יומני אלפוחרה

מזה זמן אני כותב פה ושם אמירות על מצבי הרפואי ועל מה שעברתי בחודשים שכמעט ונעדרתי מכאן. מאז ששבתי, במהלך חודש ושבוע כבר כתבתי 13 פוסטים לעומת 7 פוסטים ב- 18 החודשים שקדמו.  חשבתי שהגיע הזמן לספר לכם על מצבי בצורה מסודרת.  לא, איני רופא ובטוח שאשגה בקטן ובגדול בדיווח הזה.  זה לא פוסט קל לפרסום.  הוא חושף את רקמותיי הכואבות, אך אנחושב שמגיע לאלה שמזדמנים לכאן לעיתים לדעת את מצבי.

אני לוקה בסרטן עצמות (מייאלומה נפוצה) מעל 13 שנים.  למיאלומה (אהובתי, זוכרים?) יש כמה פאזות, והראשונה שבהן היא מצב רדום.  עד לפני כשנה וחצי נמנמה לה הגברת, ואני לא הפרעתי לה בחלומות וְרוּדֵּי העצמות שלה.  יש לי חשד, כי בעיות הלב והכליות שלי גרמו לה להתעורר ולהתמתח, מביטה אל קורבנה בחשק רב.  לצערי, אנסובל גם מבעיות אי ספיקת לב כתוצאה מסידרת דומי לב מלפני כ- 15 שנה,  ואי ספיקת כליות קלה שהלכה והחמירה עם השנים כתוצאה מאי ספיקת הלב.  השילוב של שני אלה עם מייאלומה הוא לא טוב,  כי המייאלומה חוגגת ומשקיעה את תאיה החולים בכליות ומחמירה את בעיית הכליות.

לפני כשנה וחצי עם החמרת איספיקת הכליות וכאבים רבים וחזקים בעצמות, הוחלט בעקבות בדיקות הדם התקופתיות, להתחיל בטיפולים כמותרפיים לטיפול בסרטן העצמות.  הייתה לי תקווה רבה והסכמתי. מה לא אעשה בשביל להיפטר מהכאבים החזקים בעצמות.  הטיפול כלל זריקות של תרופה ביולוגית פעמיים בשבוע למשך 3 שבועות.  בעקבות סדרה כזו עושים 10 ימי מנוחה ובדיקת דם, ושוב סידרת טיפולים של פעמיים בשבוע למשך 3 שבועות.  וכך חוזר חלילה.  החוזר חלילה הזה נמשך ונמשך במינונים משתנים (בדרכלל עולים) לתקופה ארוכה שבמהלכה גם אושפזתי עם איספיקת כליות מסכנת חיים.

לאיטם הזדחלו לחיי סימפטומים נלווים לטיפול שגדלו מסימפטומים לא נוחים עד ל-קשים מנשוא.  ואז לשמחתי הרבה, הסממנים בבדיקות הדם התחילו להשתפר.  אלא שמחיר השיפור היה גדול.  לאיטם זחלו לקיומי סממנים חדשים שהצביעו על בעיות קשות של הספקת דם לגפיים התחתונות שגררו כאבים חזקים בשוקי הרגליים, עד לאי יכולת ללכת בכלל.  כמויות משככי הכאבים שצרכתי אז היו מבהילות וגרמו לי לחיות בהזיות יותר מאשר במציאות.

אך לא היה זה די צורכי ובאו לי צרות נוספות, בדמות נוירותרפיה בעיקר בכפות הרגליים, שהצטיינה בכאבים רבים מאוד ובגירוי בלתי נסבל של העור.  איבדתי גם מיכולת שיווי המשקל שלי ודיבור שוטף היה ממני והלאה.  פעמים רבות אני מכה את שפתיי בחיבה על המילה שנתקעה אי שם בלועי וסירבה להגיח לעולם.  לא אחת שלחתי מבטים משתאים בטיקים שהיו מנת גפיי העליונות והתחתונות.  די משעשע היה לצפות בי מנסה לנעול נעל והיא בורחת מאימת הטיק שעוד מעט תחטוף מימין או משמאל הבועטות.  גם צריכת הצלחות והכוסות בבית עלתה בעקבות מנוסתן ארצה בקול התרסקות חד לאוזן.

