 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2006
לְהִתְרָאוֹת
עִם צַעַד רִאשׁוֹן
אֲנִי מוֹדֵד אֶת הַדֶּרֶךְ
הַקְּצָרָה מִכָּל
סַף בֵּיתִי שֶׁאֶחֱצֶה
יַבִּיט בִּי מִתְרַחֵק
מָחָר
להתראות לכולם.
אשוב בראשית החודש הבא
| |
עוֹמֵד
עֲטֶרֶת כְּנָפַיִם הָיְתָה לִי
בָּהּ כֹּה הִתְגָּאֵיתִי
אֵיךְ מִדְּמוּת מִמֶּנָּה נִמְלַטְתִּי
כִּמְעַט נָסַקְתִּי אֶל גּוֹרָלִי
כְּבָר לֹא מְדַמֵּם
עַל רַגְלַי אֲנִי מִתְרוֹמֵם
| |
מגע אישה
הצוקים חלפו ביעף מבעד לחלון האוטובוס. עוד לפני שהתאדו המראות והתחושות הגיע האוטובוס אל מרכז הכפר. ממש למרגלות הקתדרלה. תמיד נפלה עליו תחושה של יראה מול הקתדרלה הענקית הזו. במרומי ההרים. כמה אנשים קרסו כאן לבנות את מקדש הכבוד הזה לאל. שלוש מאות שנים עומדת כאן פינה ענקית זו, מוקדשת לאלוהים. מספרת על ימים אחרים. על כוחות שבאו בכדי לכבוש את רוחו של האדם. כבכל בוקר הוא נכנס לבר האירי שיושב בלב הכפר הצועני הזה. הכל כאן ניגודים. לא צריך להפוך ולזווג אותם. הם קיימים בכל אשר יפנה. כל אדם כאן הוא גם הניגוד של עצמו. הכפר הזה היווה ציר שבו הכל מתהפך. כמו בכל מקום. רק כאן הכל נחרט תחת הצללים הקרים של הקתדרלה העצומה. שום אהבה לא יכולה כאן להתקיים ללא שינאתה. בכל פרי מונח כאן הריקבון שיפיץ את זרעיו. המחשבות האלה הבוקר היו חזקות מהרגיל. הוא כלכך קיווה שהבוקר יבין את פישרם של זוג הקשישים מהחוף. בדרכו לשולחן בפינה, הוא חטף כמה ערמונים וטמן אותם בכיסי מכנסיו. כדרכם של המקומיים להתחמם. הוא התיישב נועץ מבטיו בצלחת הקרמיקה הענקית התלויה במרכז הקיר מולו. הצלחת לקחה אותו למקומות אחרים. זוג פסע אל תוך אפלולית הבר וכמעט נתקל באישה האירית שבאה להגיש לו גבינת עיזים על טוסט ריחני. הזוג התיישב די קרוב אליו והוא יכול היה להקשיב ללחישה של האיש שמנסה לחבק במילותיו את האישה. מנסה לספוג את מגעה. מגע עם אישה. גם הצופה נזכר. הוא חש את הזמן שנארג אל תוך זרם הדם. עם חום וקור שיוצרים את התחושה שהייתה לו פעם והלכה לה לאיבוד. לא, לא כל מגע, וודאי שלא כל אישה. גם הוא לא תמיד נמצא בעת הנכונה גם אם האישה היא אישה והמגע נוגע במקום. אז נהיה לו עצוב שהכל שם ורק הוא לא. הרגליים והמציצות והמאזניים הנכונות. גם הריחות והטעמים שם. רק הוא לא. הוא נזכר איך ניסה לתפוס את עצמו בשערות ולמשוך ומצא את עצמו נהנה מהכאב. אך הכאב לא הזיז אותו. בכל כוחו ניסה לינוק שפתיים ורק טעם המלח עלה בפיו. חסר את טעם הלב שמקפיץ את עצמו לגרון. כמו להתנחל בתוך טעות ולהנות ממנה. זה מענג ללא ספק, אך חסר כל סיפוק. הוא מצא את עצמו מתיישב במעיים של האהבה במקומות לשם האור לא מגיע. חסרה היד המושטת. חסר הכוח לפרוץ מהחשיכה שבו ולשלב את ידו ביד שהושטה. הכל כלכך מוכר. לא צריך לחטט בזיכרונות של פעם-זה-קרה. זה הרי סינדרום ידוע מראש. האישה מולו הייתה רבאומנית בנגיעות בנקודות השגויות. אותם כפתורים ששואבים את האוויר ומותירים את הצעקה. את השגיאה שנצרחה על שהיה ושל זו החדשה שעולה שלובה ברעד. לפחות השגיאה הבאה נשארת עדיין במחבואה. נהנית מקונכיית הזמן המגוננת. בין לבין, בערוב הזמן הוא עדיין מחכה. מחכה לאותה נגיעת רעד הפלאים בשיפולים שבין הצוואר לכתף. אותה נקודה שדרכה ניתן לגלוש למעמקי הלב. ובדרך העור נעשה חידודים חידודים. המקום שנפער אל השתיקות שבנוזלים. הטביעה של הברית שמתקיימת בין איש לאישה.
