יומני אלפוחרה

גם כאן המצב דומה ולי הוא עוד יותר קשה, כי אני לא שולט במבטא האנדלוסי ובמבטא זר, אני מגוחך במשהו.  התרגלתי לעמוד על שלי ולדרוש ולקבל שירות כפי שאני חושב שמגיע לכל אחד, גם אם השפה והמבטא לא שגורים בפיו המאה אחוז.

כבר כמה פעמים שנוכחתי שטעות בידי וכי השירות הציבורי בבתי החולים כאן עולה על המצופה.  אך חוויות העבר נטועות בי עמוק ותמיד אני חושש כאשר אני מגיע לטיפול שכרוך באשפוז או בניתוח.

אתמול הגעתי לניתוח מתוכנן, ומעשה שהיה כך היה.  בחזי שתול דה-פיברילטור למקרה של דום לב.  תפקידו כמו שרואים בסרטים כאשר מגהצים את החזה של אדם שחטף דום לב, במטרה להשיב את הלב לפעולתו התקינה.  במכשיר טמונה כמובן סוללה לפעולתו התקינה של המכשיר, שאוסף בעיתות רגיעה הוא מידע על פעולת הלב, ובעיתות חירום הוא מעניק שוק חשמלי ששקול לבעיטת סוס, להשיב את הלב לפעילותו התקינה.  לאחר כשש שבע שנים הסוללה מתרוקנת וצריך להחליף את המכשיר.  לא, לא את הסוללה, כי אין אפשרות להחליפה.  המכשיר נעול מכל צדדיו.  אלאמאי, מכשיר חדש, פירושו הכנסה גדולה ליצרניות.  מכשיר חדש עולה כ- 20,000 אירו והחגיגה גדולה.  ומה עושה מי שאין לו ביטוח רפואי?

תוצאות הבדיקה האחרונה של של המכשיר, הראו כי הסוללה של המכשיר עומדת להתרוקן, כך שצפיתי שאצטרך להחליף מכשיר.  למכשיר יש דרך משונה להודיע שהסוללה עומדת לפני התרוקנות.  בשבע בבוקר הוא מפעיל סירנה למשך 20 שניות.  כמה מוזר לשמוע סירנה מתוך החזה.  ביזאר מוחלט.  הייתי בטוח שזו איזו בשורה מהטלפון שלי, עד שקלטתי שקול תרועת הסירנה בא מתוך חזי.  אצתי ורצתי לבית החולים לבשר להם כי הסירנה פועלת.  הרופאה הטובה חייכה ואמרה כי מחר יתקשרו אלי לקבוע תור לניתוח.  חייכתי לעצמי, מחר?!  נו באמת הרי אני למוד ניסיון!

למחרת בבוקר טלפון מבית החולים.  אתה יכול לבוא ביום שישי ב- 10:30?  כן אמרתי בפליאה והיא העבירה אותי למנתחת להוראות אחרונות.  התפלאתי מאוד על היעילות והמהירות, אך עדיין לא צפיתי כמה ישמח ליבי.  התייצבתי כבר ב- 10:15, אך הם לא נבהלו שהקדמתי.  חתמתי על נייר שהם יכולים לעשות בגופי ככל שיעלה על דעתם והורידו אותי לחדר הכנה לניתוח.  ראיתי שם כמה נשים שוכבות עם אינפוזיה.  כנראה מצפות להיכנס לניתוח.  החלפתי את הבגדים לבגדי חדר ניתוח, חושפי גב וישבן.  עוד אני מתיישב בתנוחה שתסתיר את מערומיי וכבר אחות בלונדינית עם עיניים מזמינות (אני ועיני אישה!) קראה לי לבוא אחריה.  והנה אני בחדר ניתוח.  ידעתי לפי הקור הנורא וכמות המכשירים ומסכי הטלוויזיה.  הביאו לי גרם מדרגות קטן, כדי שאעלה לסדן העולים לקורבן.  מכשירים נתקעו בי מכל הכיוונים ואז כיסו אותי באוהל כחול (ואני מייד הייתי בשפת הים עם ונוס כחולה.  כיף!).  כעבור דקותיים אמרו לי שעכשיו אני אקבל זריקה להרדמה מקומית.  שאלתי לשעה ועמרו לי רבע לאחתעשרה.  נדהמתי מהיעילות והמהירות.  וכמה זמן תימשך הפרוצדורה שאלתי את הרופאה הטובה (שמטפלת בי כבר 14 שנים).  לא יותר מחצי שעה היא ענתה לי בקול מלא אופטימיות.  כל שראיתי מפתח האוהל שהשאירו לי לנשום הוא מסך טלוויזיה עם שמי.  התרכזתי בשם משפחתה של אימי, במוסיקה שאני אוהב וב-ונוס שהשתכשכה בגלים.