כיום, הפרמטרים של הסרטן נמצאים בטווח הבריא, עם חגיגת סימפטומים שכוללים כאבים בשוקיים ובכפות הרגליים.  גם שיווי המשקל והגמגום המוזר והטיקים לא שוכחים לקחת חלק בחגיגה. אני חי על ריבוי תרופות שמביאות את הכאבים לידי יכולת לסבול אותם.  שיכחה של לקיחת התרופות גוררת כאבי תופת בלתי נסבלים.  זה מצבי ואפילו הצלחתי לתאר אותו ללא שימוש במילים של רופאים, ובמעט שעשוע.

תבינו, מצבי הנפשי תקין ומצב הרוח שלי גבוה מאוד.  למדתי לחיות עם מצב רוחי הטוב בגדה האחת, ובגדה השנייה בנפרד, נמצאים בעיותיי הרפואיות והכאבים.  לעיתים מזדנב איזה טרוריסט של כאבים לגדה הטובה שבי ואני נשבר.  למזלי, הכוחות שעומדים לי מסייעים לי להרחיק את הטרוריסט ממני ולהשיב את מצב רוחי לאיתנו.

כמובן שאני מייחל לימים טובים יותר, בהם אראה בטוב בשתי גדותיי.

אהבה ו- Care.  אל תשכחו!

כִּי מַה זֶּה לְפֶתַע בְּאֶמְצַע חַיֵּינוּ לִכְרֹעַ פִּתְאֹם וְלָמוּת.

כך שואל אברהם חלפי, בעניין אחר.

לא, יצחק רבין לא נורה באמצע חייו.

אלה אנחנו שנורינו באמצע התקווה.

כאשר חשבנו שהנה אורגזמת החיים תיגע גם במדינת ישראל.

עם עיניים מבריקות ולב מקווה.

כך באמצע החיים כרענו ממשא המלחמות.

מניפוץ של תקוות.

ואני ממשיך למנות את הימים שמצטברים לשבועות ושנים.

20 שנים כבר מצלצל השעון מאותו יום ארור.

אלפי ימים ולילות מתהפכים.

שהם מיליוני שנות אור בין אז להיום.

התפשטות של אָיִּן מואצת והולכת.

אולי עד למפץ גדול נוסף.

ועתה, יותר מתמיד אני שומע הד מתגלגל מעתיד מוסתר.

שוב ההסתה רוחשת.

שוב הקיצוניות מלחכת עשב בשדותינו.

שוב אָיִּן חוגג ברחובות.

אֲפִלּוּ שֶׁהַיּוֹם

אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא

מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם

אֲפִלּוּ שֶׁ

עָקְדוּ אוֹתְךָ

כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ

הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה

וּמָחָר?

ומי שיתאמץ יראה בסבך את צילו של הָאַיִל משתרך אחרי יצחק,

ועדיין לא יודע לבוא במקומו.

הוא משׂרך את רגליו ודועך.

מסתיר את עיניו תחת כובע האפילה.

שלא נראה אותו כך.

מחבל זורע הרג ושופך דם סביב סביב.  והמון נס על נפשו בכדי להינצל.  ובתוך ההמון הנסער והמפוחד הזה יש מי שמזהה מישהו שדומה לערבי, או אפילו מישהו שדובר מילים של שמאלני, רחמנא ליצלן.  והוא זועק "מחבל!", ומכאן ועד ללינץ' הגואל פחדים ומשחרר אלימות, הדרך עלולה להיות קצרה ממה שחשבנו.

