איפה הוא הירח הגדול של ערב סוכות? יש דברים
שהזיכרון מאבד.
הלוח השחור (tabula
nigra) מכסה גם עליו. מסתיר.
אנלאזוכר אם במהלך המלחמה בערב סוכות זכיתי לראות את הירח
המלא.
בזכרוני הלילה היה חשוך. אולי כי היו עננים. אולי כי הייתה מלחמה. אולי כי לא העזתי להביט למעלה.
היום אינני זוכר.
ניסיתי לראות במה שכתבתי וזה לא ברור.
מוזר, אנזוכר שסוכות הייתה בלב ובשיחות, אך
הירח לא.
בוקר של ערב סוכות.
אני לא בונה סוכה כבר הרבה שנים.
רק בלב נבנית לה סוכה, לסוכך עליי ועל בני ביתי.
גם על אהוביי הרחוקים.
אנזוכר ערב סוכות אחד במיוחד כשהייתי בערך
בנשמונה.
באותו הערב גיליתי את הסכך. לא, לא את סכך הסוכה.
את ענפי התמרים שסוככו על הסוכה בביתנו גילית עוד קודם לכן. באותה השנה גיליתי את אור הירח.
הייתה זו שנה לא קלה שעיוותה את חיי הצעירים ואני
התהלכתי בה אובד מול עולם המבוגרים, שציירו לי תחומים שניסיתי להרחיב. מזג האוויר היה אז מעונן וגשום. הסוכה על שלל
קישוטיה נימרטה מהגשם ונראתה עלובה למראה. כזו שלא תוכל לתת בית ארעי לארוחת החג.
כלכך הרבה עמלנו עליה. עצים מהנגריה של אבא, שמיכות קוצים שאווררנו וקישוטים
שעמלנו עליהם ממוצאי יום כיפורים. הכל ירד לטמיון עם טיפות הגשם שלא מתחשבות.
בימי גשם היה אסור לצאת מהבית, שלא להירטב
ולהצטנן חס וחלילה. בימים כאלה הסתפקנו בחדר המדרגות כמגרש משחקים. לא שהיה לי מה
לחפש עם בני השכנים שהיו כולם מבוגרים ממני. אז עליתי לגג. הגג היה הקומה החמישית
של הבית וממנו נשקף נוף שהיה מעבר לעולם היומיומי שלי. מצד אחד אפשר היה לראות את
נמל הקישון ואת חלקו הצפוני של נמל חיפה. ומצד שני את שיפולי הכרמל שלמרגלותיו
נשענה שכונת הדר הכרמל.
היה לי שם מחבוא שבניתי לי משאריות של פח גלי
ועצים. ישבתי לי במחבוא הגג שלי מצטופף פנימה ומנסה להתגונן מפני צליפות הגשם. רעש
טיפות המים על הפח הגלי החריש כל מחשבה או תחושת אכזבה על חג הסוכות הרטוב והסוכה
שנחרבה. כך ישבתי מתחבק רק עם תחושת הביחד שלי עם עצמי. בדידות שכזו, שלא ידעתי אז
לכנות אותה בשם. עצמתי עיניים מתמזג לקול תיפוף הטיפות.
מתוך ההמולה של הגשם והשקט שלי עם עצמי טיפסה לה
תחושה אחרת. התחושה הייתה נעימה ולא מוכרת. כאילו מישהו שתמיד רציתי הגיע. ואני
רציתי רק את אבא ואמא. נבהלתי, כי חשבתי שהם
עלו לגג בכדי לגרור אותי הביתה. פקחתי את עיניי וזינקתי בבהלה החוצה ממקום מחבואי.
לא היה אף אחד על הגג. רק שלוליות גשם גדולות על פני זפת הגג. הן האירו באור גדול
וכתום. מימי לא ראיתי את הגג זורח כך. כמו כוכבים שנמסו לשלוליות זורחות. הבטתי
מסביב לראות את מקור האור הכתום הזה וגיליתי את הירח. הוא עלה מאופק הכרמל בוקע
מתוך העננים, שפינו לו מקום של כבוד וכיתרו אותו כמלך שבא לברך את החג ואת האנשים
המתכוננים לחג.
פעם ראשונה בחיי שזכיתי לראות את זריחת הירח הגדול.
גדול וכתום במרחק נגיעה, מנסה לגלוש אליי לתוך הגג. עמדתי מהופנט מביט בפנים
המאירות והמחייכות שלו. התחלתי לנוע, לאט לאט, בלי להרגיש, כי אי אפשר לעמוד אדיש
מול ירח שכזה או ירח בכלל. כשהבנתי שאני רוקד עם הירח כבר חשתי תחושת שחרור אדירה.
כלכך הרבה השתחרר עם תנועה ודמעות מתערבבות בגשם שלא פסק. הכל היטשטש מולי ורק
הירח ואני אוחזים בלב כבחבל ורוקדים. אני לא זוכר הרבה, פרט לתחושת השחרור הגדולה
והעמוקה.
חבר חדש מצאתי לי לסוכך ולהאיר את דרכי. חבר שלא
נמצא כל יום, אך כשהוא בא הוא תמיד בא בשבילי במלואו. טורח ימים רבים להתמלא בכדי
לתת לי את אשר אני זקוק לו לימים בו הוא לא יהיה לצידי.
כך ארבע פעמים בשנה.
שעת החסד של העננים הסתיימה והם סגרו עליו,
מותירים אותי רטוב ומאושר. באחת, גם הסתיים הגשם.
ירדתי למטה הביתה, התגנבתי בשקט להתנגב היטב.
למזלי, לא היה אף אחד בבית. לאחר שסיימתי להסיר את כתמי חטאיי, ירדתי לחצר. כל בני
הבית היו בחצר מניחים קרטונים על פני אדמת הסוכה ומייבשים את הכיסאות והשולחן. פעם
ראשונה ששמחתי לאכול בסוכה. כי ידעתי שהירח ישוב בלילה ויחבק את כף ידי הקטנה.
כך כל ערב סוכות, אני מצפה לו.
גם כאשר מעונן.
גם כאשר חשוך.
גם כשהייתה מלחמה ציפיתי לו.
אני בטוח שהוא הגיש לי יד וחיבק את ליבי.
הרי סיימתי את המלחמה וליבי פועם.
כך רקדנו בשנים הבאות, עבור כולנו.
הרי הוא ירח של ערב סוכות.
ירח שבא לסוכך.
חג שמח יקיריי עם הרבה אהבה ו- care
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