משב רוח קרה העיר את הצופה ממגנט הזמנים. דלת הבר נפתחה והוא הבחין בצללית המוכרת של הקשיש הזקן מהחוף, שנכנס ופסע לשולחנם של השניים. ממש לפני שהדלת נטרקה שוב, יכול היה הצופה להבחין כי היה זה הקשיש הצעיר שחיבק את האישה בשולחן הקרוב אליו.
| |
שכבות
הם פוסעים לאורך תער החוף. כך ראה אותם הצופה ממעלה הצוק. הוא אהב את האופן בו המשוואה של הים והחול וראשית המצוק מסתכמת בקו דק כשערה. ובתוך המפגש הם פסעו כשתי נקודות זעירות צמודות בהליכתן. הצופה היטיב את משקפיו והצליח להבחין בהולכים. שני גברים, האחד קשיש והשני הרבה יותר. הזקן מלטף את הצעיר בעיניו. מעקל בין אצבעותיו את קמיע השפן. הצופה מסתקרן ויורד לאיטו אל תוך בין הסלעים. מחפש את השביל שהוא יודע כי בו פסעו השניים. כל יום במשך השבועיים האחרונים הם פוסעים בדרך הזו. חולפים על פניו ומנידים חיוך מוסכם אליו. החכות מתאזנות בידיהם עת הם פונים אל השביל היורד במורד המצוק. מוזר, הצופה לא מצליח לאתר את קצה השביל, למרות שהוא עומד בדיוק במקום בו השניים נעלמים מעיניו יומיום. כך במשך שבועיים. הם נעלמים והוא מחפש את השביל. וכמו כל בוקר, הוא מסתפק בהליכה במעלה המצוק, במקביל לדרך שהם עושים על קו החוף. למזלו המצוק משתפל ומקטין את המרחק בינו לבינם. גם הוא רוצה להקשיב לשיחתם של השניים. גם הוא מסתקרן מדוע הם לא דגים בחכותיהם. במקום לדוג הם פוסעים מחובקים. איש קשיש וחברו הקשיש ממנו. ברור לי וגם לצופה כי אהבה עמוקה בין השניים. אהבה שמחברת את גורל הפסיעות שהם לומדים לצעוד יחדיו. האחד זה מכבר הגיע והשני פוסע כל חייו באותו מסלול, מצפה לאיש הנבחר שיבוא לפסוע לצידו. לחבק את מותניו ללא יראה. לקבל את האהבה שהוא אגר כל חייו. לאשר יחפוץ. לפני שבועיים הגיע הקשיש. הצופה זוכר את היום בבירור. באותו הבוקר הוא ראה בחלומו את הקשיש יושב מול ממוללת פירורים והוא נחרד. הוא ידע כי הקשיש הגיע מארץ אחרת ומזמן אחר. המצוק הולך ומצטמק אל קו החוף והצופה יכול כבר להבחין במלל לא ברור שנלחש בין השניים. הוא חש כמי שמציץ אל לא לו, אך אינו יכול כבר לעצור. גורל נוכחותו שם כבר נחרץ. לרגע הרוח השורקת מההרים מתגברת ומעלה ענני אבק מקו החוף. הצופה שתלה את כל חושיו בהולכים הופתע. עיניו מלאו אבק חולות ועד שהתעשת שוב התרחק קצה המצוק מקו החוף והמלל בין השניים נעלם ברוח השורקת. ההולכים למטה התיישבו ופרשו פיסת חול ביניהם, מסדרים עליה את רגל השפן ועוד משהו שהיה עטוף במה שנראה כממחטה. הם המתינו לרוח שתשכח מעט לפני שהצעיר פתח בזהירות את הממחטה. הצופה לא יכול היה לראות מה היה בתוך המטפחת. מה שהוא כן ראה כי הצעיר אסף את רגל השפן לתוך המטפחת ושוב קשר אותה והטמין אותה בתרמילו. הם התחבקו, נעזרים אחד בשני לקום על רגליהם. גירפו את פיסת החול שביניהם ופנו לחזור.