צריך לזכור שהמציאות שישראל חווה גורמת להסתה כנגד מחבלים ערבים, או שמאלנים או מישהו שנגד הקו של השלטון.  מישהו שמראהו או התנהגותו דומים לאלה של מחבל, ולכן ראוי ונכון לפגוע בו לפי ראות המתבונן בו.  אולי בישראל הדברים נראים נורמליים כמו חוק "המישוש" שעומד להיוולד בכנסת, וכמו כל הסיבות שבעולם שמצדיקות את האצבע הקלה על ההדק "המנטרל", אך מכאן המראה מחריד.

מחריד משום שאני זוכר ישראל אחרת.  ישראל שלא גוזרת למוות מייד את דינו של מי שנראה כמחבל.  אולי הכל מותר כאשר מתקיימת הסתה בדקה התשעים של הבחירות למען הבטחת הניצחון.  מותר בחקיקה ומותר באצבע הלוחצת על ההדק.

האם אתם לא פוחדים להיות בחברה שכזו?

לסיום, כמה מילים על הדקדוק העברי.  העברית מטה את פעליה בבניינים.   "פוחד" שהוא בבניין קל, המתאפיין בעשייה.  "מפחד" שהוא בבניין פיעל, המתאפיין בחיזוק והמשכה של פעולת בניין קל.  ו"מתפחד" שהוא בבניין התפעל, שבו פעולת בניין פיעל חוזרת לעושה הפעולה. הצורה "מתפחד" לא נפוצה היום, אך הייתה בשימוש אצל חז"ל ובכתובים דתיים כמו אצל רבי נחמן מברסלב.  נראה לי שהתחושות שפקדו את ההמון האלים בבארשבע היו מסוג "התפחדות", שבדומה למשוב חיובי מגבירה את עצמה עד להתפרצות הבלתי נמנעת.  מה שמצביע אצלי לסכנה הגדולה שבזרעי הסתה.  אתה אף פעם לא יודע איזה צמח מרושע ומרעיל ייצא מהם.

סליחה על המילים שכתבתי.

אלה לא מילים רגילות שיוצאות מהמקלדת שלי, אך גם האירועים שמתרחשים בישראל אינם שגרתיים.  יסלחו לי מי מקוראיי שרגיל לפוסטים אחרים.  הם עוד ישובו...

ויותר מתמיד אהבה ו- care

 
אה, כן, אנלאמפסיק לנדנד ליקום.  גם אתם יכולים...

אומנם טיפה בים, אך נוכחות כאשר ביקשתי.

מאות אנשים ברומא ובמדריד הפגינו היום בתמיכה בישראל.

צילום: שגרירות ישראל בספרד

במדריד התארגנה הקהילה היהודית ובשיתוף עם השגרירות והוציאה 300 אנשים לרחוב, בהפגנת תמיכה בישראל.

זה היה כבר בטלוויזיה ואנמקווה שבחדשות הערב, שוב יראו את הפגנת העידוד והתמיכה הזו לישראל.  

אפשר לקרוא על ההפגנה ב- YNET  .

מקווה שיהיה לזה המשך.

יְקוּם , יְקוּם, יש עוד הרבה עבודה...

במהלך השבוע, דובר מחלקת המדינה האמריקאי התחלק והכריז שאולי ישראל משתמשת בכוח מופרז.

הידיעה נפלה כפרי בשל לזרועות עורכי החדשות בתחנות האירופאיות שאני צופה בהן, מלבד תחנת FRANE 24 באנגלית, (תחנה שיחסית לתחנות אחרות היא די אובייקטיבית ומביאה את הדברים לאשורם).  עורכי החדשות הדגישו את הידיעה, כאומרים, אתם רואים? זה לא אנחנו, אלה דברי ידידתם המובהקת של ישראל.

