יומני אלפוחרה

שקט בישראל.

היום 25 בנובמבר הוא יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

כאן בספרד, זו לי הפעם ראשונה שאני רואה את מהדורת החדשות נפתחת בנושא הזה.  לפני דיווחים על המשבר הכלכלי ולפני הבחירות החשובות בקטלוניה.  אפילו לפני הכדורגל (המנוע הרגשי של ספרד).  לא בשולי החדשות, בין מהדורת הספורט למזג האוויר, אלא בראש המהדורה, ולא ל- 30 שניות של איזכור לצאת ידי חובה.  15 דקות של דיווחים מכל רחבי המדינה על פעילויות ומחאות בנושא המאבק למניעת אלימות נגד נשים.  זיפזפתי בין הערוצים והסתבר לי שכך בכל הערוצים.  במשך כל היום היו מבזקים ותוכניות מיוחדות בנושא וכך יהיה בהמשך הערב והלילה.

התפעלתי מאוד מהרצון של כולם להחדיר מודעות של כבוד לאישה וזכויותיה.  יום כזה הוא טיפה בים, אך הוא אות מבשר שינוי.  אולי יבואו עוד טיפות וגשם טוב יבוא וישטוף את לב האנשים ואלוהים יהיה בליבם.  מהיום ועד ה- 10 בדצמבר, במשך 16 ימים יהיו בספרד פעילויות חינוכיות ומופעי מוסיקה ותיאטרון רבים, אשר אני מקווה יסייעו בכך.

היום הזה מעלה שוב את הייאוש שבו שרויות כל השנה מיליונים רבים של נשים ברחבי העולם.  אני הייתי ועדיין קרוב לעם הדרומאפריקאי.  אני מכיר מעט את המצב שם וכאורח נדהמתי מחרפתה של האישה הדרומאפריקאית.  לצערי הטיפות הקטנות של הסיוע טובעות שם בים המפלצתי של האלימות נגד נשים, והמציאות המייאשת רק מחריפה.

לפני שאתם ממשיכים בקריאה, עצרו לרגע.

הביטו בשעון ותנו לספרות לרוץ.

שניה ועוד שניה וכאשר יחלפו 20 שניות עצרו!

מתישהו במהלך השניות האלה נאנסה אישה בדרומאפריקה.

הוכתה.

הושפלה.

אולי נרצחה.

בחודש האחרון לשהותי שם, התקשר אלי אחד העובדים והתנצל שלא יוכל להגיע השבוע לעבודה.

לתדהמתי, הוא סיפר כי במהלך סופהשבוע דודתו, הבת שלה, ובת הבת נאנסו.

התעללו בהן שעות ארוכות ואינמושיע.

זו מציאות.

מציאות שכבר לא מדברים עליה.

שמוזכרת בחדשות ובעיתונים בהתאם למכסה ממשלתית (?),

משום שהממשלה משתיקה בכוח, ומנסה להסתיר את אי-יכולתה להתמודד.

זו השואה השקטה שעוברות נשים בדרומאפריקה.

מהמנהיגות אין הרבה תקווה וישועה, כי חלק ממנהיגיה מאמינים בזכות הקניין של הזכר על האישה.

המחריד הוא, שאין כמעט זכר לשואה הנוראית הזו ברחבי העולם.

זאת במציאות בה כל שבע דקות נרשמת תלונה על אונס בדרומאפריקה.

יש המעריכים שרק על 1 מכל 36 מקרי אונס שהתרחשו, מוגשת תלונה.

מה שמביא את מספר מקרי האונס השנתיים למספרים שטניים.

זוועת אלוהים. ואיפה הוא???

יותר מרבע מהנערות בדרומאפריקה חוות אונס כמפגש מיני ראשון בחייהן.

כמחצית מהנשים עברו יותר ממקרה אונס אחד בחייהן.

הן כלכך רחוקות מתקרת הזכוכית.

הן הרבה יותר קרובות להיות עפר דק לזכרים האפריקאים.

והעולם שותק...

ועדיין לא הזכרתי את אונס הבתולות שכוהני הדת של שבט זולו מעודדים כמרפא לחולי אידס.

אני תקווה ותפילה שהתופעה המחרידה תסתלק מהעולם.  באפריקה ובכל מקום אחר.

מקווה שהארגונים המקומיים בדרומאפריקה יזכו בתמיכה בינלאומית הראויה לכבודה של כל אישה.

בול לזכר האחיות מיראבל, שתאריך רציחתן נקבע כיום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים.

                                                                      שַׁלֶּכֶת שֶׁל סְתָו

                                                                      לְלֹא עָלִים -

                                                                      רוֹאִים מֵהַכְּאֵב

                                                                      רַק תַּרְגּוּמִים שֶׁחוֹבְטִים

                                                                      בְּדָלֶת אַמּוֹת.

