| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
שפיות
אנבטוח שאלוהים לא שחור.
אכן כאן הוא ערש האנושות. אזמה?...
הטבע המהמם כאן בצירןף הגנטיקה העתיקה הזו מביאה אותי לחשוב שכאן היה גנעדן.
אולי גברת פְּלֶס היא חוה אימנו.
אולי, ואם לא, היא ללא ספק אחד מאבותינו/אמהותינו.
אנמביט סביבי ושוב שואל: אזמה?
כי אלוהים לא יכול להיות שחור.
אם הוא נושא באחריות למצב בָּנָיו ביבשת הריקה הזו, הוא לא יכול להיות שחור.
ברור! הרי גמכאן, ביבשת השחורה, הוא עדיין לבן.
אצלי הוא חסרצבע, שקוף ושוכן בבטן.
קטן וצנוע, במימדים אישיים.
עוזר לי לנהל את חיי הפתלתולים.
היום אנמבין כי כאשר הגעתי, לכאן בדיוק לפני 18 שבועות, נכנסתי לשוק ריגשי.
אנזוכר כי לאחר כמה שבועות ידעתי שאנזקוק למשקפי רגש.
נהייתי קהה מאוד.
שפיותי מאוד התעמעמה.
לפני שאיבדתי מגע עם המקום, הוא שב והזכיר לי.
הזכיר לי את הטבע המהמם ואת אהבתי הרבה לציפורים.
אפילו שלח לי היפו עם זר לכבוד שבת.
ממש לפני הדלקת נרות.
זה היה בשבוע השישי.
אחרכך נפתח לי פתח, והחיים נראו כאן צבועים אפילו בתקווה.
למדתי לכבד את האנשים איתם ולמענם אנעובד מתוך מקומי שלי.
לא מהמקום של ציפיות ממני, שלי ושל אחרים.
לא מהמקום של תוצאות מצופות.
למדתי שוב את המקום שיודע לדבר אצלי הכיטוב.
הבטן.
בית המקדש לאלוהים שלי.
* *
לפני כמה ימים יצאנו לעבודה לא סימפטית, לספור מושבות של יתושים.
מוקפים בריינג'רס חמושים, בוששנו בנחלים ובמאגרי מים, חוששים מקרוקודילים והיפופוטמים, מנחשים ומלטאות מוניטור.
אנסופר מושבות צהבהבות ובשקט מקלל את שהותי במים.
יומשישי, ומה לעזאזאל אנעושה כאן.
רחוק מכל אהוביי ומשפחתי.
רחוק.
עוד אנמקטר, שמתי לב לקולות חדשים שהתערבבו עם יבבותי הפולניות.
היו אלה קולות אפריקה בדמות קולות שירתו-קריאותיו של עיט הדגים.
ושוב הרגשתי את המשו הלאברור הזה שמרחיב לי את הלב.
שמחייך את מעיי.
וידעתי, שאנכן במקום הנכון עבורי.
העיט השתתק.
הסתובבתי לחפש אחריו והוא היה ממש מאחורי, מדשדש במים, מביט למרחבים.
שותק.
מתייחד עם הרגע.
הוא ידע את שאניודע.
תודה לך אלוהיי.
| |
מציפורי גנעדן
בילדותי לא ידעתי הרבה על ציפורים. בעיקר ידעתי את הדרור והיונה.
כאשר גדלתי למדתי גם להבחין ביונת הסלע ובתור.
נחליאלי בחורף שבא לביקור תמיד גרם לי להפליג למחוזות ממנו בא.
אחרכך פתאום הופיע לו שחרור בגינת נערותי.
ובערך זה היה הכל.
לאט לאט נפתחתי לעולם הציפורים.
בשנים האחרונות אנצד ציפורים במצלמתי.
בכל מקום שאנמבקר אנמחפש את הציפורים.
נוכחותן משקיטה אותי מאוד. השלווה חודרת בזמן שאנמצפה לציפור שתופיע.
יש משהו מהפנט ומאוד מרגיע במעקב אחר התעופה וזימרתה של הציפור.
הזמנים הטובים ליהנות מהאנרגיות הציפוריות האלה הן השעות שלאחר הזריחה.
הציפורים אז שמחות לספר בציוץ, בזמרה ובמעוף לעולם ולשכניהם שהם בחיים ועדיין שומרים על המרחב הטריטוריאלי שלהם.
כך אנמוצא את עצמי נוסע למקומות שבהם יש סיכוי רב יותר לספוג אנרגיות טובות מציפורים.
אנבטוח שהאנרגיות האלה מקורן מגנהעדן שאבד ואשר ניתנו לנו כמתנה.
לפעמים, מגיעים למקום בקצה דרך מאובקת ומזיעה שבה חיה לה ציפור מזמרת המתגנדרת בשלל נוצות מרהיב, ומתהדרת בשם המחייב:
חטפן גנעדן – Paradise Flycatcher.
כמה שעות עברו בהקשבה ובמעקב אחר הציפורים הרגישות האלה, עד שהצלחתי לצלם זכר אחד יפהפה.
החופשה הוכתרה בהצלחה.
הציפורים כיבסו את עורקי מהכאבים שנדבקו שם ביומיום.
עתה אנחש נקי.
אפילו שעיניי אדומות מחוסר שינה.
חופמי תלת-פסים - Three-banded Plover
| |
עומס
מצאתי סופסוף זמן לפוסט ראשון החודש.
כי בכל שולט העומס.
ימים עמוסים מאוד עוברים עלי.
השולחן עמוס בניירת.
האוטו עמוס בציוד.
הגוף עמוס במאמצים גופניים.
*
הלב עמוס גמהו.
לוחות הבסיס עדיין חורקים.
13 שנים אחרי ועדיין אינשקט.
הגיע הזמן.
**
ובינתיים, הגיעה עת חופשה.
בעוד יומיים.
תזכורת.
קוראים לי שרקרק לבנחזית.
בוא. אנמתגעגעת.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