אחרכך דובר מחלקת המדינה חזר בו מההכרזה בהתגלשות לאחור.  הידיעה הזו כבר לא זכתה להד אירופאי, ושוב פרט לתחנת FRANCE 24.  כמובן שהדברים מכעיסים.  הן השימוש של הידיעה הראשונה בלי דיון במצב לאשורו, וכמובן חוסר האזכור לידיעה השנייה.  לצערי, זה מצב רגיל באירופה, ונראה לי שגם לישראל חלק במצב הזה, משום השקט שישראל נוקטת.  כאילו אומרים גורמי הממשל (מה זה בדיוק?) האמת נוטה לצידנו.  נקודה.  ומי שלא רואה אתזה, משול הוא לעיוור או נוטה כרונית לצד הערבים.  ובשני המקרים קצרה ידינו מלהושיע.  מעניין, כי התעמולה הערבית לא נוקטת עמדה דומה, ותמיד מניחה שהאירופאי בור הוא ועם הארץ שלא מבחין בין יד לרגל באירועים, ולכן וצריך להבהיר לו איך לראות את הדברים.  הם אכן רואים נכון, האירופאי לא מבין מה קורה, אלא רק שהפלשתינאים חלשים והישראלים חזקים מאוד מאוד מאוד!  לאחר שבוע או שבועיים של אירוע רודף ארוע, ישראל כבר איבדה את סוס ההסברה.  אין עליו רוכב והוא מלחכך עשב במרעה בשאננות.  ולעומת זאת פרשים רבים דוהרים בשדות החדשות האירופאיות, נושאים את מרכולתם לכל פינות היבשת, וְהַכָּפִיּוֹת שלהם מתנופפות ברוח למרחוק.

כך היה תמיד וכך הווה עוד יותר ברצף האירועים הנוכחי.

ושוב, ללא קשר לדעותיי הפוליטיות, עצוב...

(רציתי להעלות תמונת שחף, אך תקלה מסוג ישרא לא מאפשרת...)

בבריסל לא אוהבים איזורים נחשלים באירופה ומרעיפים ליטראות כסף כדי להקטין את הפער בין הדרום העני "כלכך" לבין הצפון העשיר והנאור.  והמנהיגים המקומיים אוהבים את הכסף שזורם לתקציביהם ובונים כיכרות ורמזורים ומחלפים.  אך גם פארקים ססגוניים מאוד עולים מידי כמה שנים.  העירייה מעסיקה אדריכלי נוף ברמה גבוהה שמתכננים פארקים לתפארת המדבר שלנו.  כן, אנחנו האזור המדברי היחידי במערב אירופה.  מדבר מוגדר בין השאר כאיזור בעל פחות מ- 200 מ"מ גשם בשנה.  ובאיזור שלנו יורדים כ- 180 מ"מ או פחות לשנה.  האיזור מזכיר את הנגב המערבי והירוק תלוי במידה רבה בפארקים העירוניים.  כאשר חפצים אנו בעוד ירוק אנו טסים כמטחווי הקשת למדריד או ברצלונה שמציעים כלכך הרבה ירוק ותרבות ואומנויות הבמה.  לא שאין לנו בעירנו הדרומית, אלא ששם המנות גדושות הרבה יותר.  והאומנים מציעים את מרכולתם קודם כל שם.  כאשר חפצים אנו במנה נוספת נרחיק עוד שעתיים ממדריד עד לונדון הגדושה באמת בכל טוב האומנויות ובהמון המון ירוק.  לפעמים אני כלכך צמא למגע סלעי הארץ ולחומה המיוחד ואני מרחיק עד לתלביב ללא הפסקה.

כל זה הקדמתי בכדי לספר על פארק ענק במימון כספי בריסל, שעוצב ונבנה לפני הבחירות הקודמות (קרוב לארבע שנים).  כן, גמכאן הכספים אוהבים לרדת להמונים הרעבים לאיכות חיים לפני הבחירות.  הפארק הוא אותו נחל אכזב שחוצה את העיר שעליו סיפרתי ב"שתי גדות לאמת".  מחלקה הצפוני של העיר ועד לדלתא שנוצרה עם השנים בשפך הנחל לים. הפארק שמור היטב ובשעות הלילה שעריו נסגרים.  מחלקת הגינון דואגת לחדש את הצמחים המדבריים ולנקות ניירות ושקיות פלסטיק שעפים ברוחות הנשאבות אליו.  תמיד יש בפארק רוחות עזות.  אתמול לבשתי מעיל סתיוי כי היה מאוד קריר.  לא יודע כמה ארוך הוא הפארק, אך הוא ארוך מספיק לי, המדדה בקושי על רגליו ונעזר גם בכיסא גלגלים.  כלכך חשבו על אנשים כמוני ועל ילדים רכובים על אופניים, ויצרו שני מסלולים סלולים בלבנים שקל מאוד להתנייע בהם גם עם כיסא גלגלים.