                                                                      לְלֹא צְלִילִים

שותק, נשען על החלון ומביט אל ירח שחתוך אלי.

מְחַשֵּׁב מֶרְחַקִּים מהילדות להיום. 

אני, היכן הייתי ואיפה הייתה אימא.

את אבא נשאתי בקרבי תמיד.  בעיקר אז.

הוא היה החלק הקשה בבטני.

הַחֵלֶק שֶׁרָצָה לִישֹׁן

ולְהִתְעוֹרֵר גָּדוֹל

חָזָק וְקָשֶׁה

כְּמוֹ אַבָּא

לֹא רַךְ כְּמוֹ אִמָּא.

הַשְּׂמִיכָה שֶׁלִּי הָיְתָה תָּמִיד מָגֵן.

הַחֹשֶׁךְ רִכֵּך אֶת הַפַּחַד מִזְּרוֹעוֹ שֶׁל אַבָּא, שֶׁיָּבוֹא וְיִשְׁמַע אֶת מַעֲלָלֵי הַיּוֹם שֶׁלִּי.

כִּוַּצְתִּי אֶת עֵינַי בְּחָזְקָה, עַד לִכְאֵב חָמוּץ.

לְהַקְרִין אֶת הַחֹשֶׁךְ מִמֶּנִּי. לְעַבּוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ שֶׁל הַשְּׂמִיכָה.  אוּלַי יַעֲזֹר.

כְּשֶׁהַמַּפְתֵּחַ הָיָה חוֹרֵק אֶת הַמַּנְעוּל, הֱיוּ גַּלֵּי הַכְּאֵב מִשְׁתַּלְּחִים לְאֹרֶךְ וּלְרֹחַב הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלִּי.  הַסּוֹף הָיָה בָּרוּר.

הַכְּאֵב שֶׁל הַסְּטִירָה אוֹ הַהַצְלָפָה הָיָה מַשְׁכִּיחַ אֶת הָרַעַד.  הַדְּמָעוֹת פָּרְצוּ מְרַכְּכוֹת אֶת הַגּוּף הַנֻּקְשֶׁה.

וְהָיִיתִי נִרְדַּם בַּשֶּׁקֶט שֶׁהֻפְרַע פְּעָמִים רַבּוֹת עַל יְדֵי בִּעוּתֵי עֵינַיִם עֲצוּמוֹת לִרְוָחָה.

בְּרַעַשׁ.

אפילו אם חלק מזה הוא אני, נניח, האם באמת זה חשוב גם היום?

היום אמא נמצאת, אני נושא את שמה.

ממחר כבר אשא תעודה המעידה על כך.

ואבא הוא רך, אינו קשה יותר.

בַּחֲלוֹמִי אֲנִי רוֹאֶה מִלִּים

שֶׁנּוֹגְעוֹת בַּמִּלִּים

שֶׁמִּתְרוֹצְצוֹת

אֶצְלִי בַּלַּיְלָה.

שְׁנַיִם אֲנִי רוֹאֶה

אֶחָד אֲנִי נִרְעָשׁ

שְׁנַיִם אֶת לִבְּךָ חָשׁ

אֶחָד אֶל פָּנֶיךָ צוֹפֶה.

לאחרונה אני כותב על סתיו ושוב על סתיו.

כמו בכל שנה, אנמכור לעֶרְגוֹת סְתָו ש-

בּוֹקְעוֹת מִגְּרוֹנִי

כְּצִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת

הַכְּמֵהוֹת לָעוּף

הפעם אשתוק (כמעט) ואתן לצבעים לדבר.

מקווה שתהנו מצבעי הסתיו בהרים של מערב ספרד ופורטוגל.

כל כפר בהרים המכבד את עצמו, מתגאה להציג פארק עצי ערמונים עם מלבושי סתיו מיוחדים.

עזבתי את הכפר מאחור, בדרכי לחפש את בגדי היער שצובעים את ההרים 

לא מסוגל להתאפק, עליתי מדלג לגבעה הקרובה טובע בים הצבעים.

התהלכתי כשיכור הלום צבעים, עד שהמום נפלתי שדוד מול העץ שעלה בלהבות זהב. 

עוד כמה צעדים ומעבר לגיבעה נגלה חורש שרכי הסתיו הצבעוניים, עם נוף שגולש אל קצה האגם

להיכן שלא פניתי רעש פכפוך המים כיוון את דרכי.

היה קר נורא וכלכך גשום, אך למי איכפת.

העיקר שזכיתי לטבול ביופי הזה שנרקם אל תוך ליבי.

לִפְנֵי הָאוֹר -

הַקֹּר הִפְשִׁיט מִמֶּנִּי הַכֹּל,

מַזְמִין אֶת הַחֹם

לִמְדֹּד בִּי חִבּוּקִים -