוב שאני זן שנמצא בסכנת הכחדה.
כמו הצ'יטה.
אותם אנשים שחשתי בזרותם הם האנשים הנפלאים מכל.
אלה שבזכותם אני כותב ועדיין כאן ונושם.
הם וודאי רוצים אותי בעולם וסביבם.
ולא משנה להם כמה אני חש בזרות או בריח.
הם מקבלים אותי ואני אותם.
אפילו שאני חש בזרות הזו.
כמו באותו הבוקר, כאשר אף אחד לא היה לצידי במיטה, רק אני והסחרחורת.
שכחתי להזדקף במיטה לאיטי והסחרחורת היכתה בי.
נשכבתי שוב בכדי להרגיע.
ג'רמייה הופיע מבעד לוילון. הוא חש כנראה את תזוזת האוויר שהסתחרר בתוכי.
הוא היה עטוף בבגדי מסע חדשים.
שום ריח חמוץ של שאריות אוכל לא נדף ממנו.
כן, בדרך כלל זה היה הריח שאפף את ג'רמייה.
כי חוץ מלעבוד במשלחת שלנו הוא היה מאכיל רישמי של חיות בר.
ג'רמייה לא אוהב חיות. הוא מכבד את נוכחותן.
וכך החיות אותו.
תמיד אוחז מקל לביטחון, אך אף פעם לא יותר מכך.
על גופו כמה צלקות שמציירות את מפת אמונו בחיות.
כאשר סיימתי לקום וגם לגמתי את תה הבוקר הוא הציע לנו להצטרף אליו.
לפני יומיים הוא שמע מחוואי כי ראו באזור את הצ'יטה המלכותי.
צ'יטה. היפה בחתולים הגדולים.
הוא העמיס על המכונית מיני מזונות עם ריחות לא ברורים.
כאשר שאלתי אותו לפשר האוכל הוא פתח ודיבר ודיבר ולא פסק מלספר בניפלאות הצ'יטה.
סובבנו בדרכים וכלום.
בדרך ראינו מרחוק עדר בופאלו ואחרכך מישפחה של כלבים אפריקאיים פראים מצייצים בהתרגשות.
אך הם לא עניינו את ג'רמייה.
ביום אחר, הוא הפטיר ומשך את המכונית הלאה.
קיפצנו על מהמורות כל היום.
כך כשמונה שעות של נסיעה עם עצירות רענון ותצפיות.
אחר הצהרים הוא לפתע עצר את המכונית.
הם כאן הוא מלמל לעצמו בעיקר.
ירד מהמכונית וקטף לעצמו ענף ביטחון.
אנו נשארנו מאחור והוא התקדם במעגלים גדלים והולכים מהמכונית.
לאחר כמה דקות הוא סימן לפרסיליה להתקרב אליו.
התקרבנו עם המכונית לאט לאט.
ג'רמייה פרק מהמכונית כלי לאוכל והסתובב בכדי להניח אותו.
ואז ראינו אותם... מתקרבים חוששים.
זנבם מקופל. חוששים מנוכחותינו.
אך מריחים את הבטחת האוכל.
הצ'יטה המלכותית סיימה את ענייניה והסתלקה במהירות.
אחיה הבהיר נשאר בכדי לנמנם בשמש אחר הצהריים.
| |
זרות
עוד לפני שאני מסיים להתעורר, אני יודע את חום הגוף שלצידי. תמיד יש שמץ של זרות בגוף שלצידי. גם לאחר הרבה לילות של מגע ונשימה וטעימות. הגוף שלצידי אף פעם לא יכול להיות ללא שמץ זרות. וטוב שכך. יש בכך משום ההגדרה של היכן אני מסתיים לעולם. גם במיטתי.
כאשר התאוששתי באותו היום, התחושה הייתה חריפה יותר. כל דבר מחריף באבק אפריקה. הכילה שסביבי לא יכלה לעצור את האבק. התחושה בין אצבעותיי הייתה כרגע של פנטומימה. רגע אחד לפני אנחה או דיבור או מלמול של בוקר טוב. הגוף שהיה שרוע לצידי היה יותר זר מהרגיל. הוא היה מעבר לשכבות האבק שהצטברו בסופת הלילה. כאילו לא היינו בין קירות. כאילו לא היינו שני אנשים. רק את עצמי חשתי וכל השאר היה זר עד לכאב.
כל הדרך התרגשתי. כל מהמורה הקפיצה לי זכרונות וציפיות. ניסיתי להחניק את התמונות שיהיו. שוב אני נוהג בצד השמאלי של הכביש. לנהוג בצד שמאל דורש תשומת לב. בעיקר במיקום שלך יחסית לאחרים על הכביש. מהפעם האחרונה שנהגתי, כמעט ולא שבתי. עתה אני ממשיך. שוב פרסיליה יושבת לצידי. מנחה אותי. נוגעת ברעש שבי עם השקט שלה. אני אוהב את קימוריה לצידי. הם מזכירים לי הרבה מסע. מהרגע הראשון בברזיל ועד עתה. כלכך הרבה צעדים פסעתי. לכלכך הרבה עומקים סחבתי אותה איתי. לא חמישה חודשים אנו מכירים. יותר מחיים שלמים.
הקפה שלגמנו בחנייה קירב אותנו עוד יותר לנקודת המיפגש. טוב היה לעצור ולספוג את השקט של הסוואנה. לשוב וללגום עוד מאבק אפריקה. הרגשתי שאני מחליף מדים. מיושב עיר משתקם בגופו, צבעתי את פני וגופי בלבוש הרגשות שאפריקה עוטה עליך. החיוך שלי התחלף והצליח לגעת בפרסיליה אחרי זמן רב. כנראה שרק במסעות האלה אנו מצליחים להצטוות כראוי. לפני ששבנו למכונית התחבקנו. בהתחלה הרגשתי כמו אז. חיבוק שנוגע בעצמות ומרעיד את כל הגוף. להפתעתי זה התחלף. הפסקנו לרעוד. מקבלים כל אחד את השני לתוכו. לרגע הרגשתי פרסיליה והבנתי את כל פחדיה. אחרכך ראיתי אותה חיוורת מאוד. הפחד שבי הצטייר אלי מעיניה.
* * *
ג'רמייה היה הראשון לקבל אותנו. אחרכך למדתי שהוא נטע את עצמו בעמוד השער כבר לאחר ארוחת בוקר. אף לרגע לא השפיל את המבט. עצרתי לידו והתהפנטתי אל עיניו. הוא לא זע. רק עיניו ניטבעו בתוך שלי. זה כבר היה יותר מידי בשבילי ליום אחד. חשתי איך הסחרחורת מכה בי כמו גל שנבלם בעוצמה בחזה שלי. בשנייה אחת הוא היה לידי. תומך מצד אחד ופרסיליה מהצד השני. באותו הרגע יכולתי לחוש את צל הצער שהגעתי לכאן. הסחרחורת צעקה בי. לא מצאתי נחמה בידיים שאחזו בי. התגעגעתי מאוד למיטה ולאחות המלווה.
התעוררתי ומצאתי חום גוף זר סביבי. הייתי לבד.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