אנאוהב מאוד את הפארק בחילופי עונות.  הצבעים אז עזים וחודרים לנשמה ומשרטטים לי זכרונות תחת העור שלי.  וכך מצאתי את עצמי אתמול בפארק מתגלגל ולסירוגין מקפץ על רגליי הדואבות בפארק.  מה רבה הייתה הפתעתי שראיתי להקות יונים לבנות (Dove) מתעופפות ברחבי הפארק.  יונה לבנה היא זו שתביא לנו את "השלום" והיא זו שמסמלת את האהבה הטהורה.  היום אני יודע מספיק על חיי היונים לדעת שאין קשר בין האמונות האלה ליונה.

מחשבות על המצב בארץ חלפו בראשי עם כל מופע מרהיב של להקות היונים שהתעופפו סביב, כלכך שונות מהפחד והשנאה שפשטו בארץ.   שתי להקות יונים, מאות יונים בכל להקה רובן של יונים לבנות, חצו את שמי הפארק במעוף אקרובטי מרהיב.  דומה מאוד למופע הנהדר של זרזירים.  אלא שזרזירים יכולים להתאגד גם ללהקות של אלפי זרזירים והיונים רק למאות. מחשבה טפשית עברה בי, אולי בכלזאת הם מסוגלים להביא שלום.

רק לרגע, ובמשנהו התעשתי, מתמכר ליופי שממלא אותי. ידעתי שיונים מלהקות כך לחיזוק הקשר ולפני רבייה, אך מעולם לא חזיתי בפלא הזה.  גם במאות, עם השמש השוקעת,  המופע היה מרשים מאוד.  כל להקה נסקה וירדה בשמיניות מסחררות, כמעט ונוגעות אחת בשנייה בסמוך לצמרות העצים, ואז נפרדות למסלול מתרחק שהן בחרו.  הרוח החזקה הכתיבה אותם לשנות ממסלול מעופם והם הגביהו והנמיכו במעוף השמיניות שלהם ללא היגיון, נוגעות לא נוגעות אחת בשנייה, ביופי רב עם אור השקיעה והדקלים שמנפנפים בכפותיהם בקצב הרוח שמכה בהם.

לא יכולתי להסיר את המבט מהמופע המרהיב עד שהן נעלמו עם השקיעה למקומות הלינה שלהן.

זכיתי!

אחרכך היה ממילא קר מאוד ואני מיהרתי לשוב לביתי.

מצב רע ואכזר וכמעט מביא לחוסר אונים, גם בתגובות של השלטונות.

התגובות מאוחרות מידי, והיו צריכות להיות במדיניות חיובית שהייתה מונעת את הצורך להשתמש באלימות כלכך קשה של שני הצדדים.

גם בתקופות קשות, שמאיימות על ביתי, אני מחפש את הדרך לבצר ולהיות פחות מושפע.

כמה מוזר, כמו המוסיקה אצל רופא השיניים.

מי אוהב רופא שיניים?

אני!

מצאתי את הדרך, דרך מוסיקת הג'אז המשובחת שמשמיעים במרפאה.

המוסיקה מאפשרת לי לצלול בתוך ים הצלילים ולא לחוש את הקשיים הגדולים שבטיפול.

ובכל זאת,

הלילות לא נותנים לי מנוח ואנמוצא שמיץ לימון טרי של הבוקר מנטרל את אימי הלילה.