כמו בכל בוקר.
הצופה נשאר מאחור ממתין לאוטובוס שיאסוף אותו בעוד עשר דקות.
כמו בכל בוקר.
| |
במסעדת המכשפות
סן סבסטיאן או דונוסטיה בפי המקומיים היא מקום מופלא.
בפינה הצפונמזרחית של ספרד, למרגלות הפירנאים,
שוכנת כצדף יפהפה לחוף האטלנטי.
בירה קולינרית בעלת שם שמסתופפת סביב אוסף לא יאומן של מסעדות רבות שם וטעם.
בירושלים הזו של מסעדות איכות, נמצא הריכוז הגבוה ביותר בעולם של כוכבי מישלין פר אוכלוסיה.
ברור כי אני, מכל המקומות, אגיע דווקא לבית המכשפות (תרגום חופשי מאוד ל- Akelare בשפה הבאסקית), בכדי לטעום את יצירותיו של פדרו סוּבּיחנה. ללא ספק כהן גדול במסדר מכשפי האוכל.
התחושה הייתה כמו ללכת ללוּבר ולאכול את יצירות האומנות.
זה לא היה אוכל לרעבים. אלה היו יצירות אומנות משובבות עיניים ולב.
פדרו אומן גדול ומאהב גדול עוד יותר של מיני מראות, טעמים וריחות.
כשיצאנו מבית המכשפות של פדרו נפגשנו בשקיעה מצד אחד ובזריחת הירח המלא.
המראה היה יפהפה ומרטיט.
עמדנו בשולי היער בקצה המצוק ולפנינו העיר היפהפייה עם קו החופים המתעגל מעל ירח מושלם שעלה במזרח.
מושלם כטעמים שזימרו בשקט בליבנו.
* * *
מחר אשים פעמיי לגיחה קצרה לפאריז.
אשוב במהרה...
מקווה שמפגן הגאווה יעבור בשקט.
גם שהתפילות מחר על הר הבית לא יבעירו אש.
מה שטעות טכנית יכולה לעולל.
הלב נחמץ ומתכווץ מהטרגדיה.
תהיו טובים.
יש, יש עדיין הרבה אהבה ו- care להעניק.
אֶהֱבוּ חברים שלי.
אֶהֱבוּ אהבת חינם ותתעשרו.
| |
מִבַּעַד לַכְּאֵב
אֶל תּוֹךְ מֵעַיִם
מְפֻלָּשׁוֹת וַחֲשׂוּפוֹת
נוֹעֵץ קֵיסָמִים
לְיַצֵּב אֶת הַכְּאֵב
| |
בדרכים
אליזבת בראונינג שרה את סונטה מספר 6
(משה זינגר תירגם)
לֵךְ מִמֶּנִּי. אַךְ אֲנִי יוֹדַעַת –
בְּצִילְּךָ נִגְזַר כִּי אֶעֱמֹד
מִכָּאן וָהָלְאָה. לְעוֹלָם לֹא עוֹד
מֵעֵבֶר סַף חַיַּי אֶהְיֶה פּוֹסַעַת,
וְלֹא אַפְעִיל רוּחִי בִּמְלוֹא כֹּחָהּ,
וְאֶת יָדִי לַשֶּׁמֶשׁ לֹא אֶשָּׂא
בְּלֹא אֲשֶׁר אָחוּשׁ בַּמַּעְמָסָה –
בְּכַף יָדִי נֶחְתַּם מַגַּע יָדְךָ.
אִם יַפְרִידוּנוּ הַר וּתְהוֹמוֹת –
בְּתוֹךְ תּוֹכִי אַתָּה, בִּפְעִימוֹת
לִבִּי, כְּמוֹ הַיַּיִן שֶׁחַיָּב
לָשֵׂאת עִמּוֹ אֶת טַעַם עֲנָבָיו.
וְעֵת אֶשָּׂא קוֹלִי וְאֶתְפַּלֵּל –
גַּם אֶת קוֹלְךָ שֶׁלְּךָ יִשְׁמַע הָאֵל.
לקחתי את הסונטה לדרכים.
אולי כתפילת דרך.
תהיו טובים כמו שאומר אחשלי
להשתמע
| |
שלום לך ארץ אהובה
11 שנים השמש רצה במסלולה לאורכך ולרוחבך.