הרופאה דיווחה לי במשך הניתוח באיזה שלב היא נמצאת, כך שיכולתי לעקוב אחרי מהלך העניינים.  גם המרדימה הייתה לצידי כל הזמןן, מדווחת בלחש ומלטפת את זרועי הימנית ובעיניה (שוב עיני אישה) מרגיעה אותי.  לא יכולתי שלא להבחין כי מתמשך הזמן שהרופאה מנסה לחלץ את המכשיר הישן.  בסוף לאחר 20 דקות של מאבק וטלטול של החזה המורדם שלי, המכשיר חולץ מבין עבותות השרירים שאסרו אותו.  השלב המסוכן של חיבור המכשיר החדש לסנסורים והשחלתם לתוך הלב עבר בהצלחה, תוך דקות ספורות.  עכשיו התעוררה בעיה, כי המכשיר החדש אומנם היה צר יותר ודק יותר, אך ארוך בכסנטימטר מהמכשיר הישן. לכן הרופאה הייתה צריכה להעמיק את הכיס בחזי ולחתוך עוד מרקמות השריר.  חלפה לה כבר יותר ממחצית השעה, והשפעת ההרדמה חלפה לה וכאבים חדים של חיתוך שרירים חלפו בי.  מנסיון העבר, אני יודע כי צריך לבקש בתקיפות עוד חומר מרדים, וכך עשיתי.  במהרה החומר השפיע והרופאה המשיכה במלאכתה.  לאחר חפירות של עוד רבע שעה המכשיר הונח במקומו.  נתפרתי כיאות ונחבשתי.  כעבור מספר דקות שחררו אותי מכל המחטים והמכשירים וחופשי ומאושר סייעו לי לשבת על סד הניתוחים.

הבטתי סביבי וראיתי את הרופאה שהכרתי ועוד שש מלאכיות צעירות ויפות.  כמעט והאמנתי שחלפתי מהעולם ואני בגנעדן מוקף בנשים אוהבות.  בקול אמרתי להם שזה חלומו של כל גבר והן שמחו וציחקקו.  לאחר כמה דקות, כאשר העולם הפסיק להסתובב סביבי והכל נרגע ירדתי מהסד ונלקחתי לחדר התאוששות.  הודיתי לרופאה וחיבקתי ונישקתי אותה על לחייה.  בתמורה היא העניקה לי מכשיר שיעקוב אחרי מביתי לדף שלהם באינטרנט.  האדם הביוני!  לאחר כחצי שעה, כאשר ראו שאני מאושש כדבעי שלחו אותי הבייתה עם דו"ח לרופא המשפחה, הוראות וחיוכים וחיבוקים.  וכל  זה בא להעיד כי הטיפול בי היה מעל ומעבר.  אם טיפול זהה שעברתי בדרומאפשריקה בביתחולים פרטי ימדד ב- 100%, הרי הטיפול של אתמול היה 120%.  אם אפשר להגיד על ניתוח וכו' נפלא, הרי כך היה!

עכשיו אני בבית מתאושש ומאושש, שמח ומשתמח ומתכונן לנסוע בעוד יומיים להרצאה מתוכננת בנושא אריתמטיקה מדיוויאלית.

הפרג הוורדרד הזה נוטף אהבה ו- care לכ  ו  ו  ל ם

בלילה עיניה שבו לבלוש את חלומותיי.  שוב ושוב התעוררתי ונרדמתי מִטַּלְטֵל במעמקי אוקינוס עיניה.  לבסוף, היה קל יותר ללא השינה ומול הטלוויזיה שהרגיעה את זכרון עיניה.  בבוקר קראתי את שאירע לי לפני כמעט תשע שנים, והכל שב וחזר.  בערב הגעתי לבלוג של חגית וקראתי על זרעי התורמוס שהיא זרעה.  זה היה מעט יותר מידי.  היקום ניסה ללחוש לי משהו באוזן ואני לא כל כך הבנתי.  אולי אסתייע בזריעת זרעים של תורמוס שפרחו בגני לפני כתשע תשע שנים.

* *

לפני כתשע שנים -

איך היה? היא שאלה אותי בערב. עניתי שהיה בסדר. דיברנו מעט על הנשיקה. אך לא הרבה. היא הכינה נס קפה עם חלב דל שומן. אני שתיתי תה.