עדיין מתחוללת מלחמה שם, היום לפני 42 שנים.

וגם היום מתחוללת מלחמה; אימי הטרור הפלסטיני שבו לפקוד את הארץ.

אחרכך הלכתי לצעוד כמה מאות מטרים.

איני יכול מרחק גדול יותר במצב הכאבים וכפות רגליי מלאות הסיכות.

אך למרות הכאבים, אנמצליח להתאזן.

מצליח לפתוח חלון אל אור הים שמציף את חדרי.

למחרת, הים היה רגוע כראי, מחכה לסערה של מחר.

שָׁכַבְתִּי עַל הַחוֹל בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,

וּצְלִילֵי נָשִׁים יָפוֹת לִטְּפוּ אֶת עַפְעַפַּי.

הַשָּׁמַיִם צָבְעוּ אֶת אִישׁוֹנַי בִּתְכֵלֶת.

לפני שנים התנסיתי בטיפולי משוב חשמלי, שסייעו לי להפוך את תחושותיי השליליות לחיוביות,

מתגבר על כאבים באמצעים אוטו-סוגסטיביים.

כן, החיים זורמים לשני הכיוונים, (כמעט) תמיד יודעים לייצר ימים טובים.

וכאילו בכדי להיווכח, הגיעה הסערה.

אין יפה כים בסערתו.

ואז רינו ברח מהבית.

סימן לא טוב.

אתמול בבוקר רינו חזר, עייף ורעב.

לפנות בוקר, אחיו טינו הרגיש אותו מחוץ לדלת ולא פסק מליילל ולקפוץ.

רינו נכנס הביתה בנונשלנטיות והתיישב בפינת ההיגיינה והתרוקן והתרוקן והתרוקן.

כנראה שהילדון לא מצא פינת חול ראויה בכדי להתרוקן בחוץ.

אחרכך הוא ישן כל היום והפסיק מדי פעם, רק בכדי לאכול משהו.

הלילה בחוץ היה טראומתי למדי עבורו...

עתה הוא מתרחק  מהדלת, במורא גדול.

אנמבין אותו, גמני מתרחק מסממני הפוסטראומה שלי.

לא שזה תמיד עוזר.

אנמקווה שהשקט בישראל ישוב לכנו במהרה.

מי יודע אולי תצוץ עתה איזו יוזמת הידברות חדשה...

אהבה ו- care

אני משוחח עם עצמי בתגובות.

כמו לכתוב הרהור עכשיו ולהזכיר לי שלא אשכח.

כמו לכתוב בפנקס הרגשות שלי.

הנה מה שטמנתי בתגובות.

כך כתבתי: הוא באדמדם ואני בכחול.

פתחתי בתשע בערב שלשום עם דיווח על בעיה בפרסום הפוסט:

אם מישהו הגיע לכאן וראה ים של סימנים מוזרים שצמחו על הירח, אני מתנצל ביכולת הטכנית המוגבלת שלי, ובבגים הבלתי צפויים של ישרא שמופיעים ללא התראה.  כמו הטריגרים לכתיבת הפוסט הזה אולי :)

שעה וחצי אחרכך הגבתי לשדות:

אני הגעתי, תודה שהסברת והרגעת.

רוצה גלידה?

אתמול בבוקר כבר הייתי עם בקשה של בוקר:

גלידת זינגר תמיד.

מה עם גלידה תכלת, בצבע הסתיוי של דבורה?

אהה, דבורה מהפייסבוק שמשפיעה מכל טוב הגינה שלה בצבעי התכלת, התחילה להשפיע על הכתיבה שלי.

ידעתם שרק בשפות ספורות יש מילה מיוחדת לתכלת?

בשפות אחרות מדברים על כחול בהיר.

אם  כבר כחול, הוא הצבע הכי צעיר אצלנו.

מסתבר שבכל התרבויות הצבע כחול לא מופיע כלל, עד לפני כמה מאות בשנים.

חפשו בתנ"ך ולא תמצאוהו, אלא רק בהקשר לחול: כחול - כמו חול.

אולי אכתוב על זה פוסט כשvמלחמה הארורה הזו תעשה סימנים של די, אני כבר לא רוצה להכאיב כלכך.

נמשיך...

חצי שעה אחרי זה אני ממש מאושר:

הולך!

וואלה, זה נורא טעים!

תודה לך אוֹרי

מאיפה נולד פתאום אוֹרי?

מי ששם לב זה אחד מהכינויים שלי (שנולד בפייסבוק) –

שדות-אוֹרי עם החולם-אריה.  אפשר לבחור חיבוק עם שם אחד או לחבק אותי עם כל הכינויים.

אנמאוד (נורא) אוהב חיבוקים {}

עשר שעות אחרכך אני רומז לשדות על נוראות הבדיקה שעברתי

(מתאים כלכך לערב המלחמה – ועיניתם את נפשותיכם):

בזמן הבדיקה (אפשר להוסיף כואבת?), הייתי כולי באכילת גלידות צבעוניות.

מרווה גלידות בפארק,

ויונק גלידה ממניפות מלטפות.

אהבה ו- care.

ושוב דבורה סייעה לי עם המניפה שלה שסייעה לי ללכת למקומות אחרים.

לאו דווקא לדבורה.

לקח לו לשדות שש שעות להודות לי:

למדתי היום משהו!
תודה

שש שעות. אפשר למות מרוב ציפייה כזו ארוכה.

כן גם לעצמי למדתי לצפות.

ומתי הוא משיב לי, כאשר השישי באוקטובר כבר כאן.

כבר היום.  כאשר השמש מסרבת לזרוח.

מחבקת את אלפי ההרוגים.

גמני מחבק אותם וגם את כל הנערים בלבן שעדיין,

שלאחר 42 שנים מהלכים בין קירות וחוטפים מהלומות בחושך שעוטף אותם.

אותם אני מחבק הכי חזק והכי מכיל והכי עוטף שאני מסוגל.

ובבוקר הזכרתי לשדות, הוא הרי בעל הבלוג:

בוקר טוב שדות

בטוח ששמת לב שהיום הוא השישי באוקטובר...

מי יודע, תמיד אפשר לשכוח.

כלכך פשוט להזכיר וכך גם לזכור.

שעה אחרכך הוא עונה לי (הרבה יותר מהר מהשש שעות של אמש):

כן, וודאי!

ומכל הימים היום התכלת החשיכה, שבה למקורה הכהה משחור.

היום התכלת כבתה עם הרוח שנושבת בגני מאז השישי באוקטובר...

ושוב התכלת של דבורה כאן הבוקר.

היא רק החשיכה והכחול הכהה השחור שב לשלוט בעולם, כמו פעם, בימי התנ"ך כשרוח אלוהים הילכה בינינו.

אלא שהיום היא (רוח אלוהים - זכר ונקבה) לא עומדת לדין על הפשלות שלה.

רק אנחנו מעמידים את עצמנו לדין תורה.

והוא?!?!

מוזר לי ומכעיס לי גם!!

* *

אנזוכר אתכם שנפלתם.

תמיד אזכור ואזכיר אתכם.

לו תהא מנוחתכם שלמה

ולא יצטרפו אליכם נוספים...

מספיק ודי!!!

שלי.  זו לא פינה פולנית, אלא הפינה, שבה אנמביט בפנס הקסם  שמביאני לעולמות אחרים.  זו הפינה בה סקוטי עושה לי בים אפ, ואני מוצא את
עצמי במציאות אחרת.  באספמיה או בילדותי...

