יומני אלפוחרה

מה היה לי שם שהיה כלכך טוב.

רחוב בואכה מאה שערים.  שכונת עוני גם אז ואולי גם היום.

באותה שנה התגוררתי שם בחדר עם עוד חדרון נפרד וריק בחצר, שנקרא מטבח.  בחצר היה לי בית שימוש פרטי לגמרי, ומקלחת צרה שחילקתי עם עוד שתי משפחות.

מציאות ירושלמית שהתאפיינה אז גם בקבלת האחר.  הייתי חילוני גמור והשכנים הכלכך חרדים קיבלו אותי תמורת שכ"ד חודשי של מאה לירות ארצישראליות, כשווה קצת פחות, בין שווים קצת יותר.

ניהלתי חיי סטודנט עני שבישל את ארוחותיו הקטנות על גזיה ותיבל חלומות על חיי מותרות עם מקלחת פרטית עשויה מלבנים, שיבלמו את קולות המריבות הצעקניות שקירות הפח מיאנו לחסום.  חיי סטודנט שחלם על חברה שתחבקו בלילה והוא יפנק אותה בשיריו לצד קפה של בוקר וחיבוקים גמכן.

כלכך קר היה באותו החורף לחיפאי אוהב השמש שבי.  כלכך קר הייתה בדידות המיטה שתמיד נשפכתי לתוכה מחמת אותם קפיצים באמצע המיטה, שמיאנו להחזיק את משקל גופי.  בבולען הזה נוצקו חלומותיי המחממים.  שם ראיתי מראות וסצינות מחיי, על האישה שתהיה ועודיותר על הילדים שיבואו ונתרפק יחדיו.

אנזוכר אותי מתמכר.  בזכות החלומות האלה נשארתי במיטה הבולענית שברחם העני של ירושלים של אז.  בזכות מראות העתיד האלה, שאני הייתי בטוח שלא חלומות הם.  איכשהו ידעתי שהיו אלה חיי האדם שבי שמספרים לי עלי שהייתי, עלי שאהיה.  היום אני כבר יודע.  אניודע שטוב שכך הקשבתי לדרך של אז.  כל מראה שראיתי שם, במקום הבודד הזה, מצא את מקומו בחיי.  נבואה שמגשימה את עצמה,  יקום שנענה לתפילותיי,  אשר שיהיה יהיה.  חשוב מכל שכך הייתה ההוויה שלי.  שכך למדתי להקשיב לי, לאחר.  שכך אני עם ילדי.  עם בנבני.  שכך אני בבועתי כאן.  ועוד יותר חשוב או טוב או נכון, עוד אבחר את המקום,  שהרגעים של אז ברחוב חיי אדם,  פגשו ופוגשים רגעים של חיי בעתיד.

בסופשבוע האחרון.  ביליתי שלושה ימי שקט ושימחה עם בני הצעיר.  הוא נהנה ואני ריחפתי בבועת זמן שתחילתה אז ושם והווייתה כאן והיום.  המראה שלו,  משפטים שאמרתי.  תנוחות גוף וטעם החיבוקים שעקצצו בי שימחה, נלקח מאשר נכתב אז לפני עשרות שנים במפה עתיקה של חיי. 

כלכך מתוקים היו הימים האחרונים עם בני הצעיר.

לעיתים המפה מאירה אלי עצב ומרירות ויש שאני חש ממנה את מתיקות היקום מתפשטת אל תוך עצמותיי. 

הימים האלה שוב נוטעים בי ביטחון ששם טמונה גם התרופה, שתאיר לי את הדרך בה אשוב לדרכי.