באותו הבוקר התעוררתי עם זכרונות הלילה שהיה. עורג להתגלגל בשדה תורמוסים וכלניות. כמו פעם. האישה שהייתה איתי דיברה עם אהובה, בנוכחותי. קבעה איתו לערב. לא, אני לא קיבלתי את זה, אך גם לא נתתי לזאת להגיע לאיזו שיכבה פנימית. רק לאגו להישרט. לא היה לי זמן ליותר מכך. נפרדתי ממנה בנשיקה ונסעתי לירושלים.

באותו היום צריך הייתי לפגוש נזירה. נסעתי בדרך הישנה. אני סולד מכבישים מהירים. אני מתנשק לאט. גם עם הארץ שכך אני אוהב לעבור, במסלול איטי. בדרך למנזר פילחתי את שכבת היום החדש וחציתי לזמן אחר ולמנזר אחר. סמוך למקום בו התורמוסים היכו בי שורשים לראשונה בחיי. ידעתי שהיום לא אתפלש בשדה התורמוסים. מאוחר מידי. אחר כך כאשר התנשקתי איתה היא גילתה את כל שכבות הארץ שדבקו בדרכי לכאן. חשפה את החספוס הזה שבלשוני שהטעימו בי הרגבים של פעם.

הגעתי ומבטי נמשך לחלון ירוק. מוקף מסגרת של קיסוס מטפס. לא הבנתי למה רק בחלון אחד. משכתי בחבל הפעמון ונזירה מבוגרת קיבלה אותי והובילה אותי דרך מסדרונות מקושתים. צרים וקרים. אפלים. בסוף השאירה אותי באולם גדול ומקושת וריק. בקצה הרחוק ממני ראיתי את עלי הקיסוס מציצים מבעד למסך הלבן שכיסה על האור. ואז ראיתי אותה יושבת בצל החלון רכונה על השולחן. התקרבתי אליה והיא הפנתה אותי לכורסה לדיבור מקדים. היא צריכה הייתה לכתוב עלי חוות דעת, בכדי שאדוניה בפולין יוכלו לדעת את שווי לפני אלוהים ואדם. שאלה אותי שאלות של קורות חיים. מנסה להשוות בין מה שאני אומר לבין מה שאני כותב.

בין הרהוריה הייתי עסוק בקפלים שכיסו את הגמישות שיכולתי לראות בעיניה. השרירים הקטנים שלה שריצדו בחלק העליון של צווארה שיחקו איתי באור וצל של עלי קיסוס. לרגע ראיתי אותם לוחשים לי בצבע ובמשנהו הם נכבו תחת צל סנטרה.

כאשר הישירה את עיניה עם מבטה אלי, חשתי חדוּר מאוד. פלוּש. נראה שהאישה הזו אשר לכאורה לא ידעה איש, יודעת אותי לפני ולפנים. חשש התחיל להתגנב אלי שמכאן אני כבר לא אצא. לפחות לא כאשר נכנסתי, או אולי לא בדרך שהגעתי.  גאוותי, אשר סוכמה כלכך יפה בנייר שהיגשתי, לא מצאה דרך לעמוד מול יכולותיה של האישה הזו. עדיין אני לא מבין איך העזתי להשתרע לאחור בכורסא המעוטרת. נותן לה לחבק אותי לזמנים אחרים.

עצמתי עיניים. ברגע לפני שחשתי את רכות שפתיה חשבתי שאולי הופנטתי. טעם שפתיה היה הכי נכון שהכרתי. שוב פעם טעמתי דובדבנים בשפתי אישה. חשתי הכי מנושק בחיי. היא לא הותירה לי סיכוי לנשק אותה. סקרה כל קפל שפתיים שבי. חוקרת בקצה לשונה את הכניסה אלי. לא מתירה לי להגיב. כך עצום עיניים וכנוע ישבתי שרוע בכורסא עתיקה מתענג על אישה מנשקת. לאיטי נפערתי מולה.

מול אישה שחשבתי שלא ידעה איש. כמה טעיתי. שכבות עפר רבות היא ניקתה ממני. חופרת את יכולותיי החוצה, עד למקום בו ידעתי שהכאב יהיה קשה מנשוא, בלתי אפשרי. באחת ננעלה בטני ופקחתי את עיניי.

מולי ראיתי עיניים עמוקות מוצפות פרחי תורמוס סגולים. מרקדים בפנים רכות ומזמינות. המראה הנכון ביותר בכדי שאבוא אל תוך מישכנה. כן הייתה זו עונת התורמוסים. רק אני לא ידעתי. גם לא הייתי מוכן עדיין.

לא זוכר איך יצאתי ואיך חזרתי. בדרך קניתי חלב דל שומן. כדי שנוכל להכין נס קפה בערב.

צולם בתל שׂוֹכֹה שליד נתיב הל"ה עלידי Igor Svobodin