הלכתי לצפות בסרטו החדש של וודי אלן: "איש לא הגיוני".  הסרט מאוד וודי אלני ודי צפוי.  גם הציפיה להפתעה ברגע האחרון צפויה הייתה.  המשחק טוב.  הטקסטים שוודי אלן שם בפי הגיבור מקסימים בחולשתם האנושית.  ומוסיקת הג'אזשוודי אלן בחר נהדרת.  זו רק העלילה שעייפה אותי כמעט מההתחלה

אך נחזור לענייננו.  השתעממתי וקפאתי מקור המזגנים, כדרכם של בתי קולנוע בעת הזאת.  ואז על המסך, הגיבורה מקבל סוודר יפהפה למתנת יומולדת.  סוודר עם נגיעות של כתום שנגעו בטעמי.  הנגיעה הזו הספיקה לסקוטי להגיע.  התכרבלתי בסוודר, שהפעם התאים למידתי, כי הרי איבדתי 20 קילו ממשקלי בחודשים האחרונים.  ובזמן הזה, כמו תמיד, בום, וסקוטי עשה לי בים אפ.  ומצאתי את עצמי איפושהו בן חמש או שש שמשחק במכונת התפירה של אז.  הסקוטי הזה יודע להפעיל את צינור הזמנים, לא רק טכנית.  הוא יודע להתאים אותו לכל אחד, או לפחות אליי.

הילד הזה שיחק בזינגר אוריגינל, שאימי סחבה כל הדרך מגרמניה לפלסטינה ב- 1936.  אני מתקרב ואנרואה שהוא מכין גלידה ורודה- לבנה שנראית מקסימה.  גם גביע הוופלה נראה כלכך פריך.  אנלא עומד לפני הפיתוי וטועם.  ובליקוק אחד הוא ואני הופכים לאחד.  הוא זה אני ואני זה הוא.  הטעם גנעדן.  טעם שעוד לא נברא ביקום, וקיים רק בעולמי.  כלכך נדיר היה מופע הגלידה בילדותי.  הרבה יותר נפוץ היה קרטיב הלימון, כך קראנו לקרחון השטוח. או קרטיב לבן מרובע כְּתֵיבָה, בטעם לא ברור שכינינו אסקימו לימון.  הם היו כטעמים שלקחו אותי למעוף קצר.  אך לגלידה, כלכך ערגתי לטעם נימוח ולטעמי השוקולד-וניל.  טעמים אחרים לא היו בנמצא, אלא בדמיון הילדותי שלי.

מכונת התפירה זינגר, שאמא החזיקה כדי לתפור לנו את בגדי החולין והחג שלנו.  בימים ההם לרכוש בדים ולהזמין תופרת בכדי לתפור לנו, היה זול יותר מאשר לקנות בגלנטריה.  כאשר המכונה שבתה ממלאכתה, היה נפתח מפעל הגלידות על-ידי אוֹרִי הקטן עם הַחוֹלָם.  לא ידעתי הרבה על טעמים, מלבד השוקולד-וניל המוכר.  למרות שהיו כמה טעמים חדשים, באמת המפעל של אוֹרִי התגאה במבחר הגוונים שהוא הציע.  כל אפשרות של ערבוב צבעי הגואש שלי, הגיעו גם למוצרי המפעל, ולבגדיי.

היום אנמבין שמכונת הזינגר ייצרה שבילים ודרכים לדמיוני.  היא סייעה בידי לעבור את ילדותי שלא אחת הלמה בי במקומותיי הרכים ביותר.  ובבחרותי היא סיפקה לי דרכים לפתח ולפתוח את השקט שבי ובמקומות אחרים.

תודה לך סקוטי!

אם תרצו, תטעמו

מהגלידה הזאת שאני וחברה ספרדית מייצרים ביחד עד היום.

אני מכנה אותה אהבה ו- care.

מועדים לשימחה וטעמי
גלידה לששון

ברור שגלידה היא שריטה שלי עד היום.  סקוטי יודע אתזה :)

לִבּוֹ אַלְפֵי נְגוֹהוֹת

שֶׁל  שִׁירֵי הַלֵּב  -

שׁוֹאֵל בַּשּׁוּק אֲנָשִׁים,

וַאֲנִי קוֹנֵה יְרָקוֹת