מנסה לייצר עסקים כרגיל.
ועסקי המדינה אינם כתמול שלשום.
כאילו להזכיר תרד השמש בעוד יומיים ותפגוש שוב את אותה הכיכר.
באותה השבת.
ממש כמו אז לפני 11 שנים.
אולי שוב תכסה חשרת עננים את האור.
תסתיר את התקווה.
תקווה שדועכת מאותה שבת
ועד השבת הזו.
לאיטה, בלא להרגיש.
אֲפִילוּ שֶׁהַיּוֹם
אַיִל עֲדַיִן לֹא בָּא
מִתּוֹךְ סְבַךְ הַשָּׁלוֹם
אֲפִילוּ שֶׁ
עָקְדוּ אוֹתְךָ
כְּאִלּוּ לֹא הָיִיתָ
הַיּוֹם אַתָּה הֹוֶה
וּמָחָר?
לפני שנה כך שאלתי מקווה.
11 שנים מאז אותו יום ארור.
כל שנה אנו נזכרים ביום הזה.
וממשיכים עם השמש הלאה.
לא זוכרים.
ובלב פנימה כבר הפסקנו להוליך את רבין כדי שיישא את האור עבורנו.
כי הוא מת.
זכרונו דועך.
הרוצח המתועב זוכה ליותר ויותר לגיטימיות.
ואורו של רבין הולך ודועך.
ככל שהוא מתמעט, כך גוברת בי הערגה לימים שהיו.
שהייתה בהם תקווה עצומה.
כך אנו מוליכים את רבין.
שנים שהוא הילך בינינו נושא את גופו.
אייל משתרך אחריו מתוך הסבך,
ועדיין לא יודע לבוא במקומו.
בתחילה הוא הילך בינינו זקוף וגאה.
עם מסר חד וברור.
נושא אבוקת שלום.
נרות הדלקנו בעקבות הליכתו.
הולדנו דור של מדליקי נרות.
אברהם חלפי כתב:
הַלַּיְלָה נָפַל הַיָּרֵחַ
מִמְּקוֹם זָהֳרוֹ
וְאֶת אוֹרוֹ לֹא הוֹרִישׁ לְכוֹכָב
בַּמָּרוֹם.
האורות כבו.
מעט מעט נעלמו באפילה שהשתררה.
בגסיסה איטית של תקוות.
הוא נושא עדיין, את גופתו.
עייף וכפוף ובוכה.
הוא משׂרך את רגליו ודועך.
מסתיר את עיניו תחת כובע האפילה.
שלא נראה אותו כך.
עינינו סורקות ומחפשות.
אולי תקווה אחרת נפגוש.
שתדליק אור חדש בפאתי תקוותייך ארץ אהובה.
| |
פתחי נובמבר
חודש נובמבר יהיה עבורי, מחודשי ישרא הקצרים.
הרבה לא אהיה כאן.
בדרכים אצעד ואטוס ואנהג.
בעוד יומיים אסע לבלות עם בנצעיר.
לאחר כמה ימים אלך לבדוק את עיר האורות.
ביולי, כך חשבתי שנדליק אורות בעיר.
אך הן כבו עוד לפני בוא הַפָּנָסַאי.
לאחר מכן אסע מכאן שוב לפרק זמן של שבועיים.
ובין לבין אהיה כאן ימים ספורים.
כל הקיץ נסעתי.
בסתיו התמסרתי. נותן לבית לחפון אותי.
עתה שוב יוצא למסעות.
אולי אני בורח ממשהו.
או אולי אני בדרך למקום אחר.
יש בריחה בכל בחירה.
יש בחירה בכל בריחה.
אני יודע.
שוב אני רואה את סייר התר את גבולות ממלכתי.
אותן גבולות אשר נוצרו מתוך מגבלותיי.
ההיתקלויות החוזרות ונישנות בגבולותיי, ערמו את מגבלותיי לפניי.
הקימו את החומות שאני מפרק היום.
ואני מפרק.
קראתי היום על שניים ונזכרתי בפתיחה של שיר:
שְׁנַיִם אֲנִי רוֹאֶה
אֶחָד אֲנִי נִרְעָשׁ
שְׁנַיִם אֶת לִבֵּךְ חָשׁ
אֶחָד אֶל פָּנַיִךְ צוֹפֶה
תקווה אני כי חודש נובמבר יאיר עימי את הדרך,
עם אהבה ו- care